שמר על הצפון: מפקד הקרב על דרום הגולן ב-67 משחזר
הוא שחרר את ג'נין ואת שכם, ואז הוזעק לקרב על דרום רמת הגולן. 50 שנה אחרי, אלוף במיל' אלעד פלד, מאחרוני האלופים ששירתו ב־67', מאמין שההחלטות שקיבל באותו לילה הצילו רבים מהלוחמים
בערב 8 ביוני 1967 קיבל אלוף אלעד פלד, מפקד אוגדה 36, שיחת טלפון מדוד אלעזר. "אלעד, הסיפור גמור", אמר לו דדו, אלוף פיקוד הצפון, "אתה יכול ללכת לישון". הכוחות בפיקודו של פלד כבשו כבר את ג'נין ואת שכם, וכעת, בתום היום הרביעי למלחמה, הוא הניח שתפקידו בה אכן הסתיים. הוא התקלח, החליף בגדים ונכנס למיטה בחפ"ק שלו, אלא שבחמש לפנות בוקר העיר אותו טלפון נוסף. "קום, עולים על רמת הגולן", הודיע לו דדו. "מה קרה?", שאל פלד המופתע. כיבוש רמת הגולן לא היה בתוכניות שהכיר מהערב הקודם. "בלגן שלם, אל תשאל", הייתה התשובה. "אבל אני בשכם", הזכיר פלד. "צא לדרך. כשתגיע - תגיע", חרץ דדו.
כך נפתחה המערכה האחרונה של מלחמת ששת הימים. פלד, היום בן 90 אך צלול כבדולח, זוכר מהמלחמה הזו כל פרט ופרט – את החששות שקדמו לה, את המתח שנפרק עם פרוץ הקרבות, ואת השעטה של כוחותיו בהרי השומרון. וכן, גם את הביקורת שנמתחה עליו בשל החלטות שקיבל במהלך ההסתערות על רמת הגולן.
משכם יצא פלד לכיוון החפ"ק של דדו. "כולם הגיעו לשם", הוא נזכר, "כל מי שעד אותו רגע לא השתתף במלחמה ורצה להספיק משהו. אמרתי לדדו: 'אתה מתעסק בכיבוש האזור הצפוני, ואני אקח בקבלנות את דרום רמת הגולן'. הוא הסכים.
"התנועה בדרך לרמה הייתה נוראית, ומודיעין של ממש לא היה לי, רק מהזמן שלפני פרוץ המלחמה. ידעתי רק שזה קו ביצורים סורי חזק מאוד, והחלטתי שחטיבת המילואים של הצנחנים, בפיקודו של דני מט, תעלה מהדרום לסייע. אמרתי לעצמי שאם הם לא יספיקו להגיע עד קו מסוים, אני אבלום את העלייה לרמה, כי כאשר יאיר היום אנחנו ניחשף במהלך הטיפוס למעלה, וזה לא ישאיר לנו סיכוי. את המסר הזה העברתי לראש אגף מבצעים. הוא אמר לי שהרמטכ"ל רבין חושב כמוני, ושאם נשמור על הקו עד הבוקר, כל חיל האוויר יגיע לסיוע".
אלא שלא כולם חשבו כמותו. "בספר על דדו כתוב שהוא אמר שכאן החמצתי הזדמנות היסטורית", מספר פלד בלי כעס. "אבל אני פוגש אנשים רבים שלחמו שם אז, אנשים מכוחות הצנחנים, ותמיד הם ניגשים אליי, לוחצים את ידי ואומרים 'תודה על החיים'. כי באמת בסופו של דבר חיכינו למסוקים, והכיבוש היה מהיר".
והיום הכיבוש הזה נראה כשירות חשוב במיוחד למדינת ישראל, לאור מה שמתחולל בסוריה.
"מבחינה צבאית־אסטרטגית ברור שעדיף שהגולן יהיה בידינו. השאלה היא מה אנחנו רוצים להשיג מבחינה מדינית".
50 שנה אחרי המלחמה ההיא, איך אתה רואה את תוצאותיה, את השפעותיה על העם והמדינה?
"יש דרכים רבות להביט על המצב, אבל אנחנו כאומה צריכים להחליט מה אנחנו רוצים. החתך היום הוא אידיאולוגי. אני שומע אנשים שאומרים 'אנחנו כאן כי מגיע לנו', ויש כאלו שאומרים 'אם לא נעצור יהיה אסון'. אני אומר בצורה הכי פשוטה - אם אנחנו רוצים שלום, אז רק בדרך של פשרה. לא יהיה שלום בדרך אחרת. לכן יכול להיות שזה חלום באספמיה. כל עניין ההתנחלויות הוא הרי סיפור פוליטי, לא החלטה צבאית. דבר אחד בטוח: את מלחמת ששת הימים אף אחד מהצדדים לא רצה בעיתוי שבו היא התרחשה. וכשדברים מתגלגלים - לפעמים זה מתגלגל לכיוון הנכון, לפעמים לא, ולפעמים גם וגם".
מאז מותה של אשתו זִמרה לפני שנה וחצי, מתגורר אלעד פלד בבית הדיור המוגן "נופי ירושלים". דירתו קטנה אך שופעת אוצרות. על הקירות מתנוססים אותות מלחמה, מגן שקיבל מפקודיו בתום מלחמת ששת הימים, וגם שרטוטים יפהפיים שצייר בנו על גדות תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. על השולחן מונח אלבום תמונות, שמציג את פלד לצד שועי הארץ - דוד בן־גוריון, יצחק רבין, אריאל שרון ועוד. מאות ספרים גודשים את הדירה, רובם מסודרים בספרייה הגדולה שבמבואה, אחרים גולשים אל השולחן בסלון ואל שולחן העבודה. לצד ספרי צבא ומלחמה ניתן לראות כאלה העוסקים בפילוסופיה ובחינוך - עדות ליעד המשמעותי שאליו כיוון את חייו, עם תום תקופת שירותו בצה"ל.
הוא נולד בירושלים בשנת 1927 בשם אלעד רייספלד. כשהיה בתיכון התגייס ל"הגנה", ובהמשך הצטרף לפלמ"ח. עם פרוץ מלחמת העצמאות הוא מונה למפקד מחלקה בחטיבת יפתח, ופיקד על כוחות ההגנה בעיר צפת. במהלך הלחימה נפצע פלד כאשר כלי חדש שפותח אז, להביור, הצית בשגגה את חדר המדרגות שבו שהה עם פקודיו. "נפלתי לתוך לשונות הלהבה, נדלקתי כולי", הוא סיפר בריאיון ל"מעריב" בשנת 1968. "הייתי חגור בנשק וידעתי כי הרימונים יהרגו אותי בתוך שנייה. הצלחתי לפתוח את האבזם ולהרחיק את הרימונים. (...) התחלתי לרוץ כמו לפיד בוער. את כאבי התופת לא אשכח לעולם".
פלד סירב להתפנות על אלונקה, מחשש לפגיעה במורל החיילים. הוא הובל לבית החולים על רגליו ושם איבד את הכרתו. לאחר שהחלים מהפציעה הקשה, חזר ללחימה והתקדם לתפקיד של סגן מפקד גדוד. גם לאחר שהסתיימה הלחימה המשיך לשרת בצה"ל, ובראשית שנות החמישים נטל חלק בהקמת חטיבת המודיעין הקרבי בחיל המודיעין, וכן בהקמת פו"ם – המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה. בהמשך יצא מטעם הצבא לפריז, ללימודים ב"בית הספר הגבוה למלחמה". בתקופת מבצע קדש שימש פלד קצין אג"ם בפיקוד הדרום, ומאוחר יותר מונה למח"ט גולני. עד מלחמת ששת הימים הוא הספיק לכהן גם כעוזר ראש אג"ם וכמפקד המכללה לביטחון לאומי.
"יש הטוענים שהייתה לישראל תוכנית־על לכיבוש הגדה, אבל זה פשוט לא נכון", חוזר פלד אל תקופת ההמתנה של אביב 67'. "היה מצב משברי, וההערכה הייתה שהמצרים רוצים לדפוק אותנו. לכן הצבא אמר שככל שנקדים לצאת למלחמה, יהיו לנו פחות נפגעים. ההשקפה של משה דיין, כאשר מונה לשר הביטחון, הייתה מאוד ברורה: זו לא מלחמה נגד כל צבאות ערב, זו מלחמה נגד המצרים, ואם נצליח לשבור אותם - עשינו את שלנו. הוא עשה סבב בפיקודים ואמר חד־משמעית: 'אתם לא זזים. נשארים לשבת, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו, יכול לקום וללכת'. הוא היה נחרץ מאוד. ההפתעה הייתה שאחרי יום, דיין שינה את דעתו. עד היום יש ויכוח מה האמריקנים אמרו לנו ומה גרם לשינוי הזה, אני לא יודע את התשובה".
ב־5 ביוני 1967 היה פלד ביקנעם, בבסיס חטיבה 45 שתחת פיקודו. "לפתע שמענו את מטוסי הקרב של חיל האוויר יוצאים בזה אחר זה. ידעתי מהערב הקודם על המהלך המתוכנן, אבל כאשר פקודיי שאלו אותי, השבתי שמדובר בתרגיל. שעה אחר כך כבר קיבלתי הודעה מהמטכ"ל שחיל האוויר המצרי הושמד, ושגורל המלחמה למעשה הוכרע.
"בפרקטיקה הצבאית, כאשר מפקדי חטיבות בטוחים בעצמם, הם רוצים להתפרש על פני יותר שטח. כך קרה ששאלתי אם אני יכול להתקדם אל ג'נין. מבחינתי, ניצחון במלחמה היה לתקוע את הדגל שם. אבל התשובה הייתה שלילית: 'אתם לא זזים'. היום אני יודע שהתנהל משא ומתן עם האמריקנים, אם להרחיב את הפעולה. רק למחרת קיבלנו את האישור".
היערכות הכוחות הראשונה, מסביר פלד, הייתה בהתאם לתפיסה שהגדה המערבית היא לא אובייקט למלחמה. "זה שאחר כך הדברים השתנו, והתפתח הקרב בעמק דותן - זה סיפור אחר. בצה"ל יש דבר שנקרא תכנון אופרטיבי לכל סיטואציה. נכון שהייתה קיימת תוכנית כיצד כובשים את הגדה המערבית, אבל בזמן היציאה למערכה של מלחמת ששת הימים הלכנו לפי תכנון אופרטיבי אחר לגמרי. רק כשהתוכנית השתנתה קיבלתי עוד חטיבה משוריינת מהצפון, כי אמרו לדדו שפיקוד צפון יושב בשקט לגמרי".
במשך יומיים לחמו כוחות האוגדה שלו בג'נין, וביום הרביעי למלחמה כבשו את שכם. "מבחינתי, ההגעה לשם הייתה סופה של מלחמת העצמאות", אומר פלד. "חטיבת יפתח, שבה שירתי ב־48', הייתה בעמדות זינוק לכיבוש הגדה המערבית כאשר הגיעה ההוראה לעצור כי המלחמה נגמרה. כך שב־67' שכם הייתה מבחינתי סגירת מעגל".
פלד קם ומציג בפניי ספר בשם "Crossroads to Israel" ("הצטלבות דרכים לישראל"), מאת כריסטופר סייקס."זה ספר על תולדות הציונות", הוא מסביר. "מצאו אותו בשכם, על שולחנו של מפקד הכוח הירדני, וחטיבה 45 העניקה לי אותו במתנה במעמד פיצוץ גשר דמיה שמעל הירדן, ב־8 ביוני 67'. בתוך הספר היו שתי תמונות - האחת של נשיא מצרים נאצר עם המלך חוסיין, והשנייה תמונה שלי, מה שנקרא 'דע את האויב'. זה מלמד אותנו על הלך הרוח הירדני באותה תקופה, על איסוף המודיעין".
מהשומרון הוזעק כאמור פלד צפונה, להסתער על רמת הגולן. במאמר שכתב במלאת ארבעים שנה למלחמה, הוא חזר אל החלטתו השנויה במחלוקת - להמתין לתגבורות ולא לשעוט קדימה. "חיי אדם בצה"ל חייבים להיות שיקול מרכזי המדריך מפקדים שעה שעליהם להחליט אם להיכנס לקרב ביוזמתם", הסביר. "על המפקדים השולחים את חייליהם לקרב לשקול אם הקרב הוא, למעלה מכל ספק, קרב לחיים ולמוות. קרב של אין ברירה, קרב בו תלויים חיים רבים אחרים ובו תלוי סיכוי ניצחון או סיכון של מפלה ואבדון - רק במקרה כזה ראוי לתקוף 'בכל מחיר'. גבורתם של מפקדים היא, לעיתים, גם היישום של 'איזהו הגיבור? הכובש את יצרו'".
"בינתיים במפקדת האוגדה בפוריה התרכזו כל מי שהחמיצו את הלחימה, כאשר הכוח המוביל הייתה החטיבה של דני מט", מספר לנו פלד על היום ההיסטורי ההוא, שבו השתנה גבולה הצפוני של מדינת ישראל. "בבוקר, כפי שהובטח לי, חיל האוויר הפעיל את כל צי המסוקים שלו, בפיקודו של צ'יטה כהן. במקביל הגיעה אליי מדדו הודעת הגבלה, שלימים הבנתי שמקורה היה במוסקבה: אם נמשיך את הפעולה מעבר לשעה 16:00, יהיה לא טוב. אחר כך נודע לי שהאיום היה הפעלת שתי דיוויזיות סובייטיות נגדנו. וכך בשעה ארבע אחר הצהריים, הכוחות המוטסים יחד עם גדוד השריון הפיקודי של מוסא פלד, נעצרו".
באיזו התנגדות נתקלתם מצד הכוחות הסוריים בדרום הרמה?
"ההתנגדות הייתה פה ושם, היא לא הייתה משמעותית. ההסבר שלי לעניין הזה מאוד פשוט: להערכתי הסורים החליטו לקצר את הקווים שלהם. גם מתתיהו מייזל, שלימים כתב ספר על קרבות רמת הגולן, חשב כמוני. הפיקוד העליון הסורי - או הרוסים שעמדו מאחוריהם, קשה מאוד לדעת מי נתן את הפקודה הסופית - הגיע כנראה למסקנה שאין טעם להמשיך במלחמה שסיכוייה מבחינתם קלושים".
אין מחלוקת על כך שמלחמת ששת הימים סיפקה לישראל ניצחון סוחף ומזהיר, ובכל זאת - אתה חושב שנעשו בה שגיאות מהותיות?
"היות שאני כבר עברתי את גיל בר המצווה, אני יודע שגם לנפוליאון היו שגיאות. כשאתה מנהל מערכות, הסיכויים שפה ושם תעשה שגיאה הם די גדולים. לא היינו טובים יותר מהאחרים, אולי טובים בקצת, אבל היינו נחושים. כך או כך, ההחלטה על הקרבת קורבנות רבים היא לא פשוטה, וגם לה יש משקל. בפן האישי, אני יודע שיש מי שחושב שטעיתי, אבל בסך הכול הקרב על דרום רמת הגולן התנהל יפה ובמינימום של אבדות".
סיומה של מלחמת ששת הימים היווה גם את אקורד הסיום בקריירה הצבאית של פלד. "שר הביטחון דיין קרא לי ואמר בצורה גלויה: 'יש לי אלוף אחד מיותר'. הוא התלבט אם האלוף המיותר הזה הוא אני או רחבעם זאבי, חברי מכיתה א'. באו אליי אז חבריי טליק (ישראל טל – ק"מ) ומוטה גור ואריק שרון, ואמרו לי 'תסרב, תגיד שאתה נשאר בצבא'. עניתי להם שכל אחד מגיע לסוף הקריירה הצבאית, אז לא משנה אם זה יהיה חצי שנה לפני או אחרי, המלחמות הגדולות נגמרו.
"התלבטתי לאן להמשיך, ופניתי ליועצת הטובה ביותר שלי, אשתי. הרי בסוף זו גם החלטה משפחתית. היא דווקא הייתה רוצה שאשאר בצבא, אבל אני הבנתי שזהו, הסתיים פרק. היה לי טוב בצבא, מהדור שלי הייתי האלוף הראשון, הגעתי לתפקידים טובים מאוד, לא תפקידי סוג ב'. צריך להסתכל קדימה ולא לאחור, אם כי הרבה פעמים יוצא לי לחשוב מה היה קורה אילו נשארתי".
ואז החלטת לפנות לתחום מאתגר לא פחות מהצבא – מערכת החינוך. מדוע דווקא לשם?
"הייתי מאלופי ששת הימים, גיבורי ישראל, והכול היה פתוח בפניי. ידעתי שאני לא רוצה ללכת לביזנס. דיברו איתי שר האוצר, ראש הממשלה, שר הביטחון - כולם רצו שאבוא אליהם ושאלו מה אני רוצה. הציעו לי גם לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, וזה דווקא די מצא חן בעיניי, אבל בסוף לא הסתדר".
באותם ימים מונה יגאל אלון לשר החינוך בממשלתו של לוי אשכול. עוזרו האישי של אלון היה דני אגמון, מי ששירת כקצין המודיעין של פלד באוגדה 36. "יום שישי, אני מקבל טלפון מאגמון שאומר לי: 'יגאל רוצה לדבר איתך'. ואז יגאל שואל אותי אם אהיה מוכן להיות מנכ"ל המשרד שלו. מיד עניתי שכן. ביום ראשון בבוקר כבר עלה השם שלי בישיבת הממשלה, וב־11 מתקשר אליי דני ואומר: 'ברוך הבא, אתה מנכ"ל משרד החינוך'. בתפקיד הזה נשארתי שש שנים".
פלד מציג בפניי ספר שחיבר באותם ימים, ובו פירוט כל תוכניותיו למערכת החינוך. "זה לא שלקחתי מישהו שיכתוב או יקליד לי", הוא מסביר. "קיבלתי משרד במכון ון־ליר (מכון לקידום ידע בתחומי פילוסופיה, חברה ותרבות – ק"מ), ויום בשבוע ישבתי שם וכתבתי את הדברים".
אחת התוכניות שלו הייתה קיצור שבוע הלימודים. כשאני שואלת מה עמד מאחורי הרעיון, הוא משיב: "הבאתי איתי למשרד החינוך הרגלים מהצבא, כמו ביקור בשטח - יום בשבוע הייתי מגיע לבתי הספר - והקמת פורומים. רעיונות כמו קיצור שבוע הלימודים צומחים כפטריות אחרי הגשם. אם תרצי אוכל לתת לך מאה סיבות למה טוב לקצר את שבוע הלימודים, ומאה סיבות לכך שלא טוב לקצר. אבל לפי דעתי, זה לא העניין. השאלה במערכת החינוך היא האם יש מטרות רחוקות שמזיזות את המערכת אליהן. וכאן זו בעיה.
"כשנכנסתי לתפקיד המנכ"ל, הייתה שם משמרת של ותיקי המשרד, שהיו עוד אנשי חינוך בליטא, בלטביה ובפולין. פתאום מגיע אליהם פלמ"חניק שלא מבין כלום. למרות שאסור לי לשבח את עצמי, בדיעבד אני יודע להגיד שצריך לטלטל את המערכת, וזה בדרך כלל קורה רק כאשר מגיעים אנשים עם ראש חדש. בכל אחד מאיתנו יש דלקת שהוא לא יכול להיפטר ממנה. אבל אם בא ראש אחר ושואל שאלות, פתאום הוותיקים אומרים: 'נכון, איך לא חשבנו על זה'. לפעמים אלו דברים ממש פשוטים.
"ההשקפה שלי אומרת את הדבר הבסיסי הבא: מה שחשוב זה מיהם המורים. אני זוכר שכתבתי אז שיש לנו בעיה באיוש תפקידי ההוראה, איך אנחנו מביאים לכך שלפחות חלק ממובילי המערכת יהיו מעין 'אנשי סיירת', ולא חבר'ה מבסיס האימונים. היות שהכרתי את השטח, ידעתי שאי אפשר להפוך את כולם לאנשי סיירת; אבל אם מתוך 50 אלף מורים, עשרת אלפים יהיו כאלה - זה מספיק. 'המורים הם הפתרון ולא הבעיה', כתבתי".
ואיך עושים את זה?
"לא עושים את זה, זה כל העניין. הצעתי אז דברים שידעתי שפוליטית הם קשים. למשל, ליצור שתי קטגוריות של מורים. גם זה משהו שלמדתי מהצבא. כשהייתי מח"ט גולני וקיבלתי 'משלוח מנות', תמיד הייתי צריך להחליט - לסיירת או לגדודים. התשובה בסופו של דבר היא גם וגם. לא כולם יכולים להיות בסיירת, אבל גם לא יכול להיות שאף אחד לא יהיה בסיירת.
"הסתובבתי הרבה בעולם. אשתי ואני עבדנו בשלב מסוים גם עם סינגפור, שהיום נחשבת אחת המובילות בעולם בתחום החינוך. ראיתי שהפתרון הוא אחד - לבנות קאדר של מורים, שחלקם מורי סיירת. ישנם מורים גרועים מאוד, אבל יש גם מורים מצוינים. הם פשוט נבלעים בתוך המערכת הגדולה והקשה הזו".
על הרפורמות שמבצע היום השר נפתלי בנט, כמו עידוד חמש יחידות במתמטיקה, אומר פלד: "יכול להיות שזה טוב, אבל אני חושב שיש כאן ראייה מאוד ממוקדת של הבעיה. השאלה היא לא חמש יחידות כן או לא, אלא מהי כל החבילה שאנחנו מנסים למכור. אני לא אוהב את זה שכל שר מביא איתו תורה חדשה. התחלפו בשנים האחרונות הרבה שרי חינוך, כל אחד מביא דרך אחרת, ואני יודע שכאשר זה מגיע לבתי הספר, המנהלים אומרים: 'שילכו לעזאזל, אנחנו נעשה מה שאנחנו מבינים, ונקרא לזה כמו שהשר רוצה'. אז שי פירון מחליט שכולם צריכים להתרגש ולהזיל דמעה, וגדעון סער רוצה שיצליחו בבחינות - אבל אי אפשר לשגע את המערכת ככה.
"כשהגעתי למשרד, ליגאל אלון הייתה בעיה. הרפורמה של הקמת חטיבות הביניים בדיוק אושרה בכנסת, אבל שני מגזרים לא היו מרוצים ממנה - החינוך הממלכתי־דתי וההתיישבות העובדת. יגאל שואל אותי 'מה דעתך על הרפורמה?'. עניתי לו שדעתי עליה לא משנה; החליטו, קבעו - צריך ללכת איתה. אי אפשר לשנות את דעתנו כל שבוע. בעוד כמה שנים אפשר לשקול מחדש".
נפתלי בנט מואשם ברפורמה סמויה אחרת – תהליך של הדתה. אתה חושב שהטענות נגדו מוצדקות?
"כל מה שאני יודע זה מה שאני שומע ברדיו. לפי דעתי יש תהליך של הדתה, לא רק בחינוך, אלא בכלל. האם ניתן יהיה לבלום אותה בזמן? אני לא בטוח. זו בעיה פוליטית. בכל פעם שאני קורא את העיתון, אני צוחק. הסיפור הזה שהחינוך הממלכתי־דתי מועדף לטובה קיים כבר חמישים שנה, פתאום אתם מגלים את זה?
"היה לי מורה בשם משולם הלוי, שהיה מורה לחיים. הוא כתב ספר על מה צריך להיות בבית הספר. יש דברים שהוא כתב אז, ואני רואה שמנסים ליישם אותם גם היום. כלומר, אנחנו כל הזמן טוחנים וטוחנים את אותו דבר. אגב, כאשר הייתי מנכ"ל משרד החינוך התעניינתי בשלומו. גיליתי שהוא פנסיונר, יושב בקריית־שמונה ומדריך מורים. נסעתי אליו לעשות לו כבוד".
לקראת תום תפקידו במשרד החינוך יצא פלד לעשות דוקטורט בחינוך באוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית. בהמשך שימש כיועץ בנושאי חינוך למוסדות שונים בישראל ובעולם, בהם גם הבנק העולמי. בתחום החינוך הוא המשיך לעסוק גם בפתח העשור העשירי לחייו. עד לפני כשנה לימד מדיניות חינוך במכללה ללימוד אקדמי מל"א באור־יהודה.
אתה חושב שקשה יותר ללמד את הצעירים של היום?
"אני לא בטוח. כשפרצה מלחמת העצמאות, ליישוב היהודי לא היה כמעט כוח. בפלמ"ח היו 1,600 לוחמים ולא כולם התאימו. אז אני יודע מההיסטוריה הפרטית שלי שאין דבר כזה מצבים נואשים, יש אנשים שמתייאשים מהמצב. ופה אותו הדבר. אומרים שהנוער היום יותר מעשי, תכליתי, מסחרי. אני רואה את הנכדים שלי, יש לי שישה, והם בסדר גמור".
אם יש פרק אחד בחייו שפלד לא נלהב להרחיב עליו את הדיבור, זה הפרק הפוליטי הקצר, שכלל כהונה כסגנו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק. "מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי", הוא מסכם את התקופה ההיא.
ומדוע בכל זאת החלטת להתנסות?
"הייתי אז אלוף במילואים ומנכ"ל משרד החינוך בדימוס, וזה כבר נשמע טוב", הוא צוחק. "טדי פנה אליי ואמר לי 'אני רוצה שתתכונן לתפקיד הבא' - כשהוא מתכוון לראשות עיריית ירושלים. אני רק לא ידעתי שהוא נתן את ההבטחה הזו גם לאחרים. אחרי כמה חודשים כבר אמרתי שאני לא רוצה להישאר בתפקיד".
מדוע?
"כי זה מלא בפוליטיקה, מלא בבעיות אישיות. זה לא בשבילי. מאותה סיבה ויתרתי גם על תפקיד מנכ"ל חברת החשמל, לטובת ההצעה מיגאל אלון".
זה כמעט מייתר את השאלה הבאה שלי, אם הפוליטיקה הארצית לא קרצה לך.
"לא הייתי מוכן לשלם את המחיר שכרוך בזה. זה לא סיפור פשוט, חבורות־חבורות ואלה נגד אלה. אמרתי לעצמי שיסתדרו בפוליטיקה בלעדיי".
מדירתו של פלד, השוכנת באחת הקומות הגבוהות בבניין, נשקף נוף ירושלמי. הוא לא לחם אמנם בקרבות לשחרור העיר העתיקה, אבל כמי שנולד בירושלים והתגורר בה מרבית חייו, את יום איחודה לא ישכח לעולם. "שמעתי את ההודעה בחדשות כשהגעתי לפאתי שכם, ופשוט בכיתי", הוא נזכר. "זלגו לי דמעות, מאוד התרגשתי. אני ירושלמי אמיתי, בשבילי העיר הזו היא חלק מהחיים. נסעתי לירושלים משכם עם שני ג'יפים, בדרך מפותלת שהכרתי עוד משנות הארבעים. הגענו אליי הביתה ואשתי שמחה, הבאנו אוכל ועשינו חגיגה ממש. זה היה יום שחרור ירושלים וכל המדינה שמחה".
וכשמדברים על חלוקת העיר, מה זה עושה לך?
"כל ניסיון להגיע להסדר בינינו לבין הצד השני חייב לכלול פשרה. אני לא יכול להתווכח עם מי שאומר 'השם נתן את זה לנו', אבל גם הערבים אומרים כך. אז יש לי בעיה עם זה".
על אחד מקירות הדירה תלוי תצלום גדול שבו נראה בנו יובל, שנפטר לפני כשנתיים באופן פתאומי, בגיל 56, והותיר אחריו שלושה ילדים. מלבדו יש לפלד בת אחת, יעל, אם שלושת נכדיו האחרים. בתמונה אחרת נראה פלד מחייך לצד רעייתו ביום כלולותיהם. כמעט שבעים שנה הם היו יחד, שותפים אמיתיים לדרך. "כשזמרה ראתה אותי בפלמ"ח בפעם הראשונה, היא שאלה מי זה", הוא נזכר בחיוך. "כשענו לה היא אמרה: 'הוא יהיה בעלי'".
זמרה שירתה בפלמ"ח באופן פעיל בשנים 46'־47', וכאשר פרצה מלחמת העצמאות היא גויסה למילואים כקשרית וליוותה שיירות. "כל יום היא נסעה מירושלים לתל־אביב תחת אש", מספר פלד. "כאשר אני נפצעתי, אושפזתי בהתחלה בצפת, ואז שאלו לאן להעביר אותי. ביקשתי להגיע לתל־אביב ופוניתי לבילינסון. שם הגיעו לבקר אותי בנות הפלמ"ח, ואחת מהן סיפרה שהיא ישנה עם זמרה באותו חדר במשאבות בשער־הגיא. היא אמרה שבכל יום יש מטוס שיוצא מתל־אביב לירושלים ולוקח איתו מכתבים ותרופות, והציעה שאשלח מכתב.
"כתבתי מכתב ארוך, עם משפט מסיים: 'אם לא ניפגש הפעם, מי יודע אם ניפגש אי פעם'. זמרה הבינה מזה שאני עומד למות, כי הייתה כל כך מוקפת במוות. היא הלכה למפקד והוא אמר לה 'רוצי לשער־הגיא, יש חוליה שמחפשת דרך עוקפת לטרון. תגיעי אליהם ובבוקר תהיי בתל־אביב'. אז היא מצאה אותם ובבוקר הגיעה לתל־אביב, להוריי. כעבור שבועיים התחתַנו. סיפור יפה, לא?"
אקו"ם