דור מבוזבז: צעירי עזה משועממים, אך מפחדים למרוד
האבטלה ברצועה מרקיעה שחקים, וגם בוגרי המכללות לא מוצאים עבודה. הם ישנים עד אמצע הצהריים, ואין להם קשרים בחמאס שיסייעו להם למלא את חייהם. "הייתי מעדיף להיאבק על עבודה בתל-אביב מאשר להילחם בישראלים", הסביר אחד מהם
הם הדור של חמאס, שגדל תחת ידה החזקה של התנועה האסלאמית המיליטנטית. הם שרדו שלוש מלחמות מול ישראל וסגר מתמשך, ומוצאים את עצמם כמתבגרים צעירים שהולכים לשום מקום.
צעירי עזה משועממים (צילום: ג'ייסון אלדג, וושינגטון פוסט)
במעגלים רבים בעזה קשה למצוא אנשים בשנות העשרים לחייהם עם עבודה אמיתית, שבה יש להם משכורת חודשית. הם קוראים לעצמם "דור מבוזבז". עשר שנים אחרי שחמאס השתלט על עזה, הכלכלה ברצועת החוף ובה 2 מיליון בני האדם מתמודדת עם אי כשירות, מלחמות וסגר. עזה מצליחה כיום לשרוד על חוכמת התושבים ועל שאריות ממוחזרות שתורמות ממשלות זרות. שבעה מתוך עשרה אנשים ברצועה מסתמכים על עזרה הומניטרית.
הצעירים אומרים כי הם משתגעים משעמום. הם דואגים מכך שרבים מחבריהם מגלגלים סמים – ולא כאלה שנועדו לגרום אקסטזה, אלא כדורים שמשמשים להרדמת בעלי חיים, ואשר מוברחים לרצועה מסיני. הם נוטלים מנות של "טרמדול" ומעשנים חשיש. הם רדומים. חמאס הגביר באחרונה את ההוצאות להורג בגין הברחות סמים.
זכותם של התושבים להביע את עצמם מדוכאת. אבל הנוער מדבר, אף שמעט. הם אומרים כי מנהיגיהם הכשילו אותם – ושהישראלים והמצרים מוחצים אותם.
מדוע הם לא מתמרדים? הם צוחקים. קשה מאוד להצביע על הדחת הממשלה הנוכחית – בגלל שלא מתקיימות בחירות. "אם להיות כנים, אנחנו לא עושים כלום", אמר בילאל אבו-סלאח (24), שהוכשר להיות אח בבית חולים, אך לעתים עוסק במכירת בגדי נשים. יש לו מכנסי ג'ינס גזעיים, דף פייסבוק וטלפון סלולרי – ואין לו כסף.
הוא וחבריו מצליחים להסתדר בעזרת עבודות מוזרות, כמה שעות של עבודה פה ושם. הם הועסקו בבתי הקפה במהלך הערבים העמוסים של חודש רמדאן ביוני. אחד מהם יסייע לדודתו בחנות הנעליים שלה לקראת תחילת שנת הלימודים בסוף אוגוסט. הם ירוויחו עשרה דולרים ליום בעבודות מסוג זה, ויקבלו כמה מטבעות נוספים בשביל סיגריות וקפה.
לדברי אבו-סלאח, "אנחנו דור שממתין". שאלנו אותו, בוגר לימודים אקדמיים ביחסי ציבור, מה הוא עושה למחייתו. תשובתו היא: "אני בוהה בחלל".
ביוב גולמי זורם לתוך מי החופים. המים נראים כחולים יותר באופק, היכן שמשייטות ספינות הסיור הישראליות, וכופות סגר ימי על הרצועה. אבל הקו של הגולשים העזתים מנוקד בחום מקציף. זמרי הראפ בעזה רואים זאת כדימוי: הם למעשה לכודים בתוך הצואה של עצמם.
רוב צעירי עזה מעולם לא יצאו מהרצועה – לא דרך ישראל, משימה בלתי אפשרית כמעט, או דרך מעבר רפיח לכיוון מצרים, שבמהלך ארבע השנים האחרונות היה סגור במשך מרבית הזמן. החשמל צומצם לארבע שעות ביום. ומה לגבי הפעילים הצעירים במחנות הפליטים שהעזו בינואר למחות נגד הפסקות החשמל? הם נשלחו לבתי הכלא.
בעולם האפור המאובק של הבטון העזתי, שכעת נשבר מדי פעם בלוחות סולריים סיניים ומכלי דיזל מצריים, צעירים מבלים את שעותיהם, יום אחר יום, כשהם משחקים בטלפונים שלהם. עולמם מצטמצם למסכים בגודל כף ידם, לסרטוני "יו-טיוב" ולצ'אטים אינסופיים.
האבטלה בקרב הנוער המבוגר בעזה סובבת את 60 האחוזים. זה לא רק מספר משעמם של "הבנק העולמי" – זה נתון מדהים, הגבוה ביותר במזרח התיכון, ואחד הגבוהים בעולם כולו. מומחים במכוני מחקר מזהירים ששיעור האבטלה בקרב הנוער המצרי, העומד על 30 אחוז, הוא "פצצת זמן מתקתקת". בעזה שיעור האבטלה כפול.
מספר יודעי קרוא וכתוב ברצועה עומד על כ-96.8 אחוז, נתון גבוה יותר מיהודה ושומרון – "המהנדס הפלסטיני" היה בעבר אמת המידה העיקרית של המזרח התיכון. בעבר הייתה גם ההגירה פתח לחיים, אך כיום הוא נסגר לחלוטין. איש כמעט אינו יוצא מעזה בימים אלה.
עם זאת, האוניברסיטאות ברצועה מכשירות צעירים באלפיהם, אף שהאנשים שסיכוייהם הקטנים ביותר למצוא עבודה בעזה הם בוגרי המכללות, ובעיקר נשים. הסקרים העדכניים ביותר מגלים שמחצית מאוכלוסיית הרצועה הייתה עוזבת אותה אם הייתה לה אפשרות לעשות כן.
"אני לא מאמין לזה", אמר מוחמד חומייד (24), שהשלים לימודי קולנוע באוניברסיטה אבל עובד כמה לילות בשבוע בבית קפה במחנה פליטים. "כל הצעירים היו עוזבים", הוא הדגיש.
כלכלנים משתמשים במושג "פיתוח לאחור" כדי לתאר את המתרחש ברצועה. לתושבי עזה הצעירים יש בדיחה שאומרת אותו הדבר. לדבריהם, חבריהם המובטלים "נוהגים במזרונים" – כשהכוונה היא שהם מבלים את שעות היום שלהם כשהם שוכבים במיטה.
לפני שנתיים הזהיר האו"ם שעד שנת 2020 "לא ניתן יהיה לחיות" בעזה. בכירי האו"ם אמרו באחרונה שהם היו אופטימיים מדי: רצועת החוף תתמוטט בשנה הבאה, להערכתם.
יש כיסי עושר קטנים ודיסקרטיים בעזה, אם יודעים לחפש אותם, והם נמצאים לצד מעמד ביניים קשה יום. האוניברסיטאות בעזה מלאות בסטודנטים המנסים להיכנס למקומות כאלה.
זה דור שגדל כשהוא שקוע ברטוריקה של גרסת חמאס להתנגדות הפלסטינית, מסר של מאבק אדוק בישראל, המטופטף במסגדים שנשלטים על ידי חמאס ובמחנות הקיץ הצבאיים לבני נוער וילדים, שלומדים עזרה ראשונה וכיצד ליידות רימון.
אבל בראיונות רבים, במכנסיים קרועים ובנעלי ספורט לבנות, צעירי עזה כיום אומרים שהיו מעדיפים להיאבק על עבודה בתל-אביב מאשר להילחם בישראלים. "אם הגבולות היו פתוחים, הייתי עובד בישראל תוך דקה. אין לי שום בעיה עם זה. כולם היו עובדים בישראל", אמר איאד אבו-חוילה (24), שסיים תואר בחינוך אנגלי לפני שנתיים, אבל מבלה את ימיו בשוטטות, "אין לי שום הישגים", הוא אמר.
אבו-חוילה ביקש לנצל את הכתבה כדי להתוודות. "אני יודע שזה רע, אבל לפעמים אני תוהה – אם תהיה מלחמה נוספת עם ישראל, אולי אעבוד בשביל מתרגמים?" הוא שאל. "זה חולני, אני יודע. אני אומר לכם את זה כדי להדגים את תחושת הייאוש שלנו", הוא הוסיף, "אני רוצה עבודה, אני רוצה כסף. אני רוצה להתחיל את חיי".
בקיץ הזה הלילות חשוכים משחור, כי החשמל צומצם לשלוש או ארבע שעות ביום. בכל לילה קבוצה של חברים מתאספת על גג בית. הם יושבים על כיסאות פלסטיק זולים או על חתיכות של גושי ביטחון. קריר יותר שם למעלה. רוח הים הלילית מרעידה את ענפי הדגל, וניתן לשמוע כמה בכירי חמאס בתוכניות הרדיו שמתנגנות מבית סמוך. איש על הגג אינו מקדיש לכך תשומת לב.
אחרי שנשאל מה עשה היום, אחמד אבו-דוהייר (25) ציין כי ישן עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. הוא חי בשביל לילותיו. "רק הדיבור, הצחוק והעישון על הגג הופכים אותנו מעט מאושרים יותר לפני שנמות", הוא אמר. "אנחנו קרובים יותר מאחים", הוא הסביר עוד, בזמן שהעבירו הנערים את הנרגילה ולקחו נשימות עמוקות של טבק בטעם תפוח. "אנחנו לא עצלנים, עבדנו מאז שהיינו ילדים".
חבורת הנערים התחילה לגלגל סיפורים על עבודותיו הראשונות של כל אחד מהם, מממכר סיגריות בצמתים ועד לסיוע למוכרים בשווקים. כשנשאלו בני כמה היו אז, הם השיבו שהיו בני שמונה, תשע או עשר.
בעיקר הם קינאו בחברם תאמר אל-בנה (23), היחיד מכל החבורה שהתחתן. לאל-בנה יש שני ילדים צעירים, והשלישי כבר בדרך. הוא נאלץ ללוות 7,000 דולרים מקרוב משפחתו כדי להתחתן, וכדי להחזיר את החוב הזה יידרשו לו שנים רבות.
אם הצעירים על הגג נואשים, כך גם בוגרי המכללות. מונה אבו-שווארב (24), שסיימה תואר בפסיכולוגיה לפני שנה, לא קיבלה עדיין את התעודה שלה בגלל שהיא חייבת כספים לאוניברסיטה.
אבו-שווארב מתאמצת מאוד להישאר עסוקה. היא לומדי שיעורי אנגלית בחינם באגודת צדקה טורקית, מתנדבת בארגון שעובד עם נוער שנשר לרחוב, סיימה התמחות בסוכנות הפליטים של האו"ם, ולמדה להשתמש בתוכנית "וורד" ו"אקסל" של "מיקרוסופט".
אבל בדומה לצעירים מובטלים אחרים כאן, היא חיה על האינטרנט, ומזינה את חבריה ועוקביה בזרם של עדכונים ב"אינסטגרם", "ווטסאפ", "פייסבוק" ו"סנאפצ'ט". כמו רוב הנשים בעזה, אבו-שווארב מתלבשת בשמרנות כשהיא עוזבת את ביתה. אבל היא מתוודה שכשהיא מסתכלת באינטרנט ורואה נשים מערביות רצות בבגדי ספורט, "אני מרגיש קנאה", כדבריה, "אני רוצה לצאת לריצות".
מוחמד אל-ריאס (25) אמר כי לבו יוצא לקהיר, שבה סיים תואר בראיית חשבון. כבר שנתיים שהוא חזר לביתו בעזה, וחייו נעצרו. "זה יותר ממשעמם", הוא אמר, ונאבק למצוא את המילים הנכונות, "זה אטי מאוד, הזמן. הוא נראה אחרת כאן".
אל-ריאס ניסה למצוא עבודה בתחומו – בעסקים שונים, בבנקים או בסוכנויות סיוע בינלאומיות. בינתיים לא היה לו מזל. "אין לי 'ווסטה'. אתה יודע מה זה ווסטה?" הוא שאל. בערבית משמעות המילה בתרגום חופשי היא קשרים או תיווך – מה שלרוב מדגיש מערכת של שחיתות ונפוטיזם. בקרב בני דורו נחשב אל-ריאס ייחודי למדי. הוא יצא מעזה, הוא קיבל טעם של החיים בחו"ל.
זו קלישאה לקרוא לעזה "כלא פתוח", אבל לאנשים רבים התחושה היא לא רק שאין דרך החוצה, אלא שהקירות סוגרים עליהם. עזה נמתחת על פני כארבעים קילומטרים על קו החוף – פחות מהמרחק של מרתון. בנקודה הצרה ביותר רוחבה הוא כחמישה קילומטרים, מרחק של שעת הליכה.
המובלעת היבשתית מוקפת בגדר ישראלית, המצוידת במצלמות, מגדלי שמירה ואמצעי ירי המופעלים מרחוק. בגבול המצרים, שבעבר רושת במנהרות ההברחה של חמאס, יש כעת אזור הפרדה רחב ידיים, שיושר ושוטח על ידי דחפורים. הכניסה אליו אסורה לחלוטין.
ומה באשר לים? דייגי עזה נשמרים על ידי ספינות חיל הים הישראלי, שאוסרות עליהם לצאת למרחק הגדול משישה מיילים ימיים. בשביל הנוער, הים שבעבר הביא עמו הקלה כה מזוהם כעת בשפכים אנושיים לא מטופלים, עד שמשרד הבריאות המקומי הזהיר את הרוחצים מלהיכנס למים.
צעירים רבים בעזה מנסים למקד את האנרגיות שלהם במשחקי ספורט. אל-ריאס אפילו מרחיק לכת: הוא מתעורר בכל יום ב-5:00 בבית משפחתו, ויוצא לריצה של כעשרה קילומטרים לאורך החוף. אחר הצהריים הוא רוכב על האופניים שאביו רכש למענו. בימים רבים הוא מדווש את דרכו לכיוון הגבול המצרי.
לפני שהוא חוזר לביתו, אל-ריאס מתאר כיצד היה זה לו שערי הגבול היו נפתחים באופן קסום. לדבריו, הוא היה מדווש את כל דרכו עד לקהיר עצמה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם