יועצת התקשורת של שמעון פרס מסכמת שנה בלעדיו
לאיילת פריש, עדיין קשה לעכל את הפרידה מהבוס בן ה-93. במלאת שנה למותו היא מספרת על נאמנות הצוות שלו שנמשכת גם היום, על המהפך התדמיתי שעבר ועל ימיו האחרונים
במשך יותר מעשור הייתה איילת פריש אחת הדמויות החזקות בלשכתו של שמעון פרס. בתקופה ארוכה זו סיגלה לעצמה ארשת ממלכתית, מאופקת ומחושבת, כנדרש ממי שמגבשת ומנהלת באופן יומיומי את האסטרטגיה התקשורתית של אחד האישים המורכבים והחשובים במדינת ישראל. גם במהלך הריאיון שאנו עורכים עמה במשרדה שב'מרכז פרס לשלום וחדשנות' ביפו, במלאת שנה למותו, פריש ממשיכה להתנהל באותה צורה בדיוק. עד שברגע אחד היא עוצרת את שטף דיבורה, עיניה נוצצות מדמעות וקולה הופך חנוק. זה קורה כשהיא מספרת על הלילה שבו נפטר, על הכניסה לחדר בבית החולים שבו נשם שמעון פרס את נשימותיו האחרונות.
"ידענו שנותרו לו שעות בודדות", היא מספרת, "נכנסתי אליו לחדר עם היועצים הקרובים ודיברנו אליו. נישקנו אותו, חיבקנו אותו, ידענו שזה הסוף. הוא שכב שם על המיטה ונשם בכבדות. ממש הרגשנו שהוא בתהליך פרידה מהעולם. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ואמרתי לו תודה. קשה לי מאוד לחזור לרגע הזה, שהיה כל כך אישי, מרגש ואמיתי. ממש עד עכשיו לא חזרתי לרגע המוות, להלוויה, לא קראתי כתבות ולא ראיתי תמונות. פשוט לא הייתי מסוגלת".
פרס היה ידוע בכך שתמיד הסתכל קדימה. לא לקחת את הצוואה הזאת קצת רחוק מדי בכך שלא נתת לעצמך זמן להתאבל?
"אתה צודק. אני מרגישה את זה בכל בוקר כשאני עוברת ליד התמונה שלו בכניסה לבניין, אומרת 'בוקר טוב' בקול רם, נכנסת ללשכה וממשיכה לעבוד כאילו הוא עדיין כאן. ישנה מועקה גדולה שעוד לא פורקה. הסיבה היא שאנחנו לא נותנים לעצמנו ללכת אחורה. אני לא בטוחה שזה טוב ברמה הנפשית, וחושבת שיהיה לנו קשה מאוד באירועי השנה. אני ממשיכה לקרוא לעצמי 'איילת משמעון פרס', ממשיכה לעבוד בשבילו. זו רק סמנטיקה שהוא שוכב בקבר בהר הרצל. הרי רק חודשיים לפני מותו הוא קרא לי ולשאר הצוות ונתן לנו משימות. מה אני עושה עם זה? איך אני יכולה לעבור הלאה ולעשות דברים אחרים?"
זה נשמע על גבול המשיחי.
"אני יודעת שהוא הלך לעולמו. אבל בהווייה שלנו, ברוח ובעשייה - הוא איתנו. זה לא מגיע ממקום משיחי אלא מאמונה חזקה בחשיבות הדרך. תראה, מנהיגים גדולים בסדר גודל שלו לא נעלמים. הרוח והחזון תמיד הסתכלו פני עתיד, ולכן אין סיבה שלא נהיה כאן גם מחר. הצוואה שלו תתפרסם כנראה רק בשנה הבאה. קראתי אותה, וזה היה כאילו הוא לוחש לנו באוזן. ממש קריאה לפעולה, עם דברים ברורים מה צריך לעשות. וזה לא לעשות בשביל שמעון פרס, אלא למען עם ישראל. זו הייתה מהות חייו. הוא חינך אותנו לעבוד בשביל מדינת ישראל, ולכן אין סיבה - גם כשהוא שוכב בהר הרצל - שלא נמשיך לעבוד בשביל עם ישראל בדרך שהתווה לנו".
פריש משמשת כיום מנהלת מערך האסטרטגיה והתקשורת ב'מרכז פרס לשלום וחדשנות'. המרכז, שהוקם עוד בחייו של פרס, שינה לאחרונה את שמו מ'מרכז פרס לשלום', מה שכמובן עורר את השאלה אם נושא השלום נדחק לטובת החדשנות, מושג שאינו מעורר רגשות פוליטיים. פריש מכחישה את הדברים בתוקף, בדיוק כפי שהכחיש גם בנו של פרס, חמי, בריאיון שהעניק לנו לפני כמה חודשים.
"יש נתונים מספריים שמוכיחים שהדבר אינו נכון", היא אומרת. "כל הפרויקטים שלנו שקשורים לענייני שלום ודו-קיום מתגברים בכל הפרמטרים. בכל חייו של פרס היו לו ב-DNA שני מרכיבים במינונים שונים: חדשנות ככלי לתיקון עולם ולביסוס מעמדה של ישראל, והחתירה לשלום. בשלב מסוים הוא הפך מנץ ליונה, אבל השלום תמיד היה שם - לא שלום פוליטי אלא כזה שיונק מהמקורות, מהיהדות ומחזון הנביאים. הפרויקטים משתלבים זה בזה - דו-קיום ושלום בתוך חדשנות, ופרס פעל לכך שהבית יכיל את שני המרכיבים. הם לא היו נפרדים בעיניו, אלא הולכים יחד. הוא כל הזמן אמר שטכנולוגיה בלי מוסר וערכים מסוכנת. הניסיון לצייר מצב כאילו ויתרנו על חלק כזה או אחר הוא מלאכותי".
יהיה נכון לומר שבעוד שמרכז רבין הלך לכיוון העבר במוזיאון הישראלי, אתם פונים לעתיד ביוזמות החדשנות?
"אני מכבדת מאוד את מרכז רבין, זה מקום חשוב וטוב שעושה פעילות מדהימה. הם היו שני אנשים שונים, לכל אחד היה סדר היום שלו, ואני גאה מאוד להמשיך לשרת את הדרך של פרס. הוא לא האמין בעבר. חשב שזה שטויות, ובזבוז זמן. הוא רצה שנחשוב קדימה, על הדור הבא שיתחרה בקוריאה ובסין".
איתך במרכז עובד כמעט כל הצוות שהיה עם פרס במשך השנים.
"מתרחשת כאן תופעה ייחודית לאנשים שעובדים עם אנשים בדרגים האלה - אף אחד לא עזב. כולנו באים בוקר-בוקר לעבודה, נכנסים למשרד שלו, עורכים פגישות מסביב לשעון כדי למלא את צוואתו להקים מרכזי חדשנות ברחבי העולם. בדרך כלל כשמנהיג נפטר, הצוות מתפזר. המשפחה ממשיכה לשמר את המורשת, אבל הצוות מתפזר. כולנו היינו מוצפים בהצעות עבודה אטרקטיביות מאוד, וכולנו נשארנו".
כשנכנסתי לבניין ראיתי את רם עמנואל, יועצו הבכיר לשעבר של אובמה וראש עיריית שיקגו. את מדברת הרבה על משלחות הייטק שמגיעות לכאן, ראשי מדינות וכו'. מה עם החיבור לפריפריה ולנוער שהיה חשוב מאוד לפרס?
"בעוד חודש תוכל לעלות רק לקומה העליונה בבניין, כי כולו נכנס לשיפוצים, ובספטמבר 2018 ייפתח כאן מרכז החדשנות של ישראל, שבראש ובראשונה ישמש את הנוער ואת הפריפריה. נורא קל לאנשים ליצור את הדיכוטומיה בין פרס המדינאי לפרס של העם, אבל מי שמכיר את פרס באמת יודע שהוא כל הזמן היה בשטח. 90 אחוז מהפעילות שיוצאת מהבניין הזה מתרחשת בפריפריה, נקודה. מכיוון שהפעילות נערכת שם, רצינו שיהיה בית לפריפריה גם במרכז הארץ. אני מסתכלת על העתיד, ובעוד שנה הבית יהיה שוקק חיים. מגדלור".
אין זה סוד שבמשך שנים רבות היה שמעון פרס אחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בציבור הישראלי, בוודאי בקרב הימין שהתנגד מאוד לתפיסותיו אחרי חתימת הסכם אוסלו. שנות נשיאותו הביאו לריכוך היחס כלפיו, ונדמה שעם מותו רוב מוחלט של העם ראה בו דמות ממלכתית וחיובית. פריש מפתיעה באמירה כי לדעתה השינוי החל כבר בתפקיד שמילא לפני הנשיאות - השר לפיתוח הנגב והגליל.
"אני זוכרת שאנשים זלזלו בתפקיד הזה. אמרו 'נגב וגליל זה תפקיד לא חשוב שנתפר לו במיוחד'. אבל אנשים לא מבינים שסגירת המעגל של פרס עם החברה הישראלית התרחשה דווקא בתפקיד הזה, ולא בנשיאות. העם התוודע שם למלוא העוצמה שלו. פתאום, אחרי שנים של התעסקות בפוליטיקה מדינית, הוא הגיע ללמד שיעור אזרחות בקריית-שמונה. הוא הגיע לפריפריה בשקט ונגע בחברה הישראלית. הוא כבר היה אז בן יותר משמונים, ובבת אחת חזר לתקופה שבה הקים את הכור והתעשיות הביטחוניות, פרויקטים שבהם תמיד ראה עניין חברתי. אני מאמינה שבחירתו לנשיאות לא הייתה אפשרית בלי התפקיד הקודם. הוא הגיע לשם כל כך אהוב, עם כנות בינו ובין הישראלים, שקצת היה קשה ליצור בתפקידים קודמים".
ואיך שמרתם על הממלכתיות הזו גם בתקופת הנשיאות?
"היה קהל שכעס על פרס כנשיא, למה הוא לא מתנגח בימין, למה הוא לא מדבר יותר על שתי מדינות. אלא שמהיום הראשון בנשיאות הוא החליט שתם עידן. וכשהיו מרגיזים אותו מהשמאל הוא היה מסתכל על מי שמנסה להקניט אותו - לפעמים היו אלה עורכים בכירים בעיתונות או ראשי מפלגות - ואומר בחדות: 'אדוני היקר, אני נשיא מדינת ישראל, לא יו"ר האופוזיציה".
זו הייתה טקטיקה או אסטרטגיה?
"מההתחלה זו הייתה האסטרטגיה, והאסטרטגיה שלו. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה וידע להקשיב לנו, היועצים, כדי להביא אותו למטרה".
להצליח להפוך מותג שמאל בן 85 למשהו שכל העם אוהב או לכל הפחות מכבד, זה דבר לא פשוט.
"כי זה בא מתוך אמונה אמיתית, ההבנה שהוא יכול לנוח ממאבקים. הוא אמר לא פעם: 'את רוב זמני בזבזתי על ויכוחים וחיכוכים'. הוא קץ בעולם הפוליטי, ופתאום הייתה לו הפריוויליגיה לשרת את מדינת ישראל ישירות דרך העם ולגעת בכולם. לא סתם אחד האירועים הראשונים שלו בנשיאות היה בחגיגות שלושים שנה לאריאל. הוא עמד שם זקוף, גאה, מתחבק עם התושבים, מאמין בכל מילה, שואל את התושבים מה הם צריכים. ובה בעת, להגיד שאנחנו לא יכולים להיות עיוורים ושצריך כאן שתי מדינות לשני עמים ואופק מדיני. אנשים לא יודעים, אבל היו שנים שבהן הוא עבד צמוד מאוד לנתניהו. היה ביניהם אמון מאוד גדול. בתקופה מסוימת שנמשכה תשעה חודשים היה ניסיון לפריצת דרך מדינית, ונתניהו עדכן את פרס בשקיפות מלאה ובפירוט על פגישות שונות, כולל עם הנשיא אובמה. עשה לי מאוד טוב לראות את זה מהצד, שהדבר עובד למרות כל הנסיונות לערער את היחסים ביניהם".
איילת פריש, בת 45 ואם לארבעה, גרה במושב עשרת שליד גדרה עם בעלה עדי, בכיר בעולם הביומד. היא נולדה בקיבוץ להבות חביבה, למדה לתואר ראשון בתקשורת וניהול במכללה למנהל, ולתואר שני בתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית. בגיל 23, תוך כדי הלימודים, מונתה לדוברת הקיבוץ הארצי. משם לקח אותה אברהם בורג לדוברות יו"ר הכנסת. בשנת 2004 קיבלה פריש הצעה מאפרת דובדבני, ראש לשכתו הוותיקה של פרס, להצטרף לצוות לקראת כניסתו לתפקיד המשנה לראש הממשלה והשר לפיתוח הנגב והגליל.
"הייתי אחרי לידת ילדי השלישי", מספרת פריש, "וכבר פתחתי משרד עצמאי לדוברות ואסטרטגיה. ערב לפני ההצעה חתמתי חוזים עם שני לקוחות. אפרת אמרה לי: 'יופי שיש לך לקוחות, תעשי ביטול חוזה. לא אומרים לא לשמעון פרס'. בלילה התהפכה לי הבטן והחלטתי שהיא צודקת, אי אפשר לסרב להצעה כזו. וזה היה הרגע ששינה את חיי מקצועית". כיום פריש היא בעלת חברת "פריש ייעוץ אסטרטגי בע"מ", ובד בבד עם עבודתה במרכז פרס היא מנהלת גם את הדוברות והאסטרטגיה התקשורתית לגורמים אחרים במשק. משנת 2014 עבדה במשך כשנתיים כמנהלת התקשורת של מפלגת יש עתיד.
ליווית את שמעון פרס במשך תקופה ארוכה. יש רגע אחד שאת לוקחת איתך במיוחד?
"שני רגעים. הראשון, כשהוא בא לתת שיעור בעוטף עזה ותפסה אותנו אזעקה באמצע. הוא רץ למיגונית, יושב ישיבה מזרחית על האדמה בגובה אחד עם הילדים, מחבק אותם ומחכה שהאזעקה תיגמר ושיגידו שאפשר לצאת החוצה. זה היה רגע נורא חזק. ראית בעיניו את האהבה הענקית שלו לילדים. ילדי ישראל היו כמו הילדים שלו. הרגע השני היה כשאירחנו את מכינת עלי. פרס עשה מחווה וביקש שיגיעו הילדים היתומים שאבותיהם שלמדו בישיבה נהרגו. הוא לקח אותם לחדר קטן וחיבק אותם, חלקם ישבו לו על הברכיים, והוא רצה לשמוע מכל אחד על הסיפור שלו. אלה היו ילדים קטנים, והם פתחו את הפה וסיפרו על האח שנהרג, על האב שנפל. ילדים מרגישים כשזה אמיתי, והם נפתחו אליו וסיפרו. הוא אמר להם עד כמה הוא גאה באבות שלהם שתרמו לעם ישראל. כשאני נזכרת ברגעים אנושיים כאלה יש לי דמעות בעיניים. הם כביכול קטנים, אבל הם ריגשו אותי הרבה יותר מהענקת מדליית החירות האמריקאית, למשל".
וזיכרון אישי?
"העבודה שלו הייתה כל כך אינטנסיבית, שלא היה לנו זמן לרגעים אישיים איתו. עשינו משמרות כי אי אפשר היה לעמוד בקצב שלו. אכלנו לפעמים יחד וצחקנו, אבל תוך שניות בודדות הוא היה חוזר לנושאים לאומיים. בקטע הזה הוא אפילו היה קצת מעצבן. מיד היה מרעים בקולו: 'אפשר לחזור ללו"ז, לנאום?' כך נראו חיינו. אבל כן, יכולנו לצחוק איתו, לריב אתו עד לב השמים. היו לפעמים טורים גבוהים, אבל הכול היה סביב דברים של עבודה לטובת המדינה".
הייתה בעיניו משמעות להיותך אישה בתפקיד כה בכיר?
"פרס היה פמיניסט. בשנים האחרונות הוא קידם נשים לתפקידי מפתח, יחד עם אפרת דובדבני שמגיע לה הרבה קרדיט על כך. הוא הבין שלאישה בכירה שמנהלת יש איכויות, אמר שאישה היא מולטי-טאסקינג, לא מפונקת ויכולה לעשות גם וגם. היה גאה לומר 'אני מוקף נשים מנהלות, וזכיתי'. כאימא, פעמים רבות מצאתי את עצמי עם הילדה במגלשה, ושעה אחר כך עולה לירושלים לפגישות מדיניות. הוא התחשב מאוד בצרכים שלנו כאמהות. וצריך לומר ביושר - המחיר של נשים בכירות בתפקידים כאלה של 24/7 לא פשוט בכלל. הילדים משלמים מחיר, הבעל משלם מחיר, ייסורי המצפון קשים. הקפיצה בין שני העולמות - האישי והמקצועי - מטלטלת. את באירוע אצל האפיפיור, וכמה שעות אחר כך מחתלת את התינוק. הפער עצום אבל אני אסירת תודה עליו, כי הוא שמר על השפיות. אתה לא מתבלבל, מקבל פרופורציה. מבין שהחיים האמתיים זה המשפחה".
13 בספטמבר 2016 היה עוד יום עבודה שגרתי ועמוס בחייו של שמעון פרס. בבוקר הוא נשא נאום של כשעה וחצי בפני 300 ראשי חברות ומשקיעים, והסביר מדוע כדאי להשקיע במדינת ישראל. בסוף אותו יום כבר היה מורדם ומונשם בבית החולים תל השומר. כשלושה שבועות לאחר מכן, בכ"ה באלול, 28 בספטמבר, נפטר.
"לא הבנו שהוא הולך למות", אומרת פריש, "הוא היה היחיד שהרגיש שגרגרי החול אוזלים. הבנו את זה כשקראנו את פרק האפילוג בספר האוטוביוגרפי שלו, הראשון בחייו, שאותו סיים ממש כמה שבועות קודם לכן. אתה קורא ומבין שהוא נפרד".
למרות שכבר בראיון פרישה מהנשיאות שערכנו עמו אורלי גולדקלנג ואנוכי ביולי 2014, הרגשנו שהוא אטי יותר, לפעמים לא שומע טוב, מדבר חלש.
"אף שהוא כבר היה בן 93, והשכל הישר אומר שצריך להתכונן לרע מכול שעשוי להגיע, האינטנסיביות של העבודה איתו - גם כשכל המדדים הראו שהוא הולך ונחלש - לא פחתה. ראינו שהוא הולך יותר בקושי, שהצעדים מהוססים יותר, שהדציבלים יורדים - אבל עד יומו האחרון הוא היה צלול וחד כתער, וידע לגייס את כל הכוח לשעה של נאום. ידענו שצריך לשמור עליו יותר, אולי טיפה יותר לנוח, אבל ברור היה שממשיכים לעבוד. הוא דרש את זה. כשניסינו מאחורי הגב קצת לרווח לו את הלו"ז, הוא היה עולה על זה מיד וממש צועק עלינו. היינו צריכים לסגור מהר מאוד עוד פגישות. לכן זה בא בהפתעה גמורה".
לאחר אותו נאום בבוקר 13 בספטמבר, עלה הצוות לקומה העליונה במרכז ואכל צהריים יחד. "פתאום הוא אמר בלחש, 'מאוד מאוד כואב לי הראש'", משחזרת פריש. "זה היה מוזר מאוד. הוא מעולם לא התלונן על בריאות, ובקושי היה חולה. הוא נכנס ללשכתו, עצם עיניים, הרים רגליים על השולחן וביקש שני כדורים נגד כאב ראש. מכיוון ששבועיים קודם לכן הוא עבר ניתוח קטן להכנסת קוצב לב, מלבד לקרוא לרופאו האישי פרופ' רפי ולדן, התקשרנו גם לרופאים שהתקינו את קוצב הלב. הם אמרו שלולא הקוצב היו פשוט אומרים לנו לתת לו לנוח, אבל שיבוא ליתר ביטחון לבדיקות בתל השומר, ואז הוא ישוחרר".
"אני זוכרת שליווינו אותו למעלית ואז לרכב, אפרת דובדבני מצד אחד ואני מצד שני, בעצם מחבקות אותו ואומרות 'נתראה בערב, נקפוץ לבקר אותך'. בשעות הראשונות בבית החולים הכול התנהל כשורה. תוך כדי בדיקות הקריאו לו נאומים ועברו איתו על לו"ז לימים הקרובים. בשבע בערב החלו להתקבל מדדים לא טובים. לא עשו לו סי-טי ראש, והדימום שהיה שם בעקבות השבץ גבר ודירדר את המצב. זה היה מדרון מהיר, ובתוך כמה שעות הוא כבר היה מורדם. כשהתקשרו והודיעו לי על כך, הופתעתי מאוד. הלב שלי נפל והייתי בשוק. הרי לפני כמה שעות ליוויתי אותו לאוטו, איך זה יכול להיות? תקרא לי תמימה, אבל גם אז ועד יומיים לפני מותו הייתי בטוחה שהוא יצא מזה. הוא הרי פייטר, שבץ יכריע אותו? אז יש דימום, ינקזו אותו, ייקח שבוע חופש וחזרה לעבודה. אבל לא. ביומיים האחרונים לחייו התחילה בצקת, שטף הדם התברר כגדול יותר ממה שחשבו, וכבר ידענו שהגוף שלו לא עומד בזה".
באיזו תחושה לדעתך הוא נפרד מהעולם?
"כל חייו הוא היה מוטרד מהרבה דברים - מאיומים מדיניים, או מכך שנישאר מאחור טכנולוגית. הוא היה אומר שיהודי אמיתי לא יכול להיות שבע רצון. אבל הוא נפרד מהעולם שלם, מפויס, מסופק. הוא סגר מעגל".
מהו לדעתך ההישג הגדול ביותר שלו?
"ההישג הכי גדול הוא הכור בדימונה. עד היום הסיפור לא סופר. חלק כי מדובר בפרטים סודיים, אבל בעיקר כי אי אפשר לתפוס את גודל השעה של אותה עת. זו הייתה תקופת הצנע, חילקו כאן תלושי מזון ולא היה כסף לאוכל. אנשים גרו באוהלים ובמעברות. המדינה בת שלוש וחצי, אין לה כסף להתקיים, השערים נעולים תחת אמברגו, ואנחנו אחרי שואה איומה. החוצפה המטורפת הזאת להקים כור גרעיני למדינת ישראל בדימונה, כשרק חמש מדינות שייכות למועדון הזה - היא בלתי נתפסת. זה ההישג הכי גדול בעיניי. הוא היה מאוד גאה בכך, וזה נתן לו הרבה שקט. הוא כל הזמן אמר: 'בניתי את דימונה כדי לאפשר את המשך הקיום של העם היהודי'".
והצלקת הכי כואבת?
"רצח רבין השאיר בו צלקת נוראית. אני לא חושבת שהוא החלים מזה. העובדה שהם התחילו לעבוד כל כך קרוב אחרי שנים קשות גרמה לכך שעד יומו האחרון היה בו שבר נורא גדול, אפילו טראומה, מליל הרצח. נקודה נוספת זה המוות של סוניה. היינו לידו כשקיבל את הבשורה. הייתה שם אצילות, אבל ראינו משהו מאוד משמעותי שכבה בו באותו רגע. התמונה היחידה על שולחן העבודה שלו הייתה שלה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם