ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

"אני חייבת להסביר על הסכנה שבאסלאם, כי חייתי שם"

סנדרה סולומון נולדה ברמאללה למשפחה של פעילי טרור, ספגה שנאה לישראל ולמדה להעריץ מחבלים. היום, בחזית ההסברה, היא לא מצליחה להבין איך מדינת ישראל מוותרת על כבודה וזכויותיה, ולמה שוקלים כאן בכלל לתת לפלסטינים מדינה

"עמדתי בכיכר והחזקתי בשולי גלימתו של אבא. ההמולה הייתה בשיאה. מאות אנשים עמדו מול בול העץ הרחב והריעו. איש כפוף, לבוש סחבות, הובל למרכז הכיכר כששק על ראשו. הוא התחנן לרחמים, אך הצעקות שלו לא הרשימו את שני הגברים המזוקנים שדחפו אותו קדימה. הם הושיבו אותו על הארץ, הניחו את ראשו על גזע העץ, והחלו למלמל פסוקים.

"אנשים שיצאו מתפילת יום השישי הצטרפו גם הם להצגה שבכיכר. הקהל השתולל כשאדם גבוה, לבוש שחורים ובידו חרב ענקית, נעמד לצד האיש המסכן. הסתתרתי מאחורי אבא, כי הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות. שמעתי צעקה 'אללה הוא אכבר', ואז הצצתי - בדיוק כדי לראות את החרב מונפת באוויר ונופלת בבת אחת על השק האפור. אז הבנתי מה הוא האסלאם", מתארת סנדרה סולומון זיכרון ילדות, שבמידה מסוימת הפך אותה למה שהיא היום.
 
כשקבעתי להיפגש איתה בצהרי יום שישי ליד מחנה הפליטים קלנדיה, חששתי בעיקר מהעומס בכבישים ובמחסומים. סיום התפילה במסגד אל-אקצא מזמן למעבר העמוס ממילא עוד מכוניות רבות, ונהגיהן מנסים בכוח לפתוח ארבעה נתיבים, במקום השניים החוקיים. אבל כשראיתי את סולומון עומדת שם, הבנתי שהפקקים הם הדאגה האחרונה שלי.

היא עמדה בכיכר המובילה למחסום, לצד דוכני הפירות המוכרים ענבים ירוקים, סברסים צהובים ותאנים סגולות. חמושה במשקפי שמש, שיערה המקורזל מתנופף ברוח, ושמלתה הפרחונית נטולת השרוולים חושפת קעקוע ענק על יד שמאל: מגן דוד והמילה "משיח" בעברית.

היה ברור שהרוכלים והעוברים בדרך אינם יכולים להתעלם מהדמות הבלתי שגרתית, שחייכה אליי מאוזן לאוזן ונופפה בידה. סימנתי לה להיכנס מהר למכונית, לפני שתיווצר התקהלות בלתי רצויה. סולומון דווקא נראית משועשעת מהסיטואציה. "איזה משוגעים", היא מסננת בעוד אנחנו מתרחקים משם במהירות.

זמן קצר אחר כך אנחנו מסתובבים בשדרות ממילא בירושלים, וסולומון שזה לה הביקור הראשון בארץ, נראית מוקסמת מהמגוון האנושי שסביבה. אחת לכמה מטרים היא נעצרת, נותנת לי את הטלפון הסלולרי שלה ומבקשת שאצלם אותה. היא פורשת זרועות כשיכורה מחופש, ומפזרת את השיער ברוח. שטף דיבורה, באנגלית מתובלת בערבית, נקטע מדי פעם בפרץ צחוק מתגלגל.

"תבין, במשך שנים חייתי במדינה שמתנהלת על פי חוקי השריעה, ומתייחסת לאישה כמו חפץ", היא אומרת. "כולם דיברו במשך שנים על העובדה שנשים בערב הסעודית לא היו רשאיות לנהוג ברכב, אבל זה באמת דבר שולי. כל תפקידה של האישה שם הוא לבשל, לנקות, ללדת ילדים ולרצות את הגבר.

"נסה לחשוב על מציאות כזו: אתה לא יכול לצאת מהבית בלי רשות ובלי מלווה שמחזיק את מסמכי הזהות שלך, אין לך חשבון בנק, אין לך כסף משלך. בנוסף, אתה צריך ללכת תמיד בבגדים שחורים שמכסים את כל הגוף כמו שקית זבל ענקית, גם בחום של יותר מ-45 מעלות. האסלאם מבחינתי היה יותר גרוע מכלא".

סנדרה – או פידה, בשמה המקורי - נולדה ברמאללה לפני 38 שנים. היא בת למשפחה בעלת ייחוס מרשים: דודה, סחר חבש, היה אחד ממייסדי פת"ח ונחשב למי שגיבש את האידיאולוגיה של הארגון. הוא שימש כיד ימינו של יאסר ערפאת, והיה ממארגני האינתיפאדה הראשונה ושותף גם לשנייה. יו"ר הרשות הנוכחי העיד כי חבש הוא זה שגידל את הדור הבא של פת"ח על ברכי ההתנגדות לישראל.
 

 
גם סולומון ספגה חינוך דומה. "הבית שלנו היה פוליטי מאוד", היא מספרת. "למדנו לשנוא יהודים ולהלל את היטלר ואת השואה. שמחנו בכל פעם ששמענו על פיגוע מוצלח, כי אחריו חילקו לנו סוכריות וממתקים. הדוד שלי היה הגיבור של המשפחה. בכל פעם שראינו אותו, היינו מחכים לשמוע את הסיפורים שלו על המלחמה נגד ישראל ועל הפעילות לצד ערפאת. היינו רואים אותו בטלוויזיה ומתמלאים בגאווה. מבחינתנו, הוא היה זה שנוקם את נקמתה של סבתא, שברחה מיפו עם משפחתה ב-1948".

הוריה של סולומון התגרשו כשהייתה ילדה קטנה, והיא עברה להתגורר אצל סבתה בירדן. "סיפרו לנו שאמא ברחה מהבית", היא מספרת. גם בביתה החדש ינקה שנאה לישראל. "סבתא כל הזמן סיפרה לנו איך נאלצה לעזוב את הבית ואת הפרדסים של המשפחה, לברוח למחנה פליטים ומשם לצאת לירדן. היא קיללה את היהודים ומילאה את הלב שלי בשאיפה להשמיד את ישראל. כל לילה הייתי עוצמת עיניים ומתפללת שאוכל לנקום את מה שעשו לה. סביר להניח שאם הייתי באותו זמן בוגרת יותר, ואם הייתי חיה סמוך ליהודים, הייתי מבצעת פעולת טרור.

"מגיל חמש גם שיננתי את הקוראן בלי הפסקה. עד היום אני יודעת בעל פה את הפסוקים. בשבילי אלו היו שירי הילדות. לימדו אותנו שהיהודים הם צאצאי הקופים והחזירים. אמרו שהם המלוכלכים ביותר בעולם הכופרים, ושהם צריכים למות".

כשהייתה בת 9, מצא אביה עבודה בערב הסעודית, עבר לשם והתחתן בשנית. הילדה פידה נאלצה לנדוד אחריו. היא זוכרת את הביקור עם אביה במכה, את הסיבובים סביב האבן השחורה ואת הריצה בין המתפללים. "כשאני מדברת על האסלאם, אלה לא דברים שלמדתי מתוך ספרים", היא אומרת. "הייתי שם, חייתי את האסלאם".

בסעודיה גם לקח אותה אביה לכיכר המוות, לצפות יחד עם ההמונים בהוצאה להורג. "איך אפשר לעשות דברים כל כך נוראיים אל מול עיניהם של ילדים? איזו אכזריות צריך בשביל להוריד את הראש של מישהו מיד לאחר התפילה לאל? אבל כשאתה קטן אתה לא שואל שאלות, אלא מוכן לקבל כל מה שאומרים לך. רק כשהתחלתי להתבגר והמוח התפתח, יצר המרדנות התחיל לפעום.

"הצייתנות נעלמה, לא קיבלתי שום דבר כמובן מאליו, ודרשתי הסברים. תמיד היו לי שאלות, והתעקשתי לקבל תשובות. אבל בסעודיה לא נהוג לשאול שאלות או לענות עליהן", היא אומרת ומגניבה חיוך שובב.

"הרבה פעמים סילקו אותי מהלימודים כי הייתי מרדנית, ובעיקר כי אתגרתי את המורים שלי. בכניסה לבית הספר שלנו עמדו שומרים שתפקידם היה לבדוק אם הבנות לבושות בצניעות. יום אחד כשהגעתי הם טענו שהכיסוי שעל פניי לא מספיק שחור, ורואים לי את הפנים. 

"לקחו אותי למורה, שדרשה שאשים עליי כיסוי נוסף. אני זוכרת שכל כך כעסתי, שזרקתי עליה את הקוראן שהחזקתי ביד. צעקתי עליה שתפתח אותו ותראה לי בדיוק איפה כתוב שאני צריכה לכסות את עצמי. היא כמובן לא ענתה, רק הודיעה לי שאני כופרת בדת ובחוקי המדינה, וסילקה אותי מבית הספר לעשרה ימים.
 

 
"חזרתי הביתה ולא הייתי צריכה לומר שום דבר. אבא שלי הוציא את החגורה והכה אותי עד עילפון. שכבתי במיטה ימים שלמים בלי יכולת לזוז מרוב כאבים. עינו אותי בגלל הביקורת שהעזתי לבטא, אבל זה לא עצר אותי. כשלמדתי פסיכולוגיה בתיכון, השתמשתי בכלים הפסיכולוגיים כדי לחקור את דמותו של מוחמד.

"בעבודת הגמר הוכחתי שמי שכתב את הקוראן ופיתח את האסלאם, סבל מבעיות פסיכולוגיות. כמובן סילקו אותי מבית הספר, הפעם בתוספת איום שאני ומשפחתי נגורש מערב הסעודית. שוב קיבלתי מכות, שוב נשארתי מרותקת למיטה. הגוף נשבר, אבל הנפש התחזקה יותר ויותר".

בגיל 21 הפכה סולומון לאישה נשואה, בניגוד לרצונה. "הגעתי לחופשה בירדן, ושם הודיעו לי שאני צריכה להתחתן עם בחור מסוים ולחיות איתו בסעודיה. ברחתי מהמשפחה בניסיון להימלט מהנישואין, אבל אחי, שהפך למוסלמי אדוק, אילץ אותי לחזור הביתה. שוב הברירה הייתה מכות אכזריות. הוא אפילו איים לרצוח אותי אם לא אמלא את חובתי. התחתנתי וחזרתי עם בעלי לסעודיה, שם נולד לנו בן אחד. חייתי חיי מסכנות".

היא לא ידעה שדווקא הנישואין האלו יסמנו את דרכה אל החירות. השער נפתח כשבעלה קיבל עבודה בקנדה, והגיש בקשה להתאזרח שם. "הוא רשם גם אותי ואת הבן בבקשת האזרחות. נסענו לקנדה, וכשהיו לי כל המסמכים, הודעתי לו שאני מתגרשת ממנו".

חייה בקנדה לא היו פשוטים. היא התגוררה בטורונטו עם בנה, למדה עיצוב שיער והשתדלה לשרוד את היומיום. במקביל החל אצלה מסע דתי פנימי. "אני לא יכולה להסביר מה דחף אותי לקרוא את התנ"ך, אבל ברגע שפתחתי אותו, הרגשתי שחזרתי לבית שמעולם לא היה לי. התחלתי להתקרב לנצרות והבנתי שכל שנותיי חייתי בשקר.

"במיוחד הפריע לי היחס של האסלאם ליהודים. קראתי בתנ"ך שהם העם הנבחר ולהם הובטחה ארץ ישראל, והבנתי שצריך לעזור להם בכך. כשסיפרתי למשפחתי בירדן שאני מתנצרת, הם ניתקו איתי כל קשר. אח שלי איים עליי שאם אחזור אי פעם לירדן, הוא יהרוג אותי. זה גם היה המסר מאבי בסעודיה. נותרתי ללא משפחה, אבל עם שליחות ברורה".
 

 
השליחות הזו נגעה קודם כול למולדתה החדשה, שמחבקת לטענתה את האסלאם בעיוורון מוחלט. היום יש בקנדה יותר ממיליון מוסלמים, שמהווים שלושה אחוזים מהאוכלוסייה, ומספרם הולך וגדל במהירות. גם האסלאם הקיצוני כבר מרים שם ראש: לפני שבועות אחדים ניסתה אישה מוסלמית לבצע פיגוע דקירה בקנדה, והצהירה שהמטרה היא להניף את דגל האסלאם במדינה.

"יש תנועה גדולה מאוד של אִסלום קנדה", אומרת סולומון. "המדינה מקבלת כמות גדולה של פליטים מסוריה בזמן קצר, בלי לבדוק אותם כראוי. כמי שגדלה תחת חוקי השריעה, אני מודעת להשלכות של פתיחות עיוורת לאסלאם, ומרגישה מחויבות להפיץ את המודעות הזאת ברבים. אני לא רוצה שאנשים יעברו את החיים הקשים שאני עברתי, ולכן התחלתי באופן עצמאי לקיים תהלוכות ועצרות שבהן הסברתי על הסכנה שבשריעה.

"אני מפגינה גם למען ישראל, ומקיימת קשרים עם ארגונים יהודיים שנאבקים למענה ונגד האנטישמיות. בפעילות משותפת שלי עם כמה ארגונים, הצלחנו להביא לפיטוריו של אימאם מקנדה שהסית במסגד שלו להרג יהודים ולהשמדתה של ישראל. למרבה הצער, גם בקרב היהודים לא כולם מבינים את הדרך שבה צריך להתמודד. מתוך נאיביות הם חושבים שבאמצעות פתיחות וליברליות יצליחו לשנות את המוסלמים".

כלי ההשפעה העיקרי שלה הן הרשתות החברתיות, אבל יש מי שמנסה למנוע ממנה את חופש הביטוי. "אני מפעילה ערוץ יוטיוב בשם 'הקול של סנדרה סולומון', ויש לי גם אתר אינטרנט, אבל הנוכחות המשמעותית ביותר היא בפייסבוק, ועכשיו נחסמתי שם לעשרים יום. כנראה לא מתאים לפייסבוק לשמוע את האמת על האסלאם, אז הם חסמו אותי. אני מרגישה שאני יכולה לדבר בישראל באופן חופשי יותר מאשר בקנדה".

יש מישהו שעומד מאחורייך, מממן את הפעילות שלך?
"אין לי מימון או ספונסרים. מי שרוצה לסייע בפעילות, יכול לתרום באמצעות אתר האינטרנט שלי. מדובר בכיסוי הוצאות בלבד לצורך יוזמות שונות".

במהלך ביקורה הנוכחי בארץ יצרה סולומון קשרים לצורך פעילות עתידית, ואפילו הספיקה לצלם סרטון משותף עם משרד החוץ, שכבר צבר יותר מרבע מיליון צפיות. "יש להם עמוד פייסבוק בשם 'ישראל מדברת ערבית', ועלה שם סרטון שבו אני מעבירה את המסרים המשותפים. לצערי עדיין לא נפגשתי כאן עם גורמים שיכולים לקדם את הפעילות שלי. אני מקווה שיום אחד אדבר בכנסת על האסלאם וסכנותיו".

לדבריה, היא אינה מעוניינת להשתייך לארגון מסוים או להיות מזוהה עם אגף פוליטי. "זה הביקור הראשון שלי בישראל, אבל אני בטוחה שהוא לא האחרון. אני רוצה מאוד לחזק את הקשרים שלי ולהיות מעין שגרירה של ישראל. מצד שני אני מעוניינת ללכת בדרך שלי, בלי להתחייב לאף אג'נדה של מישהו אחר ובלי לעבוד בשביל אף אחד".

בשבועות האחרונים היא הסתובבה במחנות הפליטים כשמצלמה בידה, ותיעדה את החינוך הפלסטיני לשנאה ולאלימות. "הייתי במחנה הפליטים קלנדיה וצילמתי בין השאר את כתובות הגרפיטי שמעודדות רצח יהודים. הרשות הפלסטינית מממנת משפחות של טרוריסטים, קוראת רחובות על שמם. הילדים הפלסטינים גדלים, כמו שאני גדלתי, בחברה שמהללת מחבלים, וזה מסר שחייב להיפסק. 

"זאת לא האדמה הכבושה; הנשמות של הילדים, אותן אנחנו צריכים לשחרר. אני יצאתי ממעגל האלימות. בעבר שנאתי את היהודים, ייחלתי כל יום למותם, והיום אני יושבת בירושלים לצד ישראלים ונהנית מחופש המחשבה ומהחירות.

"ההתעלמות של העולם ממעשי הפלסטינים היא צבועה ובלתי נסבלת. מעציב אותי שארגונים כמו האו"ם ואונסק"ו פוגעים בכם. ההחלטה על כך שאין קשר בין היהודים לירושלים - בעיניי זו הייתה בגידה בישראל ובעם היהודי.
 

 
"הגופים הבינלאומיים לא מגנים אף פעולת טרור נגד יהודים, ומדברים רק על התגובה של ממשלת ישראל. לא חסרות דוגמאות לכך. רק עכשיו כל העולם דיבר על המגנומטרים שהוצבו בירושלים, ואף אחד לא זכר ולא טרח להזכיר שהם הוצבו בגלל פעילות טרור פלסטינית".

ישראל שגתה כשהסירה את המגנומטרים?
"בהחלט. אני מבינה שהיו צריכים להסיר אותם, כי זה לא היה עומד במבחן המציאות בשטח מול אלפי מתפללים מוסלמים. אני גם מאמינה שכוחות הביטחון כיסו את המקום במצלמות שמאפשרות להם לשלוט על ההר בצורה מיטבית. ובכל זאת, כדי לא להקרין חולשה, ישראל הייתה צריכה להמתין עם הוויתור על המגנומטרים.

"שמעתי את האימאם שם מדבר לפני התפילות. הדרשה שלו הייתה מלאה בשנאה ובהטפה להרג יהודים, וישראל לא עשתה שום דבר בעניין. אנחנו מסתובבים בירושלים ורואים את הציטוטים מהקוראן בכל מקום. בירתה של מדינת ישראל נתונה תחת כיבוש אסלאמי, והיא לא מודעת לכך.

"הטעות הקריטית שישראל עשתה הייתה הענקת לגיטימציה לנוכחות אסלאמית על הר הבית. זה מה שהוביל לכל הצרות. הקשר של האסלאם למקום הזה מבוסס בכלל על שקר גס. יש סיפור שלפיו מוחמד הגיע רכוב על בוראק - סוס שהוא חצי אדם - למקום שנקרא אל-אקצא. זה סיפור שהתווסף לאסלאם בשלב מאוחר, ובכל מקרה אין לו שום קשר למסגד אל-אקצא שעומד היום בירושלים, מכיוון שאז המסגד הזה בכלל לא היה קיים.

"המילה 'אל-קודס' לא מופיעה בקוראן ולו פעם אחת, ואין אף אזכור דתי לירושלים במקורות האסלאם. כשמוחמד ניסה להפיץ את הדת שלו ונלחם ביהודי ח'יבר שלא היו מוכנים לקבל אותה, בישראל ובירושלים כבר התנהלו מלחמות עם הביזנטים. המוסלמים נשענים על טענה חלשה שכל כך קל להפריך אותה, אם רק מכירים את הקוראן ואת מה שכתוב בו.

"אני רואה את השלטים בערבית שצועקים 'ירושלים שלנו', ואני שואלת – ממתי? ממתי ירושלים היא של האסלאם? העיר הזו חייבת להישאר בירתה של ישראל. היא אף פעם לא הייתה בירה אסלאמית, ולא תהיה לעולם".

השנאה כלפי ישראל, שבה סולומון ומדגישה, אינה נובעת מסכסוך טריטוריאלי. "זה מגיע מהקוראן ומהחדית'ים, שמספרים על השעה שבה המוסלמים יהרגו את כל היהודים, והאבן והעץ יבכו ויגלו: 'יש יהודי שמתחבא מאחוריי, בוא והרוג אותו'", היא מצטטת. "אני חייתי את השנאה הזאת, ואני מוכנה להתעמת עם כל איש דת ולהוכיח לו שהמוסלמים שונאים את היהודים בגלל היותם יהודים, ולא בגלל מדינת ישראל".

ובכל זאת, מה שהפלסטינים דורשים זו ריבונות על אדמה.
"זכותם של הפלסטינים לחיות בשלום ובחופש לצד ישראל – ודווקא בגלל זה אסור ליישם את פתרון שתי המדינות. הפתרון הזה יוביל ליצירת עזה שנייה, שמי שישלוט בה הוא שוב חמאס. מבחינתי חמאס זה כמו דאעש, גם הם מאמינים בהקמת ח'ליפות אסלאמית.
 

 
"על פי האמונה שלהם לאסלאם אין גבולות, והמלחמה שלו תסתיים רק כאשר הוא ישלוט על כל העולם. הם לא מאמינים בפלסטין, הם לא מאמינים בגבולות. ב-57 מדינות האסלאם מלמדים מגיל אפס את השקר שאומר שכל העולם הוא אדמת הקדש אסלאמית. זה מה שהכניסו לנו לראש.

"אני עושה את מה שאני עושה למען הפלסטינים. אני רוצה שהם יתעוררו מהאשליה שמכרו להם וממשיכים למכור לילדיהם. כשאני שומעת על ילד פלסטיני שמיידה אבנים לעבר חיילים ישראלים, או לוקח סכין ויוצא לפיגוע דקירה, אני חושבת על האמהות שלפני אלפי שנים הקריבו את הילדים שלהן לאלים".

יש פלסטינים שרוצים בשלום?
"מרביתם לא רוצים שלום אמיתי, ואלו שכן, לא ישמיעו את קולם. מי שיגיד שהוא מוכן לחיות בשלום לצד יהודים ללא מדינה פלסטינית, ייחשב בוגד. אני לא מבינה איזו מדינה הם רוצים להקים. מדינה חילונית דמוקרטית? מדינה שיהודים יוכלו לחיות בה בלי פחד? אני לא חושבת שזה יקרה.

"הפלסטינים צריכים לגנות כל פעילות טרוריסטית, להסיר את כל התמונות של השהידים, ולהפסיק את הקריאות של 'ברוח ובדם נפדה את ירושלים'. רק אז אולי יהיה סיכוי שהם יחיו בשלום ובחופש לצד ישראל. אני לא שכחתי מה שעשו למשפחתי, ולא שכחתי את האדמה ביפו שממנה סבתי נאלצה לברוח במלחמה. לא שכחתי, אבל סלחתי".

לישראל יש זכות להקים התנחלויות?
"ישראל היא נס, וההתנחלויות הן חלק מהנס הזה. הן צריכות להתרחב ולשגשג, כי זוהי אדמה של היהודים. הטענה של הפלסטינים כאילו ההתנחלויות הוקמו על אדמות שלהם, היא שטות. היו יהודים על האדמה הזאת אלפי שנים לפני שהאסלאם בכלל הומצא. זו הארץ שהובטחה ליהודים מדורי-דורות, הבטחה שמעוגנת בספר התנ"ך. אם הפלסטינים טוענים שזוהי האדמה שלהם, שיוכיחו זאת בכתובים.

"בניגוד למוסלמים, היהודים לא הורגים בשם אללה אנשים אחרים רק כי הם לא שותפים לאמונתם. היהודים גם לא רוצים להשתלט על העולם. הם בסך הכול רוצים לחיות במדינה משלהם, בארץ שהובטחה להם על ידי אלוהים. אנחנו חייבים להוציא את האמת הזו לאור, כי לאמת יש כוח. מה שאני עושה בישראל ובכל מקום בעולם הוא להשמיע את האמת".

נשמע שאת לא מאמינה בפתרון הסכסוך בדרכים דיפלומטיות.
"אני חושבת שאחרי שנים ארוכות שבהן היהודים חיו בגלות, עברו פרעות ושואה והיו נתונים לחסדיהם של אחרים, היום כשיש להם מדינה חזקה הם חייבים לעמוד על שלהם ולנהוג בקשיחות מול האסלאם. ישראל צריכה לחוקק חוקים ברורים נגד מי שמטיף להשמדתה או לרצח יהודים, ולקבוע עונשים חמורים על העבירות האלה".

אנחנו צועדים ליד חומות העיר העתיקה. מדי פעם סולומון מתקרבת לאבני הענק, ממששת אותם ומפליגה על כנפי רוח. "אני ממש מרגישה את ההיסטוריה שהייתה פה. שומעת את הקולות של היהודים שהילכו פה בירושלים, את המלך דוד והמלך שלמה". הערצתה למלך שלמה, אגב, היא שהביאה אותה לבחור לעצמה בחייה החדשים את שם המשפחה "סולומון".

הכמיהה שלה לעוצמה יהודית - כמיהה שמאפיינת רבים מהנוצרים אוהבי ישראל -  גרמה לה לפני שבועיים להסתבך עם הרשויות הישראליות. "הגעתי יחד עם חבר שלי לתהלוכה של פלסטינים בוואדי ג'וז. צעקו שם סיסמאות נגד ישראל ונגד היהודים, קראו 'לאל-אקצא צועדים מיליוני שהידים'. אני התחלתי להתעצבן.
 

 
"היה לי דגל ישראל בתיק, כי חשבתי שאל מול הצעדה הפלסטינית יהיו יהודים שיפגינו, ואני אוכל להצטרף אליהם ולחזק אותם. אבל הם לא היו שם, ואני לא הבנתי איך יכול להיות שהמוסלמים מבזים ככה את ההיסטוריה היהודית בירושלים, ואתם שותקים.

"ניגשתי לקבוצה של חיילים וביקשתי רשות להניף את דגל ישראל, כדי להגן על כבודה של ירושלים ועל השלטון היהודי. אחרי שהם הסכימו, נעמדתי לידם והוצאתי את הדגל. לא עברו עשר שניות ואת השמיים הכחולים מילא ענן של אבנים, בקבוקים וחפצים שהפלסטינים זרקו עליי.

"פתאום הגיעו שוטרים, שלפו אותי משם, הכניסו אותי לרכב ולקחו אותי לתחנת משטרה. רק אחרי שהסברתי להם מי אני ומה רציתי לעשות, הם שחררו אותי. אבל בתנאי אחד - שבביקור הנוכחי לא אתקרב למזרח ירושלים".

לא פעם מותחת סולומון ביקורת על ההתנהלות הישראלית, אבל מדגישה שהיא עושה זאת מתוך אהדה. "ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה באזור. היא נותנת זכויות לכל התושבים – גם לערבים שנהנים מכל הטוב של המדינה הזאת, ואחרי כן מנופפים בדגל הפלסטיני. הבעיה של היהודים היא שהם מנסים לרצות את העולם במקום לרצות את האל. האל הבטיח להם שהוא ישמור עליהם ויהיה הרועה שלהם, אבל הם מסתכלים על פוליטיקה בינלאומית.

"היהודים חייבים לעמוד בגאווה על הזכויות שלהם. אני מסתכלת על החומות האלו וחושבת: המלך שלמה לעולם לא היה מסכים להיכנע לאסלאם. המלך דוד לא ויתר לגליית, וניצח אותו באמצעות האמונה. זה מה שצריך לתת את הכוח ליהודים ולישראל נגד האסלאם גם היום".

האומץ של סנדרה סולומון נראה לפעמים כגובל בטירוף. כשאנחנו מסיימים את השיחה, היא מבקשת שאקפיץ אותה לשער שכם. "אני רוצה להסתובב בשוק", היא אומרת, מבלי לייחס חשיבות לקעקועים שלה ולתשומת הלב שהם מעוררים. משם בכוונתה לקחת אוטובוס לרמאללה ולישון שם אצל חברים.

"נתקלתי כבר בתגובות חריפות ומתגרות, חוויתי הרבה תגובות מרושעות ואיחולי מוות, אבל מבחינתי זה חלק מהעבודה. זה לא הפריע לי מעולם. כנראה נולדתי עם תכונה מסוימת", היא אומרת רגע לפני שתיעלם בתוך ההמון. "כשמנסים לפגוע בי או מאיימים עליי, אני לא מוותרת. אני קמה כמו לביאה". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg