נחשף תיעוד המרדף אחר 'מלאך המוות מאושוויץ'
במשך עשרות שנים נדדו סוכני המוסד ברחבי אירופה ודרום אמריקה בעקבות שמועות על מקום הימצאו של הרוצח הסדיסט יוזף מנגלה, אך לשווא. מידע של המוסד שנחשף בספר חדש שופך אור על הפרשה
מתום מלחמת העולם השנייה ושחרור המחנות ב-1945 הפכה סוגיית עשיית הדין והצדק ההיסטורי עם פושעי מלחמה נאציים לנושא שמעורר עניין ציבורי רב, ונקשרו בו לאורך השנים סיפורים רבים. לכידתו ומשפטו של אדולף אייכמן בירושלים בראשית שנות השישים העלתה את סוגיית תפקידה ומעורבותה של מדינת ישראל וארגוני הביון שלה במאמץ לטיפול בפושעי השואה. כעת פותח ארכיון יד ושם בפני הציבור הרחב מחקר רחב היקף שכתב איש "המוסד" יוסי חן מטעם מחלקת ההיסטוריה של "המוסד": המרדף אחר פושעי מלחמה נאציים, המסכם יותר משלושה עשורים של פעילות הארגון בנושא, על סמך המסמכים הסודיים שנשמרו במידור מוחלט בארכיון "המוסד" לאורך השנים.
חלקו הראשון של המחקר ממפה את אופן העיסוק של הארגון בנושא לאורך השנים, ואת השינויים שחלו בכפוף למדיניותו של ראש הארגון בכל תקופה ושל הממונה עליו, ראש ממשלת ישראל. המחקר עוסק במבנה הארגוני של היחידות השונות שניהלו את המבצעי איסוף המודיעין והכנת הפעולות והוצאתן לפועל בין השנים 1959¬-1991 ומהווה סיכום תמציתי של מאמצי "המוסד" בתחום רדיפת פושעי המלחמה הנאצים.
חלקו השני של המחקר מפרט את סיפורם של שמונה מעקבים ומרדפים אחרי פושעים נאציים שונים, בראשם מזכירו של היטלר ואחד מבכירי המפלגה הנאצית מרטין בורמן (Bormann), הפושע הנאצי הבכיר ביותר שגורלו לא נודע. המחקר מפרט את הגורמים והנסיבות בגינן כל אחד מהפושעים לא בא על עונשו.
חלקו השלישי של המחקר מוקדש כולו לסיכום מקיף של שלושים שנות הרדיפה העיקשת, אך העקרה אחרי יוזף מנגלה (Mengele), שהפך לאחד מסמלי הרצחנות הנאצית באושוויץ. את שלושת המחקרים ערך וכתב איש הארגון, ניצול השואה יוסי חן (חיניץ), יליד לחווא בפולין (כיום בבלארוס) שברח כנער מהגטו, שרד ביערות והיה ממעפילי "יציאת אירופה תש"ז" (אקסודוס). הם הודפסו כמחקרים סודיים ב-2007 וכעת נחשפים במלואם לראשונה לציבור הרחב באתר האינטרנט של יד ושם ונגישים למבקרים באולם הקריאה בבניין הארכיון והספרייה ביד ושם.
בין כל החומר הסודי שנחשף כעת לראשונה בולט המידע על אודות המאמצים ללכוד את הפושע הנאצי האכזר יוזף מנגלה, שכונה "מלאך המוות מאושוויץ". לאורך השנים נעשו ניסיונות רבים מספור לאתר את הרופא הסדיסט ולמצות עמו את הדין, אך אלו נכשלו כולם. ב-1985 זוהו עצמותיו, והבדיקה המשפטית אישרה כי הוא טבע בים בברזיל ב-1979.
במסגרת ההתעללות ביהודים במחנה העבודה וההשמדה אושוויץ-בירקנאו ביצע מנגלה ניסויים רפואיים סדיסטיים באסירים רבים, ובמיוחד בתאומים זהים. הניסויים האכזריים כללו בין השאר הזרקת אוויר, בנזין ורעלים נוספים לוורידים, הזרקת חומרים לעיני הנבדקים ועריכת ניתוחי ראש בתאומים. כמו כן היה מנגלה בין המחליטים מי מאסירי המחנה יושמד מיד, ומי יזכה לפרק זמן נוסף של עבודת פרך ועינויים קשים, וזאת בתנועה קלה של ידו ימינה או שמאלה. עם הצטברות העדויות על הניסויים שערך והבנת היקפם הפך "מלאך המוות מאושוויץ" לסמל הרוע הנאצי.
בעקבות מעשיו הנוראיים היה יוזף מנגלה אחד הפושעים הנאציים המרכזיים שהמוסד חיפש אחריהם שנים רבות. המוסד ומדינת ישראל ראו באיש סמל של הרוע שיש לסגור איתו חשבון. מבחינות רבות היו הוא ומזכירו של היטלר, מרטין בורמן, בראש מעייניהם של המחפשים. זאת עד 1985, התאריך שבו נקבע כמעט בוודאות כי מנגלה טבע בים בשנת 1979 בברזיל. קביעה זו התבססה סופית בשנת 1992 אחרי בדיקת די-אן-איי שנערכה לשלדו של הרוצח שהוצא מקברו.
יש לציין כי המוסד רדף את מנגלה ברציפות משנת 1960, והיו פעמיים שבהם חשבו אנשי המוסד כי הצליחו להתקרב אליו פיזית, אך הזיהוי לא היה חד משמעי. המציאות הזו גרמה לרוצח סבל רב והוא רוב השנים חי בבדידות, ללא קשר עם בני משפחתו ובפחד מתמיד. כך הצליחה מדינת ישראל למרר את חייו של הרוצח עד יומו האחרון, אף על פי שלא הצליחה להוציאו להורג בכוחות עצמה.
לקראת סוף המלחמה נעלם מנגלה מאושוויץ והצטרף ליחידה צבאית גרמנית שנפלה בשבי האמריקאים. הוא הזדהה כיוזף ממלינג, וכיון שלא הוטבע בגופו קעקוע של אנשי אס-אס הוא לא זוהה כפושע וכעבור כמה חודשים שוחרר עם כל אנשי היחידה. בשנים 1945–1948 הוא בגרמניה ליד הוריו עם אשתו ובנו ועבד בחווה.
לאורך השנים שבהן מנגלה חי בגרמניה התפרסמו הזוועות שחולל, והוא הבין כי עליו לברוח לפני שייתפס. הצלב האדום, שסייע לפושעים נאצים רבים להימלט, הנפיק לו בגנואה שבאיטליה תעודה שבה הוצג כאיטלקי ששמו הלמוט גרגור. עד היום לא יודעים במוסד מי סייע לו בגרמניה, אך ידוע שב-20 ביוני 1949 יורד הלמוט גרגור מאונייה בנמל בואנוס איירס בארגנטינה. בני משפחתו של מנגלה היו אמידים ולא מן הנמנע שסייעו לבריחתו. לכן לאורך השנים התבצע מעקב הדוק אחרי בני משפחתו, שלעתים ידעו היכן הוא נמצא.
הלמוט גרגור ביקש וקיבל בשנת 1949 אזרחות ארגנטינית. הוא התחיל לעבוד כחרט במפעל ובמוסך. הוא השתמש בשמות בדויים רבים, עם התואר ד"ר ובלעדיו, וביקר במדינות נוספות בדרום אמריקה. בתקופה הזאת העבירו בני משפחתו שבגרמניה סכומי כסף גדולים. ב-1953 התחיל מנגלה לכתוב כמדען בבטאון ניאו נאצי בשפה הגרמנית שיצא לאור בארגנטינה, והיה חותם בשם ג' הלמוט. ככל הנראה, מפרסמי המאמרים ובני חוגו הקרוב של האיש ידעו במי מדובר.
בתקופה זו שינה מנגלה תדיר את כתובות מגוריו מחשש לחייו. בינתיים הקימו גורמים נאציים בכירים לשעבר ארגוני תמיכה בנאצים שברחו לדרום אמריקה, ואף קיימו קשרים הדוקים עם נשיאי ארגנטינה ועם נשיא פרגוואי. כך זכה מנגלה לתמיכה כלכלית שהועבר לו ממשפחתו, ולחיים נוחים באדיבות הארגונים האלו ובחסות המשטר.
מנגלה הרגיש טוב בארגנטינה, וב-1955 ביקש מהמשטרה תעודת יושר כדי שיוכל להוציא דרכון ולבקר בשוויץ. באותו זמן הוא השתמש בשמו האמיתי, ובשלב כלשהו אף נסע לאירופה לבקר את בני משפחתו. לצורך המסעות האלה נעזר מנגלה בשגרירות גרמניה, וזו לא ביקשה את מעצרו מכיוון שלא היה נגדו צו מעצר בגרמניה. משרד החוץ בבון הורה לשגריר אישית לא להתעסק בדבר, למרות הידיעה כי מדובר ברוצח המונים אכזרי. כך עד שנת 1959, ואולי עד לכידת אייכמן ב-1960, השתמש מנגלה בשמו האמיתי. הוא חי חיי רווחה, נכנס כשותף במשרד עם עוד שני גרמנים, והתחתן עם אשתו השלישית.
בשנת 1959 הוציאה גרמניה צו מעצר נגד מנגלה ופנתה לארגנטינה בבקשת הסגרה. אלא שמנגלה הקדים וברח לפרגוואי, ככל הנראה בעקבות רמזים מצד גורמים רמי דרג בגרמניה שהיו בקשר עם משפחתו העשירה. המידע היה כה מוקדם עד שהוא אף הספיק למכור את חלקו במפעל ולהתארגן לבריחה, וב-27 בנובמבר הפך לאזרח פרגוואי. האזרחות התקבלה במהירות בתמיכת גורמים נאציים ואנטישמיים שחיו במדינה שנים רבות והיו בעלי השפעה על המשטר.
לאחר זמן מה חזר מנגלה לארגנטינה וחי עם אשתו בכתובת חדשה, ובה בעת הודיעה ממשלת ארגנטינה לגרמניה כי היא מסרבת להיענות לבקשת ההסגרה. אך לאחר שמדינת ישראל חטפה את אייכמן ירד מנגלה למחתרת.
המוסד קיבל מידע מקיף על מעשיו של מנגלה משמעון ויזנטל בשנת 1959. במכתב שמסר תיאר ויזנטל את כל מעשי האיש, והתקבלה החלטה לחפש אותו ולמצוא אותו בדחיפות. לכן אייכמן נחקר על אודות מנגלה עוד בארגנטינה, ואישר כי נפגש עמו שלוש פעמים בשנים 1951, 1952 ו-1954 או 1955. איסר הראל, יצא אישית למבצע חיפושים בארגנטינה במטרה ללכוד את האיש במבצע דומה לזה שהוביל ללכידת אייכמן. אלא שלמרות מאמץ רב והסתייעות בבני קהילה יהודיים מקומיים מנגלה לא נמצא.
ראש המוסד הראשון, איסר הראל, סבר כי חובתו של העולם כולו לשפוט את הפושעים הנאציים והחובה אינה מוטלת על ישראל בלבד. עם זאת, הוא הסכים כי במקרים שישראל תתפוס פושע כזה עליה להעמידו לדין. זו הייתה עמדתו ביחס לאייכמן וכן ביחס למנגלה, אך הוא היה מוכן להתגמש ולחסל פושע מפורסם במקרה שאין דרך אחרת.
עם היעלמותו של מנגלה חיפש המוסד אחריו בכל מקום שבו צץ מידע על אודותיו. כל מידע נבדק ביסודיות, ואנשי המוסד ביקורו בין היתר באי יווני בים האגאי שנטען כי מנגלה מסתתר בו. כמו כן הושמו כל בני משפחתו במעקב ובית המשפחה בבוואריה הפך למוקד המעקב. זאת מתוך הנחה שבני המשפחה ימשיכו לנסות להעביר לו כסף.
בינתיים הגיעו אשתו של מנגלה ובנו לשוויץ ושירות הביון השוויצי עקב אחריהם. המעקב הזה הפריע לעוקבים הישראלים, שהמשיכו להפוך כל אבן בעולם בחיפושים. בינתיים נערכו בכל רחבי אירופה מעקבי ענק בתנאים קשים אחרי אשתו האחרונה של מנגלה ואחרי בנו המבוגר רולף, שהיה בן 17.
בעקבות מידע שלפיו מנגלה מסתתר בפרגוואי חזרו המחפשים להתמקד בדרום אמריקה. איש עולם תחתון בברזיל הציע למסור את האיש לידי יהודים. המידע על הימצאות האיש בדרום אמריקה תאם את מסקנת המוסד שמנגלה לא באירופה. מקורות המידע טענו כי מנגלה עבר ניתוחים פלסטיים וכי אולי הוא חובש פאה. אנשי המוסד הפעילו מבצעים רבים ושוחחו עם אנשי קשר, והמידע שהמתגבש הצביע על ברזיל כמקום שבו הצורר מסתתר. במקביל נעשה חריש עמוק בפרגוואי כדי לבדוק אם בכל זאת הוא מסתתר שם.
בראש החיפושים עמדו הסוכן ב' ואיש המוסד רפי איתן, שחיפשו לאורכה ולרוחבה של פרגוואי עד שב- 1962 התקבל המידע שלפיו מנגלה עזב את המדינה. השניים סיירו בחווה בפרגוואי והציעו לקנות אותה, מכיוון שידעו שהייתה בבעלות גרמני. הם המשיכו בסיורים בכל האזור ובסוף הגיעו לברזיל, לריו דה זנרו.
בינתיים התקבלו ידיעות נוספות שלפיהן מנגלה בברזיל. איש המוסד בברזיל, צבי אהרוני, אכן ראה את מנגלה בחווה בברזיל ליד סאו פאולו שבה חשד המוסד כי הוא מתחבא. המוסד הורה לאהרוני לחכות כדי להכין מבצע ולא לפעול בחיפזון. אלא שבאותו זמן היו המוסד והעומד בראשו עסוקים בחיפושים אחרי הילד יוסלה שומכר, ולכן לא יצא אל הפועל מבצע בברזיל. בהמשך אושר המבצע, אך עקבותיו של מנגלה נעלמו מן החווה. לאחר זמן מה נפגש הצוות עם האיש שאהרוני זיהה כמנגלה, אך מתברר שזה לא הוא.
בשנת 1962 פיתחה מצרים בעזרת מדענים גרמניים טילים ארוכי טווח. פעולות המוסד לסיכול הפיתוח הביאו להפסקה בחיפושים אחרי מנגלה. במקביל נמשך לאטו החיפוש אחרי האיש באירופה ובעולם. בדיון אצל ראש המוסד בשנת 1964 נקבע שוב שמנגלה בדרום אמריקה. בשנת 1966, במהלך מעקב ממושך אחרי אשתו האחרונה של מנגלה, מרתה, הציב המוסד אמצעי האזנה וצילום בביתה ובחדר המדרגות. אנשי המוסד חדרו לבית שוב ב-1967 וצילמו הכול, אך לא מצאו זכר למנגלה. בהמשך הסיר המוסד את אמצעי ההאזנה מהבית.
בשנת 1968 התקבל מידע מדויק על אדם בברזיל בעל כמה חוות שמנגלה מסתתר בחסותו בזהות בדויה. בעקבות המידע יצאו אנשי מבצעים מהארץ וסרקו את החוות. התברר כי האיש אכן מחזיק שטחים רבים וחוות, אך מבדיקת העדויות עלה כי חלק מהעדים שיקרו. נמצא כי אחת מעדות המפתח שיקרה לגבי ההווה, אך היא אכן ראתה את מנגלה בשנת 1963. בשל הספקות שעלו ובשל הסכנות ומורכבות החיפושים הופסק המבצע. זאת אף שסביר להניח שמנגלה אכן שהה בחוות המדוברות בזמן כלשהו. לאחר המבצע הכושל הייתה הפסקה נוספת בחיפושים.
בשנת 1970 נשמעו בעולם קולות רבים שדרשו ממנהיגי פרגוואי למצוא את מנגלה. זאת בשל מידע רב שזרם ולפיו מנגלה שוהה במדינה, והאשמות פומביות כלפי הממשל בפרגוואי. הדרישה העולמית הביכה מאוד את המשטר, שאכן ניהל קשרים עם גורמים נאציים. ואולם, במקום לסייע בחיפושים הכחיש המשטר כל קשר וניסה לדרבן את ישראל לחיפוש עצמאי, בטענה כי לצורך תפיסת הפושע נדרש מבצע קומנדו. ישראל ידעה ככל הנראה בוודאות שהאיש במדינה, אך משיקולים מדיניים לא יכלה לתקוף את המשטר. עם זאת, בדיעבד התברר כי הממשל אכן לא ידע שמנגלה במדינה.
עם מותו של אחיו של מנגלה חשדו במוסד כי יבוא ללוויה, ולכן ניהלו מעקב באירוע. בהמשך הגיע מידע חדש שלפיו מנגלה בברזיל. המידע הגיע ב-1978, שנה לפני מותו של רוצח ההמונים. בשנת 1979 עשה המוסד מאמצים נוספים למציאתו, כולל סיור בחווה שאולי הייתה בבעלותו, אך בדיעבד התברר כי באותה עת מנגלה כבר טבע בים. הוא ונקבר בשם וולפנג גרהרד, אך מידע זה הגיע לידי המוסד רק אחרי שנות חיפושים רבות.
בהכנת הידיעה השתתפה דליה מזורי
אקו"ם