ראשי » חדשות » בעולם » אמריקה

מערב פרוע: הבנייה ביוסטון החמירה את נזקי הסופה

למעלה מעשרים בני אדם נהרגו בשיטפונות הקשים שפקדו את העיר השבוע. העיר נבנתה ללא ייעוד שימושי קרקע, דבר שהחמיר את הנזק מהסופה. זו הסופה השלישית שמציפה את האזור בשנים האחרונות

יוסטון מכנה את עצמה "עיר ללא גבולות" ומבטיחה הזדמנויות אין קץ. אבל היא גם העיר האמריקאית הגדולה ביותר ללא ייעוד שימושי קרקע, כחלק מגישה המתנגדת להתערבות של תכנון עירוני. הדבר תרם אולי להיווצרות השיטפון המסוכן שהביא עמו ההוריקן 'הרווי', והשאיר אלפי בני אדם בנתיב הסכנה.

צמיחה שאינה מפוקחת כמעט, כולל באזורים המועדים לשיטפונות, צמצמה את כושר החלחול המוגבל גם כך של הקרקע, לפי אנשי איכות סביבה ומומחים לשימושי קרקע ואסונות טבעיים. מערכת הביוב של העיר – רשת של מאגרים, אפיקים מיוחדים וכמוצא אחרון גם כבישים שמכילים ומנקזים מים – לא תוכננה כדי לעמוד בסערות האדירות שנעשות נפוצות יותר ויותר באזור.
 
אין ספק שהמשקעים שוברי השיאים ביוסטון ובסביבותיה היו מכים בעיר גם במקרה של חוקי בנייה נוקשים יותר, או אם מערכות ביוב טובות יותר היו נבנות שם. בעלי תפקיד רשמי בעיר הגנו על גישת הפיתוח העירונית של יוסטון. אך האסון המתהווה – לפחות 22 בני אדם נהרגו בסופה עד יום רביעי, וכ-30 אחוזים ממחוז הריס, שכולל את יוסטון, הוצפו במים – הוביל לביקורת מחודשת על הגישה התכנונית והמערכת הייחודית של ניהול מי השטפונות באזור. "בכל מקרה הייתם רואים נזק נרחב בגלל 'הרווי', אך אין ספק שהיה אפשר להפחית אותו מאוד", אמר ג'ים בלקבורן, מנהל מכון המחקר לחיזוי סופות חריפות ופינוי במקרי אסון באוניברסיטת רייס.

במשך שנים רבות התנגדו בכירים ביוסטון ובמחוז הריס לקריאות ליישם חוקי בינוי נוקשים יותר. ההצעות לבניית מיזמים בקנה מידה גדול לניהול שיטפונות, שתוכננו בעקבות פגיעת ההוריקן 'אייק' ב-2008, הוקפאו. תושבי העיר הצביעו שלוש פעמים לא להנהיג ייעוד שימושי קרקע, ובפעם האחרונה עשו זאת ב-1993.
  
במקום להטיל מגבלות על מה שבעלי נכסים יכולים לעשות באדמתם, יוסטון ניסתה להנדס פתרון לבעיית הניקוז שלה. האזור תלוי ברשת של נחלים אטיים שזורמים מזרחה אל מפרץ גלבסטון, וכן בתעלות בטון כמערכת הביוב המרכזית. ברכות ריכוז ותעלות נועדו לנקז אליהן את יתרות המים ולהחזיק אותן.

בדברים שאמרו בעבר דחו מנהלי בקרת השיטפונות במחוז הריס את הטענה שצמיחת העיר אחראית לשיטפונות גדולים שהכו בה בעבר. הם גם חלקו על ההערכות המדעיות בעניין. השבוע לא ניתן היה להשיג אותם כדי לקבל את תגובתם.
 
ביל ג'ון, מהנדס אזרחי בדימוס ובעבר מנהל המיזמים במחוז, אמר ש"היו אנשים שהסתובבו ואמרו שצריך ליישם אכיפה וחוקים נוקשים יותר. במחשבה לאחור, קל באמת לומר זאת. אבל החוקים והתקנות היו מה שנדרש באותה עת. לא הייתה הוכחה מדעית שהם צריכים להיות תקיפים יותר, ולכן הם לא היו".

אבל בעיר שנבנתה על חוף מישורי ונמוך ועל קרקע "גמבו שחורה", אדמה מבוססת חימר שאיכות הספיגה שלה היא מהגרועות ביותר בארה"ב, מומחים רבים אומרים שהגישה הזאת אינה מספקת. לדבריהם, יש לבנות את הבתים לגובה, ולאסור לחלוטין בנייה בכמה אזורים המועדים להצפות.

לפי בדיקת 'הוושינגטון פוסט', מאז שנת 2010 נבנו לפחות 4,000 מבני מגורים ומסחר בשטחי ההצפה הרשמיים במחוז הריס, שהממשלה הפדרלית הגדירה כאדמת "שיטפון של אחת למאה שנה". כמה ערים אחרות בונות אף הן באזורי ההצפה, ברמות שונות של פיקוח.

"יוסטון היא מערב פרוע של פיתוח, וכל אזכור של חקיקה גורר תגובה עוינת מאנשים שרואים זאת כהפרה של זכויות הרכוש ומכשול בפני צמיחה כלכלית", אמר סאם ברודי, מנהל 'המרכז לחופי טקסס' באוניברסיטת טקסס 'אי אנד אם'. "מערכת מי הסופות מעולם לא תוכננה למשהו חמור יותר מסופת רעמים כבדה של אחר הצהריים", הוא הוסיף.
 

בה בעת, סופות חריפות נעשות תדירות יותר, מסבירים המומחים. חוקי התכנון העירוניים נועדו לשמור על העיר מפני מה שנחשב בעבר כתסריט החמור ביותר – "סופה של פעם במאה שנה", או מה שהמתכננים חזו שסיכוייו לקרות יעמדו על אחוז אחד בשנה. הסופות הללו הפכו נפוצות למדי, עם זאת. 'הרווי', שהמטירה 1,270 מילימטרים של גשם בכמה מקומות באחר הצהריים של יום שלישי לבדו, היא השלישית מסוגה שמכה ביוסטון בשלוש השנים האחרונות.

במאי 2015 מתו שלושה אנשים לאחר שכ-300 מילימטרים של גשם ירדו בעשר שעות במה שנודע כ"שיטפון יום הזיכרון". שמונה אחרים מתו באפריל 2016 בסופה שהמטירה כ-400 מילימטרים של גשם.

כמו באזורי חופים אחרים, יוסטון וסביבותיה חזרו וביקשו כספי מסים פדרליים כדי לסייע לשיקום העיר. לפי נתונים פדרליים, מחוז הריס קיבל כ-3 מיליארד דולר מהסוכנות הפדרלית לניהול האסונות בעקבות הנזקים שנגרמו לו בארבעה העשורים האחרונים. הוא מדורג במקום השלישי בכספים ששולמו לו מתוכנית הביטוח הלאומית לשיטפונות, מאחורי מחוזות אורלינס וג'פרסון בלואיזיאנה, שספגו נזק כבד במהלך פגיעת ההוריקן 'קטרינה' בשנת 2005.
  
בשנת הארבעים של המאה שעברה, גדודי מהנדסים צבאיים בנו שני מאגרים ענקיים שמשמשים כאזורי איגום במהלך גשמים כאלה. בעשורים שלאחר מכן חצבה העיר תעלות בטון נוספות, והקימה אשדים מרוצפים נוספים כדי להסיט את המים.

"המערכת תלויה באפיקים שהיו שם מאז ומעולם, ושיש להם קיבולת מסוימת", הסביר גרי גלאווי, פרופסור להנדסה אזרחית באוניברסיטת מרילנד ומרצה אורח באוניברסיטת טקסס 'אי אנד אם'. "במהלך השנים זו כנראה הייתה דרך הגיונית להתמודד עם המצב. עם צמיחת העיר והתפתחויות נוספות, היכולת לבצע את האיגום הלכה ופחתה".

אוכלוסיית יוסטון צמחה ב-2015 ל-2.2 מיליוני איש – עלייה של 25 אחוזים לעומת 1995. מחוז הריס חווה קפיצה גדולה עוד יותר באותה תקופה, 42 אחוזים, וכעת מתגוררים בו 4.4 מיליוני תושבים. עם צמיחת האוכלוסייה התרחבה גם העיר, ועלתה על אדמות בור ששימשו כספוג טבעי. בשנים 1992-2010 כוסו באספלט 30 אחוזים מאזורי ביצות החוף סביב העיר, לפי דו"ח משנת 2010 של האוניברסיטה המקומית.

המיזמים להרחבת תעלות הניקוז ובניית אלפי ברכות איגום למים עודפים לא עמדו בקצב בניית הבתים, הכבישים ומקומות החנייה שנדרשו לאכלוס 150 אלף תושבים חדשים מדי שנה. כתוכנית גיבוי נבנו כבישים בשיפוע יורד, שנועדו לקלוט מים עודפים כשמאגרי הסופה יעלו על גדותיהם.
 

ויין קלוץ, מהנדס משאבי מים ונשיאה לשעבר של האגודה האמריקאית למהנדסים אזרחיים אמר ש"המחשבה הייתה: האם לא תעדיפו שהמים יהיו ברחובות במקום בבתים?". עם זאת, כשהרחובות מוצפים במים פינוי האוכלוסייה נעשה קשה בהרבה.

כמה ימים לפני פגיעתה של 'הרווי' דחקו ראשי העיר בתושבים להישאר בבתיהם. בתקשורת החברתית, בעלי תפקיד רשמי בעיר הפחיתו מערכן של התחזיות שהזהירו מפני משקעים בסך 1,200 מילימטרים – יותר מהתחזית הרשמית באותה עת, אבל קרוב בהרבה למציאות.

עם בוא הגשם הפכו הרחובות לנהרות, וחייבו משימות חילוץ מדלת לדלת באמצעות סירות. בחלקים רבים של העיר, במיוחד באזורים הישנים יותר, מים פרצו לבתים בקומות הקרקע. בלקבורן הסביר שתקנות לבנייה מוגבהת באזורים מועדים להצפות – הדרישה הנוכחית היא שלושים סנטימטר מעל רמת "סופה של פעם במאה שנה" – הייתה מפחיתה את הנזקים של 'הרווי' ושל סופות קודמות.
     
ג'ון ג'ייקוב, מנהל תוכנית קו פרשת המים בחופי טקסס ופרופסור באוניברסיטת טקסס 'אי אנד אם', אמר שהתרגז במיוחד לשמוע על בית אבות בדיקינסון, מדרום-מזרח ליוסטון, שבו תושבים בכיסאות גלגלים ישבו במים עד לגובה מותניהם. הם חולצו לאחר שתמונותיהם נפוצו בתקשורת החברתית. "היה אסור לבנות אותו", הסביר ג'ייקוב על בית האבות, שהוקם במרחק רחוב אחד מגבול אזור ההצפות. "הם הציבו את האנשים בדרכו של האסון".

ג'ייקוב מתגורר באיסטווד, ממזרח למרכז העיר. לדבריו השכונה שלו ניצלה מנזקי השיטפון כי מגרשים רבים בה נבנו מעל גובה הרחוב, והבתים הוקמו על יסודות של קורות ועמודים, הכוללים שטח תת-קרקעי בגובה של כמה עשרות סנטימטרים. בנייה כזאת עולה עוד כמה אלפי דולרים, ואינה נדרשת לפי חוקי התכנון העירוניים או המחוזיים.

בכל 34 העיריות של מחוז הריס יש תוכניות לטיפול בבעיות של הצפות שפתרונותיהם ומקורותיהם נמצאים מעבר לגבולות השיפוט שלהן. עם זאת, אמר גלאווי, "מעולם לא הייתה תוכנית כוללת שבחנה את כל האזור שמשפיע על יוסטון".
  
בשנה שעברה דחה בית המשפט העליון במדינה תביעה של 400 בעלי בתים במחוז שספגו נזק שלוש פעמים בחמש שנים – במהלך הסופה הטרופית 'פרנסס' ב-1998, בסופה הטרופית 'אליסון' ב-2001 ובסופה ללא שם ב-2002.

המחוז טען בבית המשפט שהשקיע עשרות מיליוני דולרים בבקרת שיטפונות, וחלק על קבילות התושבים שלפיהן המתכננים הסירו כל רסן. רוב נציגי חבר המושבעים בבית המשפט קיבלו את הטענה הזאת, ואמרו שהתושבים לא הצליחו לקשר ישירות בין הפיתוח באחד מחלקי קו פרשת המים ובין בתיהם. "אפילו לדברי התושבים, השיטפון נוצר בגלל סיבות מרובות", קבע בית המשפט, והגדיר את אחת מהסיבות במילים "כוח עליון".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg