השופט רובינשטיין נפרד: "אקטיביזם הוא ביטוי תקשורתי"
משיחות השלום עם מצרים, ועד חוק הגיוס שנפסל בשבוע שעבר. בריאיון לרגל פרישתו מכס השיפוט, השופט אליקים רובינשטיין מסכם חמישים שנה עמוסות בשירות הציבורי, משיב לביקורת של השרה שקד על בית המשפט העליון, ומבקש שנזכור "כמה נפלאה המדינה"
קיץ 1994. במעון האירוח הרשמי של נשיא ארה"ב בוושינגטון נערכות שיחות השלום בין ישראל לירדן. במדשאות מתרוצצת שמועה כי ראש ממשלת ירדן, עבד א-סלאם אל-מג'אלי, השוהה במקום, אינו חש בטוב. בעודו מעיין במסמכים ומכלכל את צעדי הממלכה ההאשמית, נשמעה דפיקה בדלתו של הבכיר הירדני. העומד בפתח התעניין בשלומו של אל-מג'אלי, והפתיע אותו בשאלה לשמה של אמו. אל-מג'אלי לא מיהר לנדב את המידע, ותמה לפשר השאלה. האיש חובש הכיפה הסביר כי ברצונו לשאת בעבור ראש הממשלה הירדני את תפילת 'מי שבירך' בבית הכנסת, ולשם כך יש לדעת את שם האם. "כך אנו היהודים מתפללים על חולה, אנו דואגים לשלומך", הסביר.
בספרו האוטוביוגרפי מתאר אל-מג'אלי את האפיזודה הזאת כאחד הרגעים שהביאו אותו לרחוש כבוד לצד הישראלי בשיחות שהובילו להסכם השלום בין ישראל לירדן. עד היום, 23 שנה אחרי, מקפיד ראש ממשלת ירדן לשעבר לשמור על קשר עם היהודי החביב ששימש אז ראש המשלחת הישראלית למשא ומתן, עד לפני ימים אחדים שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין.
בשבוע שעבר פשט השופט רובינשטיין את הגלימה השחורה, נפרד מפטיש העץ, מאולמות הדיונים ומחבריו לערכאה הרמה, ועבר ממסדרון השופטים המכהנים אל לשכות השופטים בדימוס הממוקמות בספרייה המפוארת של בית המשפט העליון. לרבים מספריו לא נמצא מקום בלשכה החדשה והם נערמו על שולחן במזכירות. בקרב עובדי בית המשפט נפוצה האמירה, ספק בצחוק ספק ברצינות, כי לאחר בליץ פסקי הדין בשבועיים האחרונים במסגרת ניקוי השולחן השיפוטי של רובינשטיין, הוא גם ימכור את ספריו הרבים במחירי סוף עונה.
רובינשטיין מתעורר מדי בוקר בסביבות השעה חמש, מתארגן ויוצא לצעידה קצרה מביתו ברחוב הפלמ"ח בירושלים אל השטיבלך המפורסם בשכונת קטמון לתפילת שחרית. "עשרות שנים אנחנו מתפללים יחד בקביעות, מניין יפה של 25 אנשים טובים", הוא מתאר באוזניי את שגרת יומו. "אחר כך אני חוזר הביתה, שותה קפה וקורא קצת עיתון. יש לי 'סדר' לימוד עצמי קצר ואחריו לימוד בקבוצה של הדף היומי. משם אני יוצא אל מלאכת היום, שעד היום הייתה שפיטה. בבקרים שבהם אני יושב בדיון הייתי מגיע לבית המשפט בשמונה ומקיים התייעצות עם שאר חברי ההרכב, ובתשע אנחנו נכנסים לאולם. בימים שאני לא יושב בדיון הייתי מגיע מעט מאוחר יותר, ומספיק ללמוד עוד קצת. גם ערבית אני מתפלל בשטיבלך כשאני מסיים לעבוד, לעתים זה בתשע בערב ולעתים ב־11, תלוי בעומס העבודה והתיקים שהיו באותו היום. מנחה אני מתפלל בבית המשפט. ישנו חדר קטן שבו מתארגן בכל יום מניין קבוע בשעה שלוש בצהריים. לאחרונה הצטרף השופט מינץ למניין, אבל מלבדו יש עוד שופטים ועוד קבוצה גדולה ונכבדה של עובדים".
עד לפני כמה שנים נהג רובינשטיין להעביר את ימי שישי בהליכה בשביל ישראל עם קבוצת חברים. מאז שהנוהג הזה פסק, הוא אומר, "אין לי ממש תחביבים, חוץ מלימוד תורה. אני הולך לשיעורים, לומד בחברותא, ויש לנו גם לימוד שבועי של כמה משפטנים עם הרב שלמה עמאר. אם לימוד תורה נחשב תחביב, אז זה התחביב שלי".
לימוד תורה הוא תחביב, "תורתך שעשועיי".
"אני לא תופס את זה כך. לימוד תורה הוא מצווה, לא תחביב. קריאת היסטוריה היא תחביב. יש לי חיבה גדולה מאוד לתחום ואני מחזיק ספרייה גדולה בבית, אולי זה התחביב. לימוד תורה ולימוד גמרא שאני אוהב במיוחד הוא משהו אחר, הלימוד הוא חיי ואורך ימיי. אני מחובר מאוד לעולם הספרים היהודי בכל צורה. השבוע חל היארצייט של החפץ חיים, ואני מאוד מחובר לספריו. ל'שמירת הלשון', אבל גם אחרים כמו 'אהבת חסד'. גם לרבי ישראל סלנטר, לבעלי המוסר ועוד. אני באמת אוהב ללמוד תורה".
שופט דתי אינו יכול לברוח מהציבור, הוא פוגש אותו בבית הכנסת.
"זה נכון, הציבור בבית הכנסת מגיב לפסקי דין שאני כותב ופונה אליי, אבל לא הרבה. אני מקבל את זה ברוח טובה. היו תגובות שלא קיבלתי ברוח טובה. כשהייתי יועץ משפטי לממשלה אנשים שאיני מכיר ניסו לתקוף אותי בבית הכנסת, ממש לתקוף פיזית, אבל הרבה שנים זה לא קרה. אתה בוודאי לא אטום ולא תמיד יכול להיות קר רוח, אבל בשירות הציבורי אתה צריך די-אן-איי מסוים, אז אתה מכנס את עצמך. בתקופת ועידת מדריד הפגינו ליד הבית שלי ועשו גרפיטי מאוד לא יפה. זה היה לא נעים".
עד כמה התגובות הללו השפיעו עליך כשופט או כיועמ"ש?
"לא השפיעו. בתקופה האחרונה ישנן הפגנות מול בית היועמ"ש הנוכחי ומול ביתה של הנשיאה השופטת נאור. כמוני, אני לא מאמין שמישהו מהם מושפע כהוא זה מההפגנות. חופש הביטוי הוא חשוב, אבל מי שחושב שיועמ"ש או הנשיאה ישנו פסיק אחד בגלל הפגנות, טועה".
אתה מבין ללבם של המפגינים מול ביתה של נאור? ההפגנות הללו פסולות לדעתך?
"יש החלטות שיפוטיות בנושא הזה, מתי כן ומתי לא. ודאי שאני מבין, וכמה שאפשר לתת מקום לחופש הביטוי צריך לתת. יש איזונים. השאלה היא מה כוונת המפגינים. אם להביע מחאה ולומר את שעל לבם אז בסדר, אבל אם זה רצון להשפיע אז זו בעיה. צריך שההפגנות יהיו במינון, במידתיות ובשכל ישר. בכלל, שכל ישר חסר לנו במדינה, מי שיביא את זה לישראל יוכל לעשות סטארט-אפ נפלא. אם הייתי יודע מוקדם יותר, הייתי אולי משתלב בעסקים", הוא צוחק.
לא רק הציבור בחוץ מגיב לשופט הוותיק. משפחת רובינשטיין היא משפחה דעתנית למדי, ורעייתו של רובינשטיין, מרים, היא בעצמה משפטנית ותיקה ומנוסה ששימשה משנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים ומנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. "אשתי חלקה עליי לא פעם על החלטות שיפוטיות, יש לה הכלים". רובינשטיין מתאר את העומס שעבודת השיפוט מטילה על החיים האישיים, ומשתמש לשם כך בביטוי של עמית לעבודה: "אנחנו משפחה חד-הורית, שלאימא יש חבר. כיועמ"ש הייתי נרדם לפעמים על התיקים בשתיים בלילה, מתעורר שוב בארבע וממשיך. מבחינת חיי משפחה זו לא עבודה שאני ממליץ עליה. למתמחים אני אומר: 'נכנסת לחיים המקצועיים, תשמור על המשפחה'".
שנת השיפוט האחרונה של רובינשטיין הייתה הקשה מכולן, ולא בגלל האירועים בתוך בית המשפט אלא בגלל מה שהתרחש מחוצה לו, בחיק המשפחה. בתו שרי, שגרה בסמוך אליו עם בעלה ושתי בנותיה, חלתה במחלה קשה. השופט רובינשטיין העביר את התקופה הזאת בין בית החולים לבית המשפט, והיה שותף פעיל במאבק על חייה. שרי נפטרה בכ"ד בתשרי. רובינשטיין מדבר באופן מחושב ושפתו לוגית ומדודה. כאשר אנו משוחחים על בתו הוא מרכין את ראשו, דיבורו הופך שקט ומעט מבולבל, והוא מתקשה להשמיע קול. הפצע פתוח.
בנאומה של שרת המשפטים בטקס הפרישה שלך, היא החלה לדמוע כשדיברה על בתך. מה עבר בך?
"זה מאוד מאוד ריגש אותי. גם אני התחלתי לדמוע", אומר רובינשטיין ועיניו מצטעפות שוב. "אני לא כל כך רוצה לדבר על זה. כל אחד מבין שאובדן כזה קשה להכיל אותו, וגם לי קשה מאוד. בתי הייתה לוחמת צדק עבור מוחלשים ועבדה כמשפטנית במשרד החוץ בעבור פליטים. היא הייתה רודפת צדק, והצליחה הרבה בתחומים האלה".
מיד אחרי השבעה ישבתי בדיון שניהלת, וחשבתי לעצמי כיצד אפשר לעמוד בכך.
"כן, אחרי השבעה חזרתי לעבוד. זה עניין של חינוך עצמי. אתה עובד במערכת, ואם אתה לא תעשה, זה ייפול על אחרים. עניין של מידה טובה. אני בטוח שאם היו שואלים אותה, זה מה שהיא הייתה רוצה. במהלך המחלה שלה הייתי מחלק את הזמן בין בית החולים לבית המשפט. ניסיתי לנתק את עצמי כמה שיכולתי, כמה שאפשר".
אליקים רובינשטיין נולד בתל-אביב ב-1947 לאב ניצול שואה שעבד כיועץ מס ואם ילידת רוסיה שעבדה כאחות. בגיל 11 השתתף בחידון התנ"ך לילדים. בתיכון למד בבית הספר 'צייטלין' בתל-אביב. לאחר שקפץ כיתה סיים את התיכון בגיל 16, והחל ללמוד באוניברסיטה העברית. את שירותו הצבאי עשה בעיתון 'מערכות', ובד בבד סיים את לימודי המשפטים.
התמונות בלשכתו אינן מאפיינות שופט טיפוסי. התצלומים הנפרשים על הקיר מספרים את קורות חייה של המדינה בעשורים האחרונים, ובעיקר את המגעים עם שכנינו, החל מהסכמי השלום עם מצרים וירדן, וכלה בניסיונות השונים להגיע להסדר עם הפלסטינים. בכל אותן תמונות נראה רובינשטיין מחויך וחדור שליחות. רובינשטיין, שחותם בימים אלה חמישים שנה עמוסות ומרתקות בשירות הציבורי, הוא בעל הקריירה המגוונת ביותר מבין שופטי בית המשפט העליון. בין התפקידים הבכירים שמילא - ראש לשכת שר החוץ, היועץ המשפטי לממשלה, מזכיר הממשלה, ראש משלחת השלום עם ירדן ועוד.
בתפקידו הציבורי הראשון היה רובינשטיין עוזר היועץ המשפטי של משרד הביטחון, והכין את טיעוניו של שר הביטחון משה דיין לקראת ועדת אגרנט שחקרה את מחדלי מלחמת יום הכיפורים. משם המשיך עם דיין ושימש ראש לשכתו כשר חוץ, תפקיד שבמסגרתו השתתף במשא ומתן עם המצרים בקמפ-דיוויד. הוא המשיך לעמוד בראש הלשכה גם לצד שר החוץ הבא, יצחק שמיר, והיה שותף בגיבוש ההסכם הביטחוני שנחתם בין ישראל ללבנון ב-1983.
השנה מציינת ישראל ארבעים שנה לביקור סאדאת. "בכל השירות הציבורי זה הרגע הכי מרגש שהיה לי, אף שהייתי בהרבה אירועים מרגשים", אומר רובינשטיין. "עשרה ימים קודם לכן הוא אמר שהוא מוכן לבוא עד אלינו למען השלום, ואני זוכר שבהתחלה אמרנו לעצמנו 'טוב, כרגע זו רק הצהרה יפה'. ראש הממשלה בגין תפס את הרגע והזמין אותו רשמית. משה דיין, שר החוץ, צלצל אליי במוצאי שבת ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו לקבל את פניו של סאדאת, אמרתי לו 'נו, תנחש'. הייתי שם כשהמטוס נחת, וממש הרגשתי את משק כנפי ההיסטוריה. אתה צעיר, אבל אני נולדתי שנה לפני קום המדינה. הייתי בן שלושים כשסאדאת הגיע, ובכל השנים האלה נושא השלום עם מדינה שכנה היה חלום רחוק. ידענו רק מלחמות. הייתי חייל ב-67' וב-73'. אמנם לא קרבי, אבל הייתי. פתאום יש תפנית היסטורית בלתי רגילה. הזדמנות אמיתית לשלום.
"ב-1978 הייתה לי הזכות להיות בקמפ-דיוויד. בקבוצה הישראלית היו גם אהרן ברק שהיה שם יועץ משפטי, דן פתיר שהיה הדובר, ואני בתפקיד ראש לשכת שר החוץ, וישבנו יחד עם נוספים וכמובן עם סאדאת ובגין. זה היה מרתק כי הגיעו לשם אנשים כל כך שונים שמטרתם הייתה להביא להסכם. כשנכנסו לשם קשה היה להאמין מה יצא, אך לבסוף נולד הסכם למדינת ישראל. יום ולילה עסקנו במשא ומתן, זה היה אינטנסיבי מאוד וקשה כי היו הסוגיות של סיני, היישובים והאוטונומיה הפלסטינית. סוגיות קשות מאוד. בסוף זה עבד. הבאנו הסכם שתרם תרומה רבה למדיניות ולביטחון הישראליים. במובן האסטרטגי אי אפשר להתווכח על כך".
עם הקמת ממשלת שמיר ב-1986 מונה רובינשטיין לתפקיד מזכיר הממשלה. בהמשך הוא השתתף בוועידת מדריד, ועמד בראש המשלחת שניהלה את המשא ומתן עם ירדן. "כראש המשלחת עמדה בפנינו שאלת גבולות הארץ, והמתווה שגובש הביא לי סיפוק רב. עיקר הקושי של ירדן היה בנושא השטחים שממזרח לקו שביתת הנשק, והיה צריך לקבוע גבול פיזי בבקעת הירדן, גבול שלא סומן מעולם עד היום. בהרבה רוח טובה הבאנו לתוצאה שהחזיקה מעמד, ושתזוזות עתידיות במקומות שונים לא ערערו אותה. בסוגיה של חילופי השטחים והיישובים הגענו לכך שרוב אדמות העיבוד החקלאי בבקעה סופחו לישראל. ההסכם הזה הוא אחד העמודים האסטרטגיים של הביטחון הלאומי של ישראל. אחר כך הייתי גם בשיחות עם סוריה ולבנון. עם לבנון היה לנו הסכם חתום ב-83' וסוריה טרפדה אותו. יצא לי להיות בכל מיני גזרות שהצליחו ושלא, אבל העניין עצמו היה חשוב לי וקרוב ללבי".
בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון בעתירה לאפשר עליית יהודים להר הבית, ציטט רובינשטיין ידיעה שפרסמנו ב'מקור ראשון' על כך שירדן מגיבה לחוק המואזין ותרחיב את מספר אנשי הווקף בהר הבית. בדיון פנה השופט למפקד המרחב ואמר לו: "כיצד אתם נותנים יד לזה, האם הכבוד הלאומי הפך לאסקופה נדרסת?"
שאלתי את רובינשטיין מה דעתו על המתרחש היום בהר הבית, כמי שמילא תפקיד בגיבוש הסכם השלום עם ירדן שעסק גם בהר. "אין לי מספיק מידע מה קורה בהר הבית היום. אני יכול לומר שהסכם השלום הזה חשוב מאוד, ושיצחק רבין התערב באופן אישי בהסכמים והיה לו חשוב מאוד שיהיה סעיף במשא ומתן שייתן ביטוי לתפקיד של השושלת ההאשמית בהר. ככל שאני זוכר, זה הסעיף היחיד שהוא התערב ממש בניסוח שלו. בדיון אמרתי שלצד זאת צריך לשמור על הכבוד הלאומי שלנו, ואין סתירה בין הדברים. אני חושב שאנחנו יכולים לקיים את שניהם. אני לא רוצה לדבר במונחים שליליים, אבל אני כן יכול לומר שבהתנהלות שלנו שם ובכל מקום יש עניין של כבוד לאומי, וזה שיקול תקני של כל מדינה. העולם שסביבנו מחשיב מאוד את עניין הכבוד. נושא הכבוד פותח דלתות וסוגר אותן, ואין להקל בו ראש".
היית גם באחד הניסיונות להגיע להסכם עם הפלסטינים.
"נכון, הייתי בקמפ-דיוויד ב-2000 שהיה קשה וטראומטי. הם קיבלו הצעות שונות, ולא היה מענה מהצד שלהם. אהוד ברק הרחיק לכת מאוד בהרבה דברים. קלינטון גם רצה מאוד. בעניין הפליטים הייתה תוכנית גדולה שכללה דברים משמעותיים לגבי יהודי ארצות ערב. בנושאים האלה אנחנו אוהבים להטיל את האשם על עצמנו, אבל בשיחות ההן האשם לחלוטין לא היה שלנו".
בחדרו של רובינשטיין תלויה תמונתו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין. אני מנסה להבין מהן עמדותיו הפוליטיות של רובינשטיין כיום, אולם הוא שומר על עמימות ומשגר רמזים מעטים. "אני לא רוצה להתייחס לדברים אקטואליים. גם שופט פורש לא צריך לעסוק בפוליטיקה", הוא מנמק.
ובכל זאת, עברו יכול ללמד על עמדותיו. רובינשטיין, יש להזכיר, ראה את עצמו כחלק מגוש אמונים, וב-77' נפגש עם שמעון פרס במטרה לקדם את הקמת ההתנחלות השלישית שהקימה התנועה - אלקנה. בריאיון ל'מעריב' ערב כניסתו לתפקיד מזכיר הממשלה ב-1986, אמר: "יש לי זיקה חיובית להתנחלויות, אני מעריך את האידיאל של אנשי ההתיישבות ביו"ש. עם זאת, לא כל כיוון שהתפתח בגוש אמונים נראה בעיניי. דגלתי ועודני דוגל ביישוב כל חלקי ארץ ישראל, אך לא בהכרח בתוך שכם וחברון".
אתה נץ או יונה?
"אני לא יודע לגבי החלוקות האלה, אבל איזה אדם נורמלי והגון לא חותר לשלום? אנחנו אומרים בברכת המזון 'ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום'. מסיימים את תפילת שמונה-עשרה בברכת השלום, מסיימים את ברכת כוהנים בשלום. זה לא רק שלום בינינו, אלא גם עם הסובבים אותנו. השלום הוא חלק מהאתוס היהודי הכי בסיסי. אבל שים לב שכתוב ה' עוז לעמו ייתן. שלום הוא לא משהו ערטילאי, אלא צריך להיבנות יחד עם ביטחון וסייעתא דשמיא. העוז הוא חשוב. בלי להיכנס להשקפות האישיות שלי, הרי הייתי פעיל בהקמת אלקנה ותמכתי בכל מה שסביר ויש בו שכל ישר. יש לנו עמודי ביטחון, עמודי זכויותינו על הארץ, ויחד עם זה עמודי השלום".
עוד לפני שמונה לשופט וקיבל עתירות שנגדו את צעדי ממשלת נתניהו, נרשמה בעבר התנגשות עקיפה מסוימת בין רובינשטיין וראש הממשלה. יצחק שמיר בזמנו ביקש למנות את רובינשטיין לתפקיד שגריר ישראל באו"ם, אך המינוי נתקל בביקורת. באחד הימים גילה רובינשטיין להפתעתו מצפייה במהדורת 'מבט' כי שמיר החליט למנות את מי שכיהן כציר ישראל בוושינגטון, בנימין נתניהו, לתפקיד שיועד לו באו"ם. מאוחר יותר התבשר רובינשטיין כי ימונה לציר בוושינגטון במקום נתניהו, שהחל לסלול את דרכו לראשות הממשלה.
אילו היית צולח את המינוי, ייתכן שהעתיד שלך היה דומה לשל נתניהו? אולי היית מגיע לראשות הממשלה?
"נתניהו יותר מתאים ממני, כי הוא טוב מהבחינה הפומבית-ציבורית. אף פעם לא חשבתי ומעולם לא הייתה לי מחשבה לעבור לפוליטיקה. ראיתי את עצמי כעובד ומשרת ציבור, עד היום. לפני שאולמרט הציג מועמדות לעיריית ירושלים הייתי מזכיר הממשלה, ופנו אליי מהסיעות הדתיות, קבוצה מאוד נכבדה, וביקשו שאציג מועמדות לראשות העירייה. אמרתי להם שרק בגלל כבודכם אני מקדיש לכם דקה כדי להשיב בשלילה ולא נמנע מיד. יכול להיות שזה האופי שלי, בפוליטיקה אתה צריך לעשות כל מיני פעילויות שאינן לרוחי. בלי לפגוע כמובן, יש אנשים טובים בפוליטיקה, אבל זה לא מתאים לי. הרבה שנים עבדתי בצמוד למנהיגים פוליטיים, ומעולם לא היה לי יצר טוב או רע להצטרף".
כשהתפוצצה פרשת פולארד היית ציר בוושינגטון. פולארד הגיע לשגרירות וגורש ממנה, כאשר אתה ישבת בפנים בתפקיד הבכיר באותו הזמן. מה היה חלקך באירוע?
"לא היה לי חלק. את פרשת הריגול לא הכרתי, וכאשר זה התגלה זה היה עבורי שוק גדול שיש בכלל דבר כזה. באותו יום ישבתי בשגרירות, ולפתע הגיע אליי הקב"ט וסיפר לי מה קרה. שלחתי מיד מברק לישראל וסיפרתי להם שהגיע אדם לשגרירות והוציאו אותו מהמתחם. לאחר האירוע שמעתי שהמעשה של אותו אדם מדאיג, אבל לא הייתה לי שום ידיעה על הדבר. רק לאחר מכן הייתי מעורב בסיפור, ועשיתי מאמצים רבים להוציאו לחופשי. סייעתי לשחרר את אשתו הראשונה ולטפל אחר כך בספיחים של הפרשה והשלכותיה על היחסים בין ישראל לארה"ב. הפרשה עצמה הייתה בשבילי תדהמה. הידיעה שלי הייתה מצומצמת והתמצתה במה שהקב"ט בא אליי וסיפר. עד היום אני שומר את המברק ההוא ששלחתי. הוצאתי אותו מהשגרירות מפני שהופנתה אז ביקורת עליי כאילו פנו אליי ואני הוריתי להשאיר אותו מחוץ לשגרירות. אני לא יודע מה הייתי עושה אילו היו נועצים בי בעניין פולארד, אבל זה נחסך ממני".
מה הרגשת כשראית את פולארד משתחרר?
"מצד אחד התעוררה בי הרבה שמחה, אך מצד שני גם עצב כי חשבתי שזה היה מאוחר מדי. סברתי שהיה צריך לשחרר אותו שנים קודם לכן. עשיתי מאמצים גדולים עבורו. אני עוד אכתוב על כל הניסיונות שלי לשחרר אותו אחרי הפרשה, ניסיונות שלא צלחו לצערי. לא הייתה דלת בארה"ב שלא דפקתי עליה. שוחחתי אישית עם נשיא ארה"ב בוש האב, עם ראש ה-CIA, עם סנטורים ואנשי דת ועם מי לא. כאשר פולארד יגיע לארץ אני אשמח להיפגש איתו ולשוחח".
בשנת 2004 מונה רובינשטיין לשופט בבית המשפט העליון. הוא היה לאחד השופטים הבולטים וכתב לא מעט פסקי דין חשובים ומרכזיים, רבים מהם בתחום הדת והמדינה. בניגוד לשופטים שפסיקותיהם החלטיות ומשדרות ביטחון, רובינשטיין נהג להביע את לבטיו בפסקי הדין. הביטוי "לא בלי התלבטות" חוזר על עצמו בעשרות מהכרעותיו, ובכמה מהם אף שזורה נימה אישית. בעתירה שנגעה לתיק אימוץ כתב רובינשטיין כי ההכרעה "קשה עליי כקריעת ים סוף, בחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי, בין פטיש לסדן, בין צור לחלמיש".
"התיקים הכי קשים הם תיקי האימוץ, כי אתה עוסק בבשר החי", אומר רובינשטיין. "אתה צריך להחליט אם לקחת ילד מאביו הביולוגי, מהורה שאינו כשיר כמו נרקומנים, מוגבלים או כאלה שסובלים מסוגים של פיגור. לאותם מוגבלים יש אהבה גדולה לילדים. לפעמים אתה מוצא שעד כמה שההורה הביולוגי אוהב את ילדו, ועד כמה שהוא עושה כל מאמץ למען הילד, המוגבלות שלו יוצרת מצב שבו טובת הילד היא לא להישאר עמו. להגיד לאבא או לאם עם פיגור שמעתה הם לא יגדלו את ילדם האהוב, אין הכרעה קשה מזו. אין.
"היה תיק מורכב מאוד שהחלטתי שלא לקבל את המלצת העובדים הסוציאליים וכן להשאיר את הילד אצל הוריו הביולוגיים. היו לי ממש פרפרים בבטן. במשך שנים הייתי פוגש את עורכת הדין שייצגה את המשפחה, וכל פעם שואל אותה מה שלום המשפחה ההיא. היא ענתה לי כל פעם שהם בסדר, וזה ממש שימח אותי. מהרגע שאתה נותן פסק דין, למעשה ניתק הקשר עם בעל הדין. אתה לא יודע מה קרה ולאן התגלגלו פני הדברים. התשובות שלה הרגיעו ושימחו אותי".
רבים מבקרים את בית המשפט על התערבות-יתר ואקטיביזם. כיצד אתה משיב לביקורת הזו?
"ראשית, אקטיביזם הוא ביטוי תקשורתי בלבד. הרבה פעמים הביקורת היא בכלל בלי לקרוא את התיקים. אנחנו לפני ראש השנה, והרבה מהמבקרים כדאי שילמדו את 'שמירת הלשון' וכדאי שבאמת יכו על חטא ויבדקו אם עושים זאת ביושר".
לביקורת הזו אין בסיס?
"הביקורת כשלעצמה לגיטימית. אנחנו שופטים ולא מלאכי השרת, ולא מושלמים. השיקולים שלנו כולם שקופים, ופסקי הדין ניתנים לצפייה. הם מנומקים, תקרא ותתווכח. אני חושב שעצם העובדה שיש רוב ומיעוט מראה שיש ביקורת פנימית. המיעוט מבקר את הרוב ולהפך. יש דיאלוג של שכנוע הדדי. זה חלק מההליך השיפוטי. בעלי המיעוט, כבודם במקומם. הביקורת שאני מסתייג ממנה היא או לא מכירה את העובדות ולא לומדת את פסק הדין, או שהיא חיה מסטריאוטיפים שבית המשפט הוא חילוני, ליברלי, שמאלני וסניף של מרצ. בית המשפט לא סניף של אף אחד. בית המשפט כל הזמן מחפש את האיזונים בין מדינה יהודית ודמוקרטית ובין זכויות לחובות, ואתה יכול למצוא את זה במאות ואלפי תיקים. בהתלבטות השיפוטית ישנה הכרעה בגורלות של אנשים, ואך טבעי שתהיה ביקורת".
שרת המשפטים אמרה לאחרונה בנאום ששופטי בג"ץ מעדיפים זכויות פרט קיצוניות על פני הציונות. לדבריה, משהו השתבש באיזונים.
"אני מאוד מעריך את שרת המשפטים. היא אישה חכמה, ובגיל צעיר הגיעה למקום מאוד חשוב והיא עושה את מלאכתה. אבל אני לא מסכים איתה. בית המשפט הוא פוסט-ציוני? הוא אנטי-דתי? אלו דברים שהם פשוט לא נכונים. בית המשפט הזה הוא יהודי, הוא ציוני. כמובן, אפשר להתווכח לגבי פסק דין בנושא זה או אחר. אבל הרבה פעמים זה סוג של דימוי כי תמיד נושא הזכויות יהיה לגבי מיעוטים, ואז מה, אם שופט פוסק לטובת המיעוט הוא לא ציוני? זה לא נכון. ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו, ואני לא משווה כי הסיטואציות לא זהות, אבל מי שהיה תמיד במיעוט ובמצב של נחיתות צריך להבין את מעמדו של שוויון. לצד זאת, השוויון לא יכול לתת למישהו לגיטימציה לסכל את התוכנית היהודית במדינת ישראל, ויש גם כאלה. אני חושב שאנחנו צריכים להיאבק בכל מי שרוצה להוציא את הזהות היהודית מהמדינה, ובאותה נשימה לדאוג לזכויות המיעוט. זה לא סותר".
בשבועיים האחרונים פורסמו כמה פסקי דין שביטלו החלטות של הרשות המחוקקת והמבצעת, או שפירשו חוקים באופן שהמחוקק לא כיוון אליהם. בכל ההחלטות הללו נשמעה ביקורת מתוך בית המשפט העליון, של השופט סולברג, שאמר 'חרגתם, זו לא סוגיה שיפוטית, אל לנו להתערב'. כלומר, לא מדובר רק בביקורת סטריאוטיפית של אנשים שאינם בקיאים.
"אני לא רוצה לדבר על סולברג שהוא חבר ועוזר שלי משכבר הימים, ואני שמח שהוא התקדם להיכן שהוא עכשיו. מחלוקת היא דבר טבעי. יש דימוי תקשורתי טיפה לא מדויק או מעוות כי יצאה הצטברות של הרבה תיקים, אבל זה בגלל הפרישה שלי. בנוגע לסולברג, בפסק דין שפסל את חוק דירה שלישית, אני לא ישבתי בתיק, סולברג ישב ופסל. כלומר, אלה סטריאוטיפים".
הפסילה של סולברג נבעה מטעמים טכניים של בעיה בהליך החקיקה, ולא על רקע מהותי. הוא לא נגע בתוכן ולא דן בערכים.
"בסדר, אתה פרשן וזו הפרשנות שלך. אני לא רוצה לפרשן פסקי דין. אבל זה המושג של רוב ומיעוט, לעתים דעתך כשופט מתקבלת על ידי רוב חברי ההרכב ולעתים לא. אגב, בחלק מפסקי הדין שדובר עליהם, אני בעצמי נמצאתי בדעת המיעוט בעוד שחבריי סברו אחרת. אתה רואה שיש הרבה קולות ואי אפשר לאפיין קטגורית. אני רוצה לעשות לך תרגיל. כמו שאני מחזיק קבוע משניות בכיס, אני מחזיק גם את הכרזת העצמאות ואת חוקי היסוד 'חופש העיסוק' ו'כבוד האדם וחירותו'. למה? כדי לשלוף אותם. אז בוא נוציא ונקרא. כל בר-דעת שקורא את חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' שחוקקה הכנסת, מבין שהוא נותן לבית המשפט מקום להתערבות חוקתית. אי אפשר לקרוא אותו אחרת. בסעיף 5 נאמר: 'אין מגבילים חירותו של אדם במאסר, מעצר, הסגרה או כל דרך אחרת'. אז קדימה, בוא ניסע ונפתח את כל בתי הכלא כי כך כתוב בחוק. אבל רגע, בסעיף 8 הידוע כ'פסקת ההגבלה' כתוב: 'אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה, אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש'.
"עכשיו תורי לשאול אותך. מי לדעתך אמור לפרש את הדברים האלה? יצא עכשיו חוק מסוים ומתקבלת עתירה התוקפת אותו חוקתית, מי יבחן אם הוא 'הולם את ערכיה של מדינת ישראל'? לא כתוב מהם ערכיה. כתוב בזיקה למגילת העצמאות, שאגב היא מסמך נפלא. כשאני רוצה לשדר אופטימיות אני קורא ממגילת העצמאות. רוב רובם של הערכים נמצאים שם. אז מי קובע מה הולם את מדינת ישראל, מהי תכלית ראויה ומהי מידה נכונה? ברור שבית המשפט. מי שכתב את חוק היסוד הבין שאם הוא כותב ערכים ולא מציין מהם, אז בית המשפט יפרש מהם. מי שחוקק את החוק הבין את זה".
אני לא חושב שיש מי שאומר שבית המשפט לא יכול להתערב בכלל ושאין לו כל מרחב פרשני. הביקורת היא בנוגע לריסון בסמכות שניתנה לו. הטענה היא שנושאים ערכיים ראוי שיידונו בין הנציגים שהציבור בחר, והמשקפים את ערכיו.
"והריסון קיים. כל מי שמדבר במילים גדולות של אקטיביזם, שייקח את כל ההחלטות ויבדוק אם הן עומדות במבחן השכל הישר או שמדובר בהחלטות מופרכות. נבחרי הציבור שדיברת עליהם נתנו בידי השופטים בבית המשפט את הסמכות להכריע, והוא מכריע. בהכרעות הללו יש בדרך כלל גם דעת מיעוט, כלומר, כלל הדעות באות לביטוי. קח את התיק של חוק הגיוס. השופטים נתנו שנה ליישום ההחלטה. זו החלטה מאוזנת, לא ביטול מיידי. בתיק ביטול התושבות של נציגי חמאס בפרלמנט הפלסטיני המתגוררים במזרח ירושלים, אני חשבתי שיש לשר הפנים סמכות לבטל את התושבות ואילו הרוב סברו שאין סמכות. זה לא שבית המשפט מקיים ישיבות מאחורי מסך של סודיות והוגה מה לעשות עם הממשלה או הכנסת, הכול שקוף".
בפסק הדין שפסל את התקציב הדו-שנתי כתבת, אמנם בהסתייגות, שיש לעשות שימוש בדוקטרינת "התיקון החוקתי הלא חוקתי", שמעניקה לשופטים כוח לפסול גם חוקי יסוד, בניגוד לשיטה המקובלת עד היום שבה הכנסת היא שקובעת את כללי המשחק. בהיעדר חוקה, על פי אילו ערכים אתה פוסל חוק יסוד?
"אתה בקי, וזה לא מובן מאליו במקומותינו. זו מחמאה כמובן. ועכשיו אני רוצה להחזיר לך בשאלה כמו כל יהודי טוב: מה אתה חושב, כתבו בחוק היסוד 'ההולם את ערכיה של מדינת ישראל'. התקבלה עתירה, מה בית המשפט צריך לעשות? להגיד 'פוס משחק, אנחנו מבקשים מהכנסת שתגיד לנו מהם ערכיה של מדינת ישראל'? ואני עונה לך, הערכים של מדינת ישראל כתובים בהכרזת העצמאות, הם כתובים בספרות גבוהה של הרבה מאוד פסקי דין, הם כתובים בביטוי 'מדינה יהודית ודמוקרטית', הם כתובים באתוס היהודי ובמשפט העברי. זה אומר שבית המשפט צריך להכריע בעתירות. הוא לא מזמין את התיקים, הוא צריך להכריע בהם. בסופו של דבר, נכון שכתבתי כפי שציינת, אלא שלא עשיתי בזה שימוש.
"צריך להבין, אנחנו מדינה מאוד מורכבת וצריך לחזור על המורכבות הזאת השכם והערב: אנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית וכזו שחיה באיום ביטחוני מתמיד. אין חיה כזאת בעולם. יש לנו מורכבות פנימית של מתחים שונים - יהודים וערבים, דתיים וחילונים, חרדים וציונים. המורכבות של נושא ההתנחלויות והפלסטינים ועוד המון שאלות. בית המשפט לא רוצה להיות חלק מהשיח הפוליטי ורוצה להישאר במישור המשפטי, אבל לפעמים הוא משיק לסוגיות פוליטיות. כתבתי כמה פעמים למשל בנושא הריסת בתים של יהודים ביהודה ושומרון, שלו היינו זוכים היינו במצב פשוט שאפשר לקנות את הבתים ולהימנע מהריסה, אבל אם אין אפשרות פשוטה נאלצים למצוא פתרונות אחרים. אנחנו מנסים לסלול דרך בכל השאלות המורכבות והמתחים הקשים, ומה שמוביל אותנו זה שכל ישר. רק שכל ישר. לא לחינם יש כבוד גדול מאוד ברחבי העולם למערכת המשפט הישראלית".
אני מניח שדעתך אינה נוחה מהצעות החוק החדשות שמבקשות להסדיר את מעמדו של בית המשפט.
"אני מקווה שלא יעשו בקרוב כל מיני חקיקות כאלה, כי הן עלולות לעשות הרבה בעיות. כל פעם עולות הצעות לקצץ ולהוריד ממעמד בית המשפט, ואני חושב שזה משגה".
לך יש ביקורת על התנהלות מערכת המשפט בתחומים מסוימים?
"אני חושב שעלו בעבר הצעות יפות שביקשו לצמצם את מספר התיקים פה. במקום עשרות אלפים תיקים בשנה, הייתי רוצה שהמספר יצטמצם לאלפים בודדים בשנה. אני אפילו לא מדבר על ארה"ב ואנגליה שיש להם 80 תיקים בשנה וגם אותם הם בוחרים".
עמותות שמאל וזכויות אדם עותרות ללא הרף בלי לשלם על כך מחיר, כי השופטים פוסקים להם הוצאות משפט נמוכות. אפילו חברי כנסת עברו לשחק במגרש המשפטי במקום באולם המליאה.
"אתה יודע מה, הם צריכים לשחק במגרש שלהם. בית המשפט יושב ודן בכל אחד מהתיקים הללו כדי לברר אם זה הדבר הנכון או לא. כשמדובר בנושאים של זכויות, בעלי אופי משפטי, שמשהו לא תקין, נעשה החלטות כאלה ואחרות כולל לפסול חקיקה. אני רוצה לומר, אף מוסד לא מושלם, כולל בית המשפט העליון. אבל בית המשפט כמו שהוא, הוא נכס למדינת ישראל והוא צריך כל הזמן למדוד ולבחון את עצמו. לגבי הוצאות, אתה לא מדבר עם האדם הנכון, לא הייתי טוב בלפסוק הוצאות. גרוניס תמך בזה, ואני מכבד אותו מאוד, אבל אני בקוטב השני. לגבי זכות העמידה של העמותות, יש עתירות סרק אבל יש גם עתירות ששיפרו את הממשל בישראל ואני אומר את זה בכל הרצינות. הייתי יועץ משפטי לממשלה והייתי בהרבה תפקידים, וראיתי שיש תועלת בעתירות כאלה".
פסקי הדין שלך מתאפיינים בציטוטים נרחבים מהמקורות. מה מצבו של המשפט העברי בבית המשפט העליון?
"השתדלתי כל השנים, ויש עוד עמיתים יחד איתי, להתייחס למשפט העברי כנכס לאומי ולא כמשהו של דתיים בלבד. יש משוכות שצריך לעבור כמו רצון, ידע וזמן, אבל האוצר של המשפט העברי הוא אדיר, דברים נפלאים שיש להם אקטואליה ערכית, מוסרית, לעתים קונקרטית לדורנו. אני חושב שהצלחנו לטפח את זה. אני מקווה שנראה את זה עוד יותר בהמשך. לפעמים בכנסים של משפט עברי אני אומר שמי שאינו דתי שבבקשה יישאר בלי כיפה, כדי שנראה שלא רק דתיים מתעניינים".
בסופו של דבר העניין הזה נשאר נחלת השופטים הדתיים. לא דומים פסקי הדין שלך ושל השופטים הנדל וסולברג, לאלה של השופטים האחרים.
"ועכשיו נכנס השופט מינץ ואני בטוח שיצטרף. יש עוד שעושים שימוש כזה או אחר. השופט חשין המנוח אהב מאוד תנ"ך וגם היום יש, אבל לאלה שהזכרת אכן יש יותר רקע".
בעבורך ראש השנה הקרוב שונה מהשנים הקודמות, אתה יוצא לפנסיה. מה התוכניות להמשך?
"זה נכון, אני מסיים חמישים שנה, פחות או יותר, בשירות הציבורי. אני לא חייב להיות כל הזמן בעומס מוחלט, אבל יש לי המון הצעות וכל מיני התנדבויות ואני חושב להתחיל לכתוב ביוגרפיה. אין תפקיד 'פול טיים' שאני מתכנן, אבל גם ההתנדבויות האלה זה לא מעט, והלוח שלי כבר עמוס. זה כמובן לא בדיוק אותו דבר כמו עומס של שופט, אלא משימות ציבוריות התנדבותיות. אבל חכה, קודם שניכתב ונֵחתם. אם אעבור את ראש השנה, אראה מה הלאה.
"חשוב לי להוסיף עוד משהו. אבי היה ניצול שואה, משפחתו נורתה בקבר אחים בבלרוס. הייתי באושוויץ כמה פעמים, ובפעם האחרונה נסעתי עם הכנסת כמייצג בית המשפט העליון. מבחינתי האישית רציתי לחוש כיצד היהודים המסכנים חשו שם בקור של ינואר. הייתי לבוש היטב והקור חדר לעצמותיי, והם שרדו שם בפיג'מות. אני אומר זה את כי לפעמים אנחנו לא רואים כמה נפלאה היא מדינת ישראל. לפעמים אנחנו לא רואים את התגלגלות ההיסטוריה ומעשיה של ההשגחה. לא רואים את האור. אנחנו קוראים בעיתונים על חקירות כאלה וחקירות אחרות, שחיתויות ועברות. מצער אותי שלא מפרסמים את הדברים הטובים. כמה חסד יש במדינה שלנו, כמה נתינה, כמה התייחסות לזולת. צריך לזכור את זה יותר".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם