ראשי » חדשות » בארץ

הילד שעבר התעללות והפך את הטראומה לדרך ריפוי

כבר שנים שד"ר יאיר כספי מאמין שאת הדיון הכי אינטימי על חייו של האדם יש לנהל בעזרת העולם היהודי ולא הפסיכולוגיה המערבית. לאחרונה הוא גם פתר כך את חוויות ילדותו הקשה בצל אם מתעללת

כשד"ר יאיר כספי מסר לי את ספרו החדש, אמרתי בביטחון שאסיים אותו מהר, ובתוך יום־יומיים נוכל להיפגש לריאיון. כספי הניד את ראשו בהסתייגות. "אין לך מה למהר", אמר, ואז הוסיף בעדינות: "זה ספר שצריך לקרוא לאט". התבוננתי בפקפוק בכריכה היפה עם המחברת השחורה, אבל כשפתחתי אותה, כבר בפסקה הראשונה מצאתי את עצמי עוצרת כדי לנשום עמוק.
 
"ברוכים הבאים לגבעתיים עירי, שאני מנסה לשכוח, וחוזר אליה כנגד רצוני. כאן הייתה עומדת חנות ירקות, או סניף של ארגון חשאי שממנו ירו טילים זעירים על אמי. פה היא הכריחה אותי לשמוע סיפור נוראי. שם הייתי הולך לבד בערבי שבת וחולם על היום שבו יגלו אותי".

אחרי שני ספרי עיון רבי־מכר בתחום הפסיכולוגיה היהודית, פנה כספי לעולם ספרותי שונה לחלוטין. בספרו האישי "הילד שכמעט הציל את אמו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), הוא מתאר את ילדותו הקשה בכנות ובישירות מכאיבה. כילד להורים גרושים נאלץ כספי לגדול לבדו תקופה ארוכה בצילה של אם מתעללת וחולת נפש, לנסות לטפל בה, להתאמץ להציל אותה מאויביה המדומיינים הרבים, וכל זאת כשאיש במעגלי מכריו הקרובים והרחוקים לא נחלץ לעזרתו. כספי מתאר גם את סיפור היחלצותו מאותה "פציעה עמוקה", כפי שהוא מגדיר זאת, את התהליך הארוך והמאתגר שאפשר לו לפתח בהמשך את גישתו הטיפולית. "הדרך שאני מציע לתלמידיי", הוא אומר, "היא אותה הדרך שלמדתי על בשרי".

הוא בן 63, נשוי ואב לשלושה. אנחנו נפגשים בביתו במוצא־עילית ויושבים בחדר העבודה השקט, העמוס בספרי יהדות ופסיכולוגיה. כספי הקים לפני כעשרים שנה את התוכנית "פסיכולוגיה ביהדות", שמטרתה התפתחות אישית דרך עבודה קבוצתית. בתחילה פעלה התוכנית באוניברסיטת תל־אביב, ולאחר מכן המשיכה במסגרות פרטיות אחרות. לאורך השנים היא הקיפה כשבעים קבוצות, וסיימו אותה כ־1,200 תלמידים (באחת מהסדנאות הללו, אגב, השתתפתי בעצמי).

ספריו "לדרוש אלוהים" ו"ניסיון" מסכמים את גישתו לעולם הטיפול והתיקון העצמי דרך שילוב תפיסות הפסיכולוגיה והיהדות. כשאני מנסה להבין מה גרם לכספי להוציא ספר חושפני כל כך דווקא עכשיו, בשיא הקריירה שלו, מתברר שהטיוטה הראשונית של הספר נכתבה כבר לפני 35 שנה. אז, בשנות העשרים לחייו, הוא החל להתמודד עם המטען הכבד שנשא על גבו מילדות.

בגיל 14 הצליח כספי, שזוהה כמחונן, לעזוב את בית אמו ולעבור לפנימיית "הדסים" של ויצו באבן־יהודה. מאז התיישר לכאורה מסלול חייו, והוא השתלב והוביל בכל מסגרת שהגיע אליה. בתום לימודי התיכון התגייס למסלול הנח"ל ואף שירת כקצין, ולאחר השחרור התפרנס מכתיבה הומוריסטית בעיתון "העולם הזה", והשתתף בתוכנית רדיו קומית עם דודו דותן, דודו טופז, אבשלום קור ומאיר עוזיאל. חייו נראו כסיפור הצלחה, אך עמוק בפנים המצוקה הלכה וגדלה.
 

 
"עדיין הייתי בודד מאוד ומסכן", מסביר כספי. "אני זוכר שהבאתי לאולפן הרדיו בחורה נחמדה, התחלתי לצאת איתה, ואז היא אמרה לי שהיא מרגישה שמשהו מת אצלי, ושהיא לא יכולה להתקרב אליי. הבנתי שהיא צודקת. משהו מת וסגור ונעול. לא יכולתי לדבר עם אף אחד על העולם הפנימי שלי. גם לא עם עצמי.

"דווקא מהמקום של המצוקה והייאוש החלטתי להתנדב כתורן במוקד ער"ן (עזרה ראשונית נפשית – לנ"ק), וגיליתי את העולם שברחתי ממנו. פגשתי עולם שלם של עצמי שאני לא מכיר. הזדהיתי עם הפונים. אחר כך עבדתי בתור מדריך במכון סאמיט (לטיפול ושיקום פסיכו־סוציאלי בתוך הקהילה, למי שעברו משבר נפשי), והבנתי שהעבודה הזו משמעותית בשבילי בהרבה מהכתיבה, וגם שאני רוצה לעסוק בפציעות של עצמי. הכרתי בכך שהשבר שלי גדול, ושאצטרך לטפל בו. ראיתי אנשים סביבי שמחפפים את התהליך, אז החלטתי לעזוב את העיסוק בבריאות הנפש של אחרים, והקדשתי חמש שנים לפרויקט 'תיקון יאיר'".

כספי פנה לטיפול פסיכולוגי והוציא עליו את רוב משכורתו באותה התקופה. במשך שלוש שנים, וכחלק מהתהליך, הוא כתב את סיפור חייו, את כל מה שניסה להדחיק, ונחשף לאמת קשה. "זה היה תיאור כרונולוגי של הדברים שהתרחשו, מעין תסריט, סצנה אחרי סצנה. בהתחלה לא האמנתי לזיכרונות של עצמי. הייתי מקריא קטע לפסיכולוג ורק אז נזכר בעוד דברים. הייתה לי מחשבה בהתחלה שיצא מזה ספר, אבל בשלב מסוים הגעתי למסקנה שאני צריך את זה בעיקר בשביל עצמי".

עד היום הוא לא בטוח ממה בדיוק סבלה אמו. הוריו התגרשו כשהיה בן 9, אביו ואחיו עזבו את הבית, והוא נשאר איתה לבדו. האם נהגה לספר לו שרודפים אותה, שפורצים לביתם בזמן שהם ישנים, שהשכנים מרססים את הבית בחומרים כימיים, שאביו מנסה לרצוח אותה. היא האשימה את בנה כי הוא עומד לעזוב אותה, ואיימה שתתאבד אם יעשה זאת. כספי דאג לאמו, ניסה להרגיע אותה ולהציל אותה, ונשבע שלעולם לא יעזוב. הוא הפך לילד בודד מאוד, מחשש שחבריו יגלו את מוזרויותיה של אמו. בשלב מסוים הפסיק להגיע לבית הספר, באישורה. הוא נהג ללכת לספרייה ולקרוא ספרים רבים, שהיו הרבה מעבר לרמתו של ילד בן עשר, כדי להבין כיצד יוכל לסייע לאמו.

במשך כל השנים היה בטוח שהוא גיבור: היחיד שנשאר כדי לתמוך באם, להקשיב לה, להתמודד עם פחדיה. רק במהלך הכתיבה והטיפול הוא הבין שתפס את המציאות באופן מעוות, וכי למעשה היה קורבן, ומילא חובות שאיש לא היה אמור להטיל עליו. לאחר שהגיע למסקנה הזו, הטיח כספי את הדברים באביו, באחיו ובאמו. כשאף אחד מהם לא היה מוכן להקשיב ולקחת אחריות, הוא החליט להיפרד. הכתיבה והחיים התחילו להתערבב.
 

"הכנתי את פגישות הפרדה מראש, והייתי כמו שחקן שקורא מהטקסט. אחר כך הייתי חוזר לכתיבה, מתקן ומוסיף את מה שקרה בפגישה. אז גם הכרתי את אשתי, ובפעם הראשונה הייתי בקשר שלא התבסס על כך שמישהי באה להציל אותי, או אני אותה. זה היה משהו אחר, כל אחד אחראי לעצמו.

"אמי ואחי לא היו בחתונה שלי. באותו שלב היינו נפגשים פעם־פעמיים בשנה, אבל זה כבר לא היה קשר משמעותי בשבילי. עם אבי כן חזרתי להיות בקשר מאוחר יותר. ואז המשכתי הלאה".

לא חשבת אז לפרסם את כתב היד?
"באותה תקופה הסתכלתי על הטקסט והרגשתי סלידה ממנו. לא רציתי להתעסק בו יותר. גם לא רציתי להרוס את החיים של הדמויות שמופיעות בו. לא את אמי, לא את אבי ולא את אחי. מבחינתי הספר נכתב לקורא אחד, שכבר נהנה ממנו מאוד. ובאמת זה הספר שהכי נהניתי לקרוא, והוא שינה את חיי. אחר כך לא היה לי שום צורך ושום רצון לגעת בו. לא זכרתי אפילו איפה מונחים הדפים".

השנים חלפו. הוריו של כספי הלכו לעולמם, וכך גם אחיו. כתב היד ההוא המשיך לשכב בפינה נידחת, בין ערמות הספרים שבחדר העבודה של כספי, שבינתיים הספיק לצאת ל"ישיבה יוניברסיטי" ולעשות דוקטורט באקלקטיות בפסיכותרפיה. אבל את העבר עצמו היה קשה יותר להניח בצד. "אני יודע היום, אחרי הרבה מאוד עבודה, שהעבודה לא נגמרת אף פעם. הזיכרונות מציפים ומחזירים אותך אחורה, והם קשים מאוד. במקרה שלי זו אמא שמאשימה אותי בלי הפסקה, מאיימת עליי, לועגת ומשפילה. התכנים האלו, של הפחד והחשד וההשפלה, היו עולים בי מדי פעם ודורשים כל הזמן לחזור ולהתמודד עם הזיכרון. זה טבעו של הזיכרון הפוסט־טראומטי, שהוא לא מתפוגג אלא עולה ובכל פעם צריך להתמודד איתו מחדש".

גם פרסום הדברים עלול להציף את הזיכרונות אל פני השטח.
"נכון, ובאמת בשלב מסוים הבנתי שיש רובד בהתמודדות שחסר בטקסט. המתבגר הצעיר עומד מול הזיכרונות, ומסיק את המסקנה החשובה של הפרדה. אבל כשהדברים הנוראים קורים בפועל, הילד לא עונה. הוא אילם, הוא מפחד, הוא מבוהל ועסוק בהישרדות. הזיכרון הזה נשאר לגמרי כפי שהוא היה. אני חושב שהילדים שלי, שיש להם פה גדול, עזרו לי להבין את זה. התחלתי לחשוב מה היה קורה אם היו שמים אותם בסיטואציות קשות כאלה, ואיך הם היו עונים וטוענים כמה זה לא בסדר. וכך לפני ארבע שנים חזרתי לטקסט, והתחלתי לכתוב מונולוגים שבהם הילד מדבר. זה הרובד הנוסף שהשלים את הספר".
 

 
כאן, לדברי כספי, נכנס אלוהים לתהליך התיקון. "אחד ממושגי היסוד בעולם הטיפול הוא 'עיבוד מחדש', ואני עשיתי זאת פעמיים. פעם אחת כשעמדתי מול המציאות, והפסקתי את ההדחקה ואת השקר של 'הייתי גיבור וטיפלתי באמא והצלתי אותה'. קיבלתי את האמת: הייתי מסכן, הייתי קורבן של התעללות ממושכת. העיבוד השני הוא משהו שהפסיכולוגיה לא יודעת לעשות. לא מספיק להישאר עם הסיפור, צריך לתקן אותו ולהכניס אליו את אלוהים, להכניס אותו לכל עמוד בספר".

את ההשראה לכך הוא שאב ממקור מפתיע: "מי שהיה המורה שלי לעניין הזה הוא צ'ארלס דיקנס. כשאוליבר טוויסט פונה למנהל בית היתומים ואומר שהוא רוצה לקבל עוד אוכל, זה רגע מכונן. זה הקטע במחזמר שבו כולם קמים ורודפים אחריו, ושרים שאף אחד לא יכול לקבל יותר. אחרי הרגע הזה אוליבר נאלץ לעזוב את בית היתומים, אבל זה גם בדיוק הרגע שמסביר למה הוא הצליח אחר כך לצאת ולהשתקם. הרי שאר הילדים הפכו לעבריינים או שהשתגעו. אבל לאוליבר טוויסט היה אלוהים: הוא לא התנהל מול בית היתומים, אלא מול בורא עולם, ואמר לו את מה שהוא רוצה, כי ילד בן עשר מבקש עוד כשהוא רעב. הבקשה הלא־הגיונית, הלא־כדאית הזו, שגורמת לו לקבל מכות, בסוף מצילה אותו - כי הוא אומר את מה שהוא מרגיש, מבקש את כל הבקשות שלו".

בעולם שבו חשיפת היותך קורבן להתעללות, לגזענות או לתקיפה מינית נחשבת למעשה אמיץ, לכספי חשוב להדגיש שספרו אינו עוסק בהתקרבנות או בבכי על העבר. "יש איזו הנחה שקרית בעולם הטיפול והספרות, שאומרת שהעיקר הוא להוציא את הדברים החוצה. זה חלק מאופנת ההתקרבנות. למעשה מערבבים פה בין פונקציות גופניות לתהליכים נפשיים. כשיש משהו בקיבה, צריך להוציא אותו החוצה ואז מרגישים טוב יותר. בספרות או בטיפול הנפשי זה לא עובד ככה. העיקר הוא העיבוד, התיקון. איך הופכים את הסבל והכאב לדבר שמרים אותך".

היום התחושה היא שהחשיפה עצמה משחררת ונותנת כוח.
"לכאורה, אבל מה שהיא נותנת זו אפשרות לשווק. זה לא כוח".

המונולוגים של הילד בספר נוגעים ללב, אבל אף אחד לא מקשיב לו. הוא נשאר לבד.
"גם לאוליבר טוויסט אף אחד לא הקשיב. אבל העובדה שהילד מדבר היא משמעותית. יש אלוהים פתאום. הילד לא לבד. יש תקווה, יש לו חירות לבקש, יש מי שיכול לתת, יש שפיות. אחרת הילד נכנע לשיגעון, משתף פעולה עם השיגעון.

"הגילוי המפתיע הוא שאפשר לשנות את העבר. זו בסך הכול עבודת עריכה. כשהילד מאוים על ידי העבר, הוא מדחיק אותו או נותן לעצמו כותרות. כשהוא מוכן לעמוד מול העבר, פתאום הוא נפתח. וכשהוא מכניס את מה שהעבר היה אמור להיות, גם העבר משתנה, הזיכרון משתנה".
 

ובאמת הזיכרון שלך השתנה?
"היום חלק מהזיכרונות שלי כוללים את הילד המדבר. אני זוכר את הרגעים הקשים, אבל עולים לי גם הדברים שהילד אומר. ברגע שהתחלתי לכתוב אותם התאהבתי בספר מחדש, פתאום נהניתי שוב לקרוא אותו. הבנתי שלילד הזה יש תפקיד. הוא מלמד משהו ויכול לתת משהו גם לקוראים אחרים".

בתור מי שגדל בבית חילוני לחלוטין, בגבעתיים האדומה, החיבור של כספי לאלוהים וליהדות ממש לא מובן מאליו. הניתוק שלו בילדותו מהמושגים האלה היה מוחלט; כחבר במועצת התלמידים בתיכון, הוא אפילו הוביל קמפיין להחלפת שעת התלמוד השבועית בלימודי קולנוע או פסיכולוגיה. גם באמצע שנות העשרים שלו, כשהחל להתמודד עם מצוקותיו, הוא פנה תחילה לפילוסופיה המערבית ואז לבודהיזם ולתורתו של קרישנה. אבל אז הגיע במקרה לחוג של מוצאי שבת בביתו של ישעיהו ליבוביץ.

השיעור באותו ערב עסק בשירתו של ר' יהודה הלוי. כשכספי שמע את ליבוביץ אומר בקול רם "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד השם הוא לבדו חופשי", משהו בו השתנה לתמיד. ליבוביץ הסביר ש"מחפשי חופש לא ימצאו חופש, מחפשי חובה אפשר שימצאו חופש", וכספי הרגיש לראשונה בחייו שהגיע הביתה. הוא פנה ללימודי מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, והפך ליהודי מאמין.

לימודי מחשבת ישראל באקדמיה נחשבים לשכלתניים מאוד, מעטים מוצאים שם אמונה רגשית עמוקה.
"אצלי זה היה לימוד של אמונה. תמיד היה מתח מול המרצים - אני ביקשתי שנדבר על מה הטקסט הזה אומר לחיינו, ובאקדמיה לא עושים את זה. כבר אז חשבתי שזה העיקר, ובאמת זה מה שאני עושה היום. במקביל התחלתי לעסוק בעולם הפסיכותרפיה, והייתה לי הרגשה שדברים שחסרים בפסיכולוגיה, קיימים ביהדות".

מה למשל?
"גיליתי במשך השנים שכשטיפול עוסק בתכנים קשים, שיכולים לשנות את זהותו של האדם, חלק מהאנשים בורחים מהגילוי כי בחוויה שלהם זה סוג של מוות. מי שיסיים את התהליך הרי יהיה אדם אחר. נתקלתי במטופלים שמגיעים לשלב הזה ואז מסתובבים והולכים. הייתה לי תלמידה לפני כמה שנים, אישה מצליחה ופופולרית, מבוססת כלכלית. אני זוכר שכשהיא נגעה בתכנים הקשים שלה, היא הייתה מזועזעת מהגילוי שהיא קורבן של התעללות, ולא הייתה מוכנה לחיות עם זה. לא הייתה מוכנה שיוסיפו ליד שמה את התואר קורבן, כי זה ישנה את מי שהיא. האמת היא שזה לא ישנה לגמרי, רק יוסיף עוד משהו, אבל היא לא הסכימה לכך.
  

"המלכוד של הפסיכולוגיה המודרנית, כבת לתרבות המערב, הוא שהאדם הפך למרכז של העולם. הוא הגיבור, אין עוד מלבדו. המטרה של הטיפול היא שהאדם ירגיש טוב יותר. אבל צריך שמטרת הטיפול תהיה גדולה מהאינטרס שיהיה לך טוב. כי אם נשארים שם, אי אפשר ללכת עד הסוף. באיזשהו שלב יהיה לך רע מאוד־מאוד, וכדי לעבור את הגשר הזה, או את התהום הזאת, אדם צריך שתהיה לו נאמנות לאמת גדולה יותר, שתחזיק אותו. שיוכל להגיד לעצמו: 'גם אם אני אמות בדרך הזאת, זה בסדר - כי האמת חשובה ממני'. זה לב העמידה בניסיון. את זה למדתי מליבוביץ, שאדם צריך ללכת אחרי האמת. אם יחיה או ימות, יצא לו טוב או רע - זה פחות חשוב. הרמב"ם תיאר זאת הכי טוב: 'עושה האמת מפני שהוא אמת'. בלי שהייתה לי הפרספקטיבה הזאת, לא הייתי יכול להתקדם בתהליך הפרטי שלי".

כלומר, טיפול פסיכולוגי לא באמת יעזור למי שאין לו אלוהים?
"גם כשיש לו אלוהים זה לא מספיק, הוא צריך להיות מוכן למות בשביל האלוהים הזה. אמונתו תעמוד לפני חייו, לפני האינסטינקט הפיזי הקיומי שלו. זו חוויה שבה הנאמנות לאמת ולתפקיד שמוטל עליך עומדת לפני כל דבר אחר. קיבלתי את זה, ובחוויה שלי לא הייתי בטוח שאצא מהדרך הזו בחיים. אולי אני אשתגע, אולי אתפרק או אעשה משהו נורא, אבל גם אם זה יקרה - זה בסדר מבחינתי. על החיים ועל המוות".

כל המשתתפים בתוכנית שלך הם אנשים מאמינים?
"כל מי שמגיע אליי, חילוני או דתי, יש לו איזה דיבור עם האל. מי שהעניין הזה מפריע לו, לא בא. אבל בעיניי חוויית האמונה היא כלל־אנושית, זו מהותו של האדם, שיש לו שיג ושיח עם עולמו הפיזי והיצרי ויש לו שיג ושיח עם בורא עולם. לכל אדם יש שיח כזה. מנקודת המבט של יהדות כפסיכולוגיה, בליבו של הלא־מודע יש לאדם כמיהה לאלוהים, געגוע".

עד עכשיו דיברנו על אמונה באל, שרלוונטית לכל הדתות. איפה נכנסת היהדות לעולם הפסיכולוגיה?
"קודם כול, היהדות היא העולם שממנו אני מגיע. מעבר לכך, יש דברים שהיהדות יודעת באופן עמוק יותר מדתות אחרות. למשל, המאבק העיקש שלה באלילים ובהאלהה, ההתעקשות שלה שאדם אף פעם לא יכול להיות אלוהים - משהו שהנצרות לא קיבלה. היהדות מכירה בגבול בין אדם לאלוהים, אין אשליות בקשר לכך. האדם הוא זמני, אף פעם לא כול יכול, אף פעם לא נצחי. היהדות גם לאין ערוך יותר אמיצה בהכרת הטראומה של האדם כמצב לא פתור, משהו שאני יודע אותו גם על עצמי. אתה לומד להתמודד אחרת עם השבר והכאב והזיכרון הקשה, ואין רגע שבו אתה קופץ החוצה.
 

 
"בדתות אחרות, בבודהיזם למשל, יש רגעים כאלו, של קפיצה החוצה מהסיפור, יציאה מעולם הגלגולים לעולם ההתעלות. בנצרות זה קיים דרך דמותו של ישו, דרך הקדושים, דרך ההפרדה הבוטה בין רוחניות לגופניות. מנקודת מבט יהודית זו עבודת אלילים. אצלנו אין פתרונות סופיים, ולכן אומר הרבי מקוצק 'אין דבר שלם יותר מלב שבור'. אני לא מכיר שום שיטה מפוכחת כל כך לגבי מצבו של האדם, כמו שניתן למצוא במקורות היהודיים. האומץ לא להיות אשלייתיים בשום צורה, כשבמקביל יש כל הזמן תקווה ואמונה, ויש כול יכול שאפשר לפנות אליו".

בשלב מסוים בספר אתה מתאר כיצד אתה מותיר לאחיך הבכור את הטיפול באם המזדקנת, ונפרד משניהם לתמיד. זה צעד דרמטי, שלא כל כך מסתדר עם הטאבו היהודי של "כבד את אביך ואת אמך".
"במקרה שלי זה היה משהו שהייתי חייב לעשות. רק ברגע ההוא התחלתי לחיות. פעם בשנה הייתי בא לבקר אותה, אבל לא היה לה מספר טלפון שלי או כתובת, והיא לא ידעה עליי כלום. את כל הזכויות לכיבוד הורים לקחו ממני בריבוע כילד. הרגשתי שעשיתי הרבה מעבר לחובותיי, ושאם יש לי עוד חובות, הן רק לעצמי. אנשים שהם קורבנות של פציעות מאוד קשות, לא רק שלא חייבים בכבוד הוריהם; ההורה יכול להיות מסוכן, והקשר נעשה הרסני. יש אנשים שהפצע שלהם לא כל כך גדול, אבל עדיין ההורה מסוכן, כי הוא מחזיר אותם למקום הרסני".

ההבנה הזו, אומר כספי, מקבלת ביטוי במקורות היהודיים. אדם פטור מכיבוד אב ואם כאשר הם עובדי אלילים, למשל. כספי מזכיר גם מדרש מעניין שעוסק בשאלת פדיון שבויים: כאשר אביו ורבו של אדם נלקחו בשבי, ויש לו סכום כסף שמאפשר לו לפדות רק אחד מהם, את מי עליו להציל? חלק מהתנאים סוברים שיש להציל את הרב, וחלק בוחרים באב. התשובה הסופית של המשנה אינה אוטומטית: על האדם לשחרר את "מי שנתן לו את רוב תורתו".

"זה לדעתי אחד הרגעים הגדולים של תורת ישראל", אומר כספי בהתלהבות. "האב האמיתי הוא מי שנתן לך את האמת ואת אלוהים. הוא האיש שאתה חייב בכבודו - גם אם זה אומר שאביך הביולוגי יישאר בבית הסוהר. המדרש מרשה לעצמו משהו שהעולם האוטומטי של 'כבד את אביך ואת אמך' לא נותן. בתהליך שעברתי, הפסיכולוג ומורי היהדות שלי נעשו חשובים הרבה יותר מהוריי, והיה ברור לי שהם הוריי האמיתיים, ושלהם אני חייב נאמנות.

"צריך כמובן לנסות הידברות, ולפעמים זה עובד. את זה למדתי במשך השנים מתלמידיי: אי אפשר לשנות את ההורים, אבל אפשר לשנות את כללי המשחק. רוב ההורים רוצים לשמור על קשר עם ילדיהם. ברגע שאתה אומר להם איזו התנהגות אתה לא מוכן לקבל יותר, הם לא משתנים אבל הם יודעים שאיתך לא כדאי להתעסק, ויש איזה גבול שלא חוצים. עם אבא שלי זה קצת קרה".

אף שכספי מחובר בכל נימי נפשו ליהדות ולאמונה, הוא מגדיר את עצמו "יהודי חילוני־דתי", או "יהודי ישראלי". הוא לא נכנס למשבצת האורתודוקסית הנורמטיבית: לא חובש כיפה, מתפלל פעם ביום תפילה אישית משתנה, ואינו מגיע לבית הכנסת באופן קבוע. "הייתה לי בעיה", הוא מסביר. "אני מקבל מליבוביץ את המאמר המופתי שלו 'מצוות מעשיות', שלפיו היהדות עומדת על המעשה. אבל יש לי איתו מחלוקת על הרשימה שלו, שנסגרה בליטא באזור שנת 1800. היה ברור לי שהרשימה שלי כוללת דברים שלא מופיעים שם, למשל המפעל הציוני, ועולמות החובה והייסורים של האדם בזמננו. נחמד להסתפק בלשמור שבת, כשרות וטהרת המשפחה, חגים ותפילה בבית כנסת, אבל יש כאן רמאות".
 

 
למה הכוונה?
"אנחנו מרמים את בורא עולם. צמצמנו אותו, נתנו לו חדר אחד, את המטבח. נתנו יום אחד בשבוע, את השבת. נדמה לנו שבייתנו אותו והוא מסתדר. אבל איפה השאלות שאדם שואל על חייו? על הזוגיות? על ילדיו? על ההתמודדות עם הטראומה שלו?

"במשך כמה שנים עבדתי במרפאה הפסיכיאטרית של הדסה, וניסיתי להקים קבוצה שתעסוק ביהדות כפסיכולוגיה. היו שם בצוות הרבה פסיכולוגים ופסיכיאטרים דתיים, אולי חצי מהסגל, אבל אף אחד מהם לא רצה להשתתף בזה. אני חושב שהיום משהו השתנה, אבל אז הם רצו שאף אחד לא יחשוד שהם מביאים את הערכים היהודיים שלהם לטיפול, ושיהיה ברור שכאנשי מקצוע הם מדענים. ואני לא הבנתי: איך אפשר שאת הדיון הכי אינטימי עם אדם על חייו, אתם לא מנהלים עם העולם היהודי שלכם?

"בורא עולם חייב להיכנס פנימה, והשאלה היא רק איך הוא נכנס, מה יכול להיכנס ומה לא. ועל זה אין ספרות. מי שמאמין, היהדות אמורה להיכנס מבחינתו לכל מקום – למשפט, לכלכלה, לפסיכולוגיה. אבל היא לא יודעת לעשות את זה היום. היא יודעת להכניס תכנים סגורים, אבל לא להיכנס באמת, כי בשביל זה צריך סמכות הלכתית שתכריע מהו חטא היום, לא מהו חטא בעבר".

ולמי יש סמכות כזאת?
"לאנשים חצופים כמוני, שיכולים לעשות את מה שאסור לעשות בעולם הדתי, ובנוסף יש להם חוויה אמונית עמוקה מאוד, והם שייכים בליבם ובתחושתם לעולם המחשבה היהודית. הספרים הכי יקרים לי בספרייה הם ספרי היהדות. יש לי המון ספרי פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, אבל אני תמיד מתייעץ קודם עם ספרי היהדות, כי הם עמוקים ומעניינים ואמיצים יותר מכל הספרות הפסיכולוגית שאני מכיר".

אילו סעיפים חדשים אתה מכניס לרשימה של המצוות המעשיות?
"לפני כמה שנים עשיתי סדנה לתלמידים דתיים, שעסקה בחידוש התפילה. צילמתי את תפילת שמונה־עשרה, נתתי לתלמידים מספריים, ואמרתי להם: 'עכשיו נגזור החוצה את כל מה שאתם לא רוצים להגיד, ונוסיף את מה שאתם רוצים לבקש'. חודשים אחר כך קיבלתי תגובות מאנשים שאמרו לי שחידשתי להם את היכולת להתפלל. פתאום הייתה להם רשות להוסיף ולהוריד חלקים לפי מה שמתאים להם. התפילה במקורה הייתה אישית, וגם במשנָה אין תפילה אחת שמוכתבת: יש 'שמונה־עשרה' ויש 'מעין שמונה־עשרה'. התפילה שבסידור היא יצירה של הגלות, שבנתה את המתנ"ס היהודי שמחזיק את היהודים יחד. יש לה ערך עצום בשמירת היהדות בגלות, אבל אחרי שחזרנו לכאן היא לא מאפשרת קשר אמיתי".

בהכרח צריך לבטל את הרשימה הקודמת?
"לא צריך לבטל, אלא להרחיב - וכשמרחיבים אותה היא ממילא משתנה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg