ראשי » חדשות » משפט ופלילים

צלילה חופשית: מי אתה דוד שרן?

הוא היה יד ימינו של השר שטייניץ, מנהל לשכת נתניהו ומועמד למזכיר ממשלה, אבל קשריו עם דמויות מפתח בתיק הצוללות הביאו אותו השבוע אל חדרי החקירות והמעצרים. דוד שרן, פרופיל

שרן מונה בידי נתניהו לגבש פשרה עם הרפורמים בסוגיית הכותל, ואנשים שעבדו איתו מגדירים אותו כיעיל, מקצועי וישר, וכזה שלקיחת שוחד לחלוטין לא מתלבשת עליו. שני קולות, שני מחנות, מתרוצצים בימים אלה סביב ראש הממשלה. האחד, כנראה בחוג משפחתו, אומר בחירות עכשיו.

הסקרים מצוינים, כתבי האישום עוד רחוקים, גבאי בצעדיו הראשונים, אין יריב ממשי באופק, זה הזמן להוון סקרים לפתקים. רוץ ביבי, רוץ. עם מנדט מחודש מהעם, אומרים התומכים, כאשר היועץ המשפטי יודע שהעם בחר בך עם חטוטרת החשדות על גבך, הוא לא יעז. נתניהו מקשיב.
 
גישה שנייה אומרת בשום אופן. בחירות הן דבר בלתי צפוי, עיין ערך טראמפ באמריקה, תרזה מיי בבריטניה, הברקזיט שהוליך שם הביתה את דיוויד קמרון, משאל העם באיטליה שסילק את מתיאו רנצי מהשלטון, וכן הלאה.

את משבר החקירות מוטב לנהל מעמדת ראש הממשלה המכהן והמדינאי החוצה יבשות. למנדלבליט, טוענים המתנגדים, לא ישנה אם המנדט ישן או חדש. רק הממצאים המשפטיים יכריעו. צריך למשוך זמן לפחות עד חגיגות ה־70 למדינה.

גם את אלה נתניהו שומע, ולפי שעה גישה ב' מנצחת. אבל רק לפי שעה. נתניהו כן חושב שבחירות הן אמצעי להדיפת כתבי אישום אך עדיין לא החליט. כמו באמריקה, זו תחושתו, העם יאהב קמפיין שיתמקד בתקשורת ואולי יחבוט קצת במערכת המשפט.

אם רק רוצים, עילות למשבר קואליציוני לא חסרות, מהכותל לרפורמים ועד מס דירה שלישית - בניגוד לפופוליזם המקובל, בעיני נתניהו החוק הזה חונק את המשק. כך שאם אחרי החגים נתניהו יצא לבחירות־בזק, אין מה להיות מופתעים. 40 מנדטים עם קופת השרצים הוא מבטיח.

זו מחלה כרונית ארוכת־שנים של בנימין נתניהו. אין לו אנשים. הוא מתקשה למצוא מי שימלאו את המשרות סביבו, ולא אחת מסרב להיפרד ממי שביקשו להשתחרר. כבר קרה שחלפו תשעה חודשים מרגע שלשכתו הוציאה הודעה רשמית על סיום תפקיד של מאן דהוא ועד שאותו אדם באמת עזב. לעתים קורה ההפך, ואדם שמינויו הוכרז באופן רשמי וסופי לא נכנס לתפקיד.

לנתניהו אין אנשים כי קשה לעבוד איתו. הקצב שלו תובעני, הסטנדרטים גבוהים, כך גם החשדנות והמידור. הוא לא מוכן שאנשיו יטפסו על גבו בדרך לקריירה פוליטית עצמאית, וכל פעולה שמתפרשת ככזו היא עילה מיידית למשבר אמון. ובמקום שהוא לא חושד, אשתו שרה ששומרת לו על הגב עושה זאת בשבילו.

סיבות ונסיבות כאלה הביאו והוציאו את דוד שרן אל לשכת ראש הממשלה וממנה. בסתיו תשע"ה (נובמבר 2014), אחרי חודשים ארוכים של גרירת העניין, עזב איל חיימובסקי את תפקיד מנהל לשכת ראש הממשלה. ארי
הרו, ראש הסגל דאז, הזמין את שרן שעד אז היה מוכר כאיש של יובל שטייניץ.
 

מי שהסתובב ב־15 השנים האחרונות בכנסת או במשרדי הממשלה, לא היה יכול שלא להיתקל בשרן. חייכן, נמרץ, מהיר מחשבה ותגובה, סא"ל במילואים, נִצי בדעותיו, בעל תואר ראשון במזרחנות ובגיאוגרפיה ותואר שני בלימודי משפט והיסטוריה של ארה"ב.

במשך שנים הוא היה הידיים והרגליים של שטייניץ. באמצע העשור שעבר כיהן שטייניץ כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. מנהל הוועדה היה אבריאל בר־יוסף, כיום החשוד המרכזי בפרשת הצוללות. אחד הנושאים המרכזיים על סדר יומה של הוועדה באותן שנים היה תוכנית ההתנתקות, ואחד המומחים שהוזמנו אליה על בסיס קבוע היה פרופ' עוזי ארד – אז אחד המקורבים הגדולים של נתניהו, כיום מיריביו המרים.

נושא שני היה הצוללות. שטייניץ, איש חושב שצריך להיות יום אחד שר הביטחון, בחן את אבני היסוד של תפיסת הביטחון הישראלית. הוא לא חשש לערער על התפיסות המקובלות של המערכת. הנה תגובה טיפוסית שהעביר לי דוד שרן בשם שטייניץ ב־2011, על נושא כלשהו שעלה לדיון ציבורי.

"אם נציגי מערכת הביטחון מאמינים שהדרך הנכונה לביטחון ישראל היא לטמון את הראש בחול, ולא להגיב על הפנייה (הפלסטינית) לאו"ם והפרת ההסכם הנלווית אליו, עדיף שילכו הביתה וייתנו למישהו אחר לעשות את העבודה. כשיובל שטייניץ דיבר שוב ושוב על כך שאסור לנטוש את ציר פילדלפי, או כשאמר שישראל חייבת לשדרג את הזרוע הימית, אמרו שהוא הוזה. זו אותה מערכת ביטחון שבשנות ה־90 חשבה שהפלסטינים יילחמו בטרור עבור ישראל. הגיע הזמן שיתחילו לחשוב בצורה פחות חד־גונית ויחזרו למציאות. בכל מקרה, הצבא לא יכול להטיף לקובעי המדיניות".

בין היתר, שטייניץ הגיע לשתי מסקנות מרחיקות לכת. האחת, הפחתת התלות במטוסי חיל האוויר והמרת חלק ניכר מכוח המחץ האווירי במערך אדיר של טילי קרקע־קרקע. את תפיסתו זו לא הצליח ליישם. האג'נדה השנייה, ששטייניץ הוא הדוחף הגדול שלה, דוגלת בהרחבת הכוח הימי של ישראל. בכלל זה, על פי פרסומים זרים, האפשרות לשגר מצוללות טילים בעלי ראש נפץ גרעיני.

ב־2009, כשנתניהו נבחר לראשות הממשלה, מונה שטייניץ המקורב לו לשר אוצר, ושרן המקורב אליו לראש מטה שר האוצר. עוזי ארד שובץ כראש המטה לביטחון לאומי, ואת בר־יוסף לקח להיות לסגנו. כך נפתח חלון ההזדמנויות ליישם את תפיסת העולם על אודות הכוח הימי והצוללות בכללו. בדרך, או אלה לפחות החשדות, חלק מהחבורה גזרה קופון.

שרן המשיך ב־2010 לכהן כראש המטה של שטייניץ, אך חיפש גם את התפקיד הבא. הוא ניסה להתמנות לקונסול ישראל בניו־יורק ולא הצליח, שכן נתניהו הטיל וטו. לקראת בחירות 2013 החל בהתמודדות על מקום ברשימת הליכוד לכנסת, אך ויתר. לבסוף מונה לתפקיד בכיר בחברה הממשלתית המסתורית ביותר בישראל, קצא"א – קו צינור אילת־אשקלון. מעטה סודיות עוטף את החברה המנוהלת ישירות על ידי משרד האוצר ומזרימה נפט לסוגיו בין הים התיכון לים סוף.

שנה נוספת חלפה ושרן נקרא לנהל את לשכת ראש הממשלה. הוא כנראה לא התלהב במיוחד מהתפקיד, שכן התנה את בואו בכך שהעמדה הבכירה בקצא"א תמתין לו עד לסיום המשמרת בלשכה – מהלך שגרר תלונה של עמותת אומ"ץ. בתחילת 2015, כשארי הרו נאלץ לפרוש מתפקידו כראש הסגל, נכנס שרן גם לנעליו והפך להיות המוציא והמביא בלשכה.
 

הוא מונה בידי נתניהו לגבש פשרה עם הרפורמים בסוגיית הכותל, ואנשים שעבדו איתו באותה תקופה מגדירים אותו כאדם יעיל, מקצועי וישר, שותף מצוין לעבודת צוות וכזה שלקיחת שוחד לחלוטין לא מתלבשת עליו. שרן עצמו הסתכל קדימה, ואחרי כשנה הניח בפני נתניהו אולטימטום: 'או שתמנה אותי למזכיר הממשלה במקום אביחי מנדלבליט, או שאתפטר'. נתניהו, שכנראה לא רצה את שרן כמזכיר אבל גם לא רצה להיפרד משירותיו, גרר את העניין חודשים ארוכים.

כך, באופן די מוזר, הודיעה במרץ 2016 לשכת נתניהו באופן רשמי על מינויו של שרן למזכיר הממשלה. חצי שנה מאוחר יותר, כשהמינוי לא בוצע בפועל, הודיע שרן על התפטרות. בסביבת נתניהו אומרים ששרן החל לארגן כינוסים פוליטיים ולכן מינויו למזכיר הממשלה בוטל. כך או כך, אם לשפוט ממראה עיניים זו לא הייתה עזיבה בטריקת דלת, שכן בימים שלאחר העזיבה הוא הוסיף להיראות מצדה השני של דלת האקווריום. לתודעה הציבורית שב רק השבוע, עם מעצרו.

כשנה וחצי שימש אפוא דוד שרן ראש לשכתו של נתניהו. אם נכונים החשדות שהוא ובר־יוסף ושמרון אכן לקחו שוחד, השאלה שהכול שואלים היא האם ייתכן שראש הממשלה לא ידע? התשובה, שלא בדיוק הולכת עם הזרם, היא כן, ייתכן מאוד. למעשה סביר להניח שאפילו אם הם חטאו, אין זה אומר שידו של נתניהו הייתה במעל.

כי נתניהו אולי מתחמן ומתמרן, אבל בכל שנותיו בחיים הציבוריים אין אפילו אדם אחד שעבד אצלו והחשיד אותו ולו באבק שוחד. והרבה עברו דרכו לאורך השנים. חלק יצאו מלאי שנאה ותחושת נקם והם יודעים לספר יפה יפה על חסרונותיו ומגרעותיו. שוחד ושחיתות הם לא ראו אצלו.

מה עוד שעסקת שוחד, אם הייתה כזו, לא נסגרת בישיבת בוקר של לשכת ראש הממשלה, אלא במחשכים, במקום סודי, באחד על אחד, במינימום ראיות ובלי עדים. אידיוטי לחשוב שמיקי גנור עבר מדלת לדלת במשרד ראש הממשלה, הניח מעטפות על השולחן, ורק נתניהו לא ידע. זה לא עובד ככה. אם רקח עסקת שוחד אזי ביצע את מהלכיו בשקט, ומן הסתם בלי שמשוחד אחד ידע על רעהו. ככה משחדים.

גם הניסיון המעשי מלמד שנתניהו לא יודע. עסקת בראון־חברון, שבמסגרתה אמור היה אריה דרעי להביא למינויו של רוני בראון ליועץ משפטי לממשלה תמורת סגירת תיקיו במשטרה, נעשתה מאחורי גבו של נתניהו. גם התלונה של יועז הנדל, צביקה האוזר ויוחנן לוקר על הטרדתה של ר' בידי נתן אשל, הוגשה ליועץ המשפטי בלי לעדכן את נתניהו. באופן כללי, לא כל דבר יועצי ראש הממשלה רצים לספר לו. בעיניי ראיתי מקרים רבים שנתניהו עודכן לגביהם רק כשאנחנו העיתונאים שאלנו. או אם לסכם, הסיכוי שנתניהו היה קרוב אבל לא ידע זהה לזה שיובל שטייניץ ועוזי ארד היו קרובים ולא ידעו.

ולנושא אחר: בתום חודשיים של השבתה כפויה אמורות היו באמצע השבוע להתחדש העבודות להקמת 'עמיחי', יישובם העתידי של מפוני עמונה. ביום ראשון קיבלה הממשלה החלטה המורה למשרד האוצר להעביר תקציב למשרד הפנים, כדי שזה יעביר אותו למועצת מטה בנימין, כדי שזו תוכל לבצע את עבודות העפר, כדי שאפשר יהיה להניח קרוונים על הקרקע, כדי שראש הממשלה יוכל להצדיק סוף סוף את הבטחתו החוזרת ונשנית "לזכות להקים יישוב חדש ביהודה ושומרון אחרי שנים רבות".
 

נשמע מסובך? זה עוד כלום לעומת מלחמת העולם שהתנהלה מאחורי הקלעים ו־708 המילים שלאורכן התפרסה ההחלטה של ממשלת ישראל, כדי שכמה טרקטורים יוכלו בסך הכול לגרד קצת את האדמה. כי אף שהחלטה 2583 מיום 30.3.2017 הסמיכה במפורש את שר הביטחון "לקדם את כל הפעולות הנדרשות לשם הקמת יישוב הקבע... כמו כן יוקם מתחם למגורים זמניים עד להקמת יישוב הקבע, בכפוף להוראות כל דין", מישהו במשרד הביטחון החליט שאין זה מתפקיד המשרד להקים את 'עמיחי'.

אז הטרקטורים של מטה בנימין, שכבר החלו בעבודות, עצרו מלכת, והמפונים שוב מצאו את עצמם אבודים. ראש המטה שלהם אביחי בוארון חידש את הקרבות בבירוקרטיה הישראלית, ללא הועיל. במשרד הביטחון ענו לו שלא מתפקידם להקים יישוב אזרחי. ל'מקור ראשון' אמרו במשרד הביטחון שפעולות מיוחדות כמו הקמת ניצן למפוני ההתנתקות שמורות רק לשעות חירום. כנראה ש־200 איש, וביניהם עשרות תינוקות, הכלואים כבר שמונה חודשים בחדרים הקטנים של מדרשת עפרה, אינם שעת חירום.

פעם, אגב, הייתה החטיבה להתיישבות שבנתה למשל את האתר הזמני למפוני מגרון (שיישוב הקבע שלהם לא נראה באופק, אבל זו הבטחה אחרת של נתניהו שלא יושמה), אבל גם אותה המשפטזיציה סירסה. בצר לו החל בוארון לדפוק על הדלתות. הראשון שפתח היה שר השיכון יואב גלנט שנעתר לסייע. ואולם, פקידי משרדו בדקו ומצאו כי 60 מיליון השקלים שהקצתה הממשלה ל'עמיחי' אינם מספיקים. כדי להקים יישוב ראוי לשמו התקציב צריך להיות כפול, אמרו הפקידים, ועד שזה לא יקרה המשרד לא יעשה דבר.

כסף יכול לתת רק שר האוצר. אבל הדבר האחרון שחסר עכשיו לכחלון הוא כותרת בנוסח "מחירי הדירות בשמים וכחלון בונה למתנחלים". אז גם מכחלון לא הגיעה הישועה. לא אלאה את הקוראים בשאר משוכות הבירוקרטיה, קרבות האגו, משיכות הכתפיים, התעלמות האחראים ומקלות המשפטנים. רק אציין שבוארון, וראש המועצה אבי רואה, וסגנו ישראל גנץ, ומועצת יש"ע, ויוסי דגן, וכל מי שניסה לעזור כבר חישבו להשתגע.

עד שהגיע אריה דרעי. כן, דרעי. על אף איבתו הידועה לכיפות הסרוגות, שר הפנים לקח אחריות. הוא נפנף את הפקידים והודיע שיאפשר את הזרמת הכסף. אבל מה, חשבתם שמילה של שר בישראל שווה משהו? מה פתאום. כדי שדרעי יוכל לקיים את ההתחייבות שנתניהו נתן וליברמן לא יישם, נדרשה החלטת ממשלה חדשה, כזו שתעניק למשרד הפנים את הרשות והסמכות לממש את ההבטחה השלטונית המופרת.

וכך, ביום שישי שעבר סוכם בין ראש הממשלה, ראש לשכתו יואב הורוביץ, מזכיר הממשלה צחי ברוורמן - לא לפני גל נוסף של טלפונים, איומים, הודעות טלפון והודעות דואר - כי לממשלה תובא הצעת מחליטים בזה הנוסח: "בהמשך להחלטת הממשלה מספר 2178 מיום 18.12.2016 בדבר הקמת אתר מגורים זמני לתושבי עמונה ותשעת המבנים בעפרה וסיוע לתושבים ולהחלטת הממשלה מספר 2583 מיום 30.3.2017", והעברת הכספים דרך משרד הפנים אושרה.

האם בכך שוחררו כל הפקקים ונפתרו כל הבעיות? הלוואי, אך סביר יותר שהפעם הבאה היא רק שאלה של זמן ושעמונה היא רק משל לבירוקרטיה האינסופית במקומותינו ולמשפטזיציה המתנפחת שבעוכרינו. אבל האם לא הגיע הזמן לדבר על ממשלה קטנה וחכמה?

"לעתים אני תוהה מה היה קורה לו היו מצליחים מאמצי ארה"ב בשנות ה־90 להביא להסכם שלום בין ישראל לסוריה. בעבורי זה יותר מניסוי מחשבתי בשלט רחוק. במשך כמעט שני עשורים, תחת ממשלים רפובליקניים ודמוקרטיים כאחד, הייתי חלק מצוות המשא ומתן שניסה להשיג הסכם כזה, כפי שגם ניסו ראשי הממשלה יצחק רבין, שמעון פרס ובנימין נתניהו. כי לו היינו מצליחים התוצאות עלולות היו להיות הרות אסון, לישראל ולארה"ב כאחד".
 

את חשבון הנפש האישי הנוקב הזה לא כתב אף לא אחד מן הישראלים הרבים שהיו מעורבים במגעים עם סוריה בעשורים האחרונים. פרסם אותו השבוע ב'וול־סטריט ג'ורנל' אהרן דיוויד מילר, בכיר לשעבר בממשלים האמריקניים, שבפעם השנייה מגלה אומץ לב ציבורי ומתחרט בפומבי על מהלכי כאילו־שלום שהיה שותף להם. לפני כשנתיים פקפק בקול רם בתועלת הקמתה של "מדינה כושלת נוספת בעת הזו" במזרח התיכון - הכוונה כמובן לזו הפלסטינית, עמדה שהיא חילול הקודש במחנה הליברלי־יהודי שאליו הוא משתייך.

מילר מעריך שהמלחמה הפנימית בסוריה הייתה מאלצת את צה"ל לכבוש בחזרה את רמת הגולן, והופכת את ישראל, על כל המשתמע מכך, לשחקנית פעילה בשפיכות הדמים האינסופית שמעבר לגבולנו. עם זאת הוא מודה כי התרחיש שהציג הוא רק אחד מרבים אפשריים, "אך אפשר לומר בביטחון שהמצב היה מורכב הרבה יותר".

לא צריך סיור מוסק בגבול הצפון כדי לדעת עד כמה מילר צודק, אבל הנה חומר גלם למאמר הבא של מצדדי הנסיגות באשר הם. אם בסוריה ובעיראק, שכוחות צבאיים אמריקניים פעילים בהן, הממשל לא מצליח למנוע התבססות איראנית ולא מתרגש מהבקשות הישראליות בעניין, כיצד אפשר לסמוך על הבטחותיו לערוב לביטחוננו לאחר נסיגה עתידית מיו"ש? לא סביר ביד אחת לסרב לבקשותינו לנוכחות האיראנים בסוריה, וביד השנייה לבקש מאיתנו לסגת מיו"ש. מאמרי התפכחות לאחר מעשה לא יספיקו במקרה כזה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg