קצין חי"ר ראשי, תא"ל עליאן: "שר ומאמין בהמנון"
הקצין שעלה לכותרות כשנפצע כמח"ט גולני במבצע 'צוק איתן' וחזר לזירה, גאה בהשתלבות בני העדה בכל יחידות צה"ל. האם יום אחד יתמנה לרמטכ"ל הדרוזי הראשון? "יש לי שאיפות הרבה יותר צנועות"
בני הנוער שחצו בשבוע שעבר את שביל המטיילים ביער בית אורון, הביטו בסקרנות על עמודי התאורה והבזקי הפלאשים של הצלם שלנו אריק סולטן, ופחות התעניינו במושא הצילום שישב באותם רגעים על שביל אבנים מקומי. המדריך שלהם ניסה להאיץ בהם שלא יתעכבו, עד שזיהה את תא"ל רסאן עליאן. "המפקד, עכשיו אני מזהה אותך", הוא קרא, עצר את החבורה הצעירה והחל לספר על הקצין הבכיר. "עוד כמה שנים תראו על יד החרב ועלה הזית גם פלאפל, אחרי שיקבל דרגות אלוף", הכריז, סיפר לחניכיו שהקצין שמצטלם עכשיו פיקד לפני שלוש שנים על חטיבת גולני ונפצע במבצע 'צוק איתן', והבטיח שעוד ישמעו עליו בעתיד.
תא"ל עליאן לא אוהב את המצבים הללו, ומעיד שככל שהדבר תלוי בו הוא מנסה להנמיך פרופיל. לפני שסיימנו את השיחה ועזבנו את הרכב לטובת הצילום, שאלתי אותו האם הוא חולם על תפקיד הרמטכ"ל ועל היום שבו יהיה הדרוזי הראשון שמפקד על צה"ל מהקומה ה-14 בבניין המטה הכללי בקריה. "זו שאלה שצריך לשאול אחרים לא אותי", הוא מתחמק. "יש לי שאיפות הרבה יותר צנועות".
רסאן עליאן (45) הוא לא רק קצין בכיר בדרגת תת-אלוף ואחד מסמלי חטיבת גולני, אלא בכיר העדה הדרוזית בצה"ל, נכון להיום. הוא התגייס לגולני בראשית שנות התשעים, והתקדם בסולם התפקידים. בין היתר שירת כסגן מפקד יחידת אגוז, ופיקד על גדוד הסיור של החטיבה. ביוני 2014 מונה למפקד חטיבת גולני, והיה הדרוזי הראשון שקיבל את התפקיד.
הוא נולד בשפרעם, רביעי בין שישה אחים, לאב שהיה איש חינוך וחקלאי, ולאם עקרת בית. אחיו הגדול התגייס בראשית שנות השמונים לגדוד 'חרב', ושני אחיו הקטנים שירתו ביחידות קרביות. אחד מהם השתחרר בדרגת סגן-אלוף, כסגן מפקד חטיבת 'גבעתי'. שתי אחיותיו לא התגייסו לצה"ל, בהתאם לחוק הגיוס הפוטר את בנות העדה.
"אנחנו משפחה מאוד ותיקה בשפרעם, שנים רבות במקום הזה. המשפחה שלי מאוד ותיקה ביחס למשפחות הדרוזיות בארץ", מספר תא"ל עליאן, דור חמישי בארץ. סבתא וסבא רבא שלו נולדו פה. הדור שקדם להם הגיע לכאן מארצות הסביבה והתיישב בגליל. במשפחתו המורחבת יש גם כאלה שבחרו להתיישב בלבנון.
דיברו איתכם בבית על הגיוס לצבא?
"דיברו בבית על הצבא ועל השירות למדינה, וגם בין החברים. זה מתחיל עוד לפני קום המדינה, עם סבא שלי שבתקופת ההגנה היה בין המייסדים הראשונים של הקשרים עם האוכלוסייה היהודית. הקשרים האלו הלכו והתפתחו, עד לחוק גיוס חובה אחרי הקמת המדינה. האווירה היא שכל השכונה מתגייסת, כל הצעירים מגיעים לגיל 18 ומתגייסים, ואנשים מתכוננים ומחכים לגיוס. מי שלא מתגייס הוא השונה והחריג בנוף".
מהיכן מגיעה לדעתך המוטיבציה לשירות בחברה הדרוזית?
"זה יושב על הרבה מאוד דברים. חלקם היסטוריים וחלקם בדי-אן-איי של העדה. אנחנו מדברים על מספר של 120 עד 130 אלף דרוזים בארץ. עדה קטנה צריכה לתחזק ולשמור על עצמה והיא צריכה זהות. בכל מקום שהעדה נמצאת בו, גם בלבנון ובסוריה, הם מתגייסים לצבא כי הם מוצאים את עצמם כמיעוט והם חייבים שתהיה להם אחיזה במשהו. הדרוזים נמצאים בארץ מאות שנים, ובתקופת המרד הערבי, בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת כשהיהודים התחילו להיכנס לארץ ישראל והדרוזים היו צריכים להחליט באיזה צד הם בוחרים, הם בחרו חד-משמעית בצד של מדינת ישראל. אני לא יודע אם אותם אנשים, בהם סבא שלי, חזו כל כך הרבה שנים קדימה, אבל הם הבינו שהעתיד יהיה בצורה הזו ושאי אפשר ללכת אחרת".
לפעמים יש ספקות ונשמעות שאלות?
"כמו בכל חברה יש אנשים שחושבים אחרת, אבל הם נמצאים במיעוט. הדבר המדהים בעדה הוא שיש הסכמה כמעט מקיר לקיר, הדבר הכי סמלי בעדה הדרוזית זה הגיוס לצבא. בהגנה, עוד לפני קום המדינה, היו לוחמים דרוזים. תמיד ישנו האתוס של הלוחם הדרוזי, לא משנה מאילו תקופות. הם הצטיינו כלוחמים מעולים ומצוינים שמקצוע הלחימה אפיין אותם. יש מדינה ואנשים מרגישים מחויבים אליה. כשאתה מחויב למקום אתה צריך לתת משהו למקום הזה. זו התפיסה הכללית בעיניי, בלי קשר לבן העדה או לא. אם אתה חי במקום, הדבר המינימלי שאתה צריך זה לתת משהו, ואני חושב שהמשהו הזה זה הצבא".
רעיתו של רסאן, שירין, היא מורה לחינוך מיוחד, והם הורים לשלושה בנים. אָרז (13) ובשמו העברי אֶרז, לומד בבית הספר בנהלל ומשחק בקבוצת הכדורגל המקומית. משמעות שמו בעברית ובערבית זהה - עץ הארז. הוא נקרא כך על שם תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שנהרג בפברואר 1999 ממטען צד של חיזבאללה. גרשטיין פיקד על חטיבת גולני בתקופה שבה היה עליאן קצין המבצעים של החטיבה. שני ילדיו הנוספים, ליאם (8.5) וספא (7.5), לומדים בבית הספר בשפרעם שאותו ניהל אביו של עליאן במשך שנים בעבר, ובו למד גם רסאן בילדותו.
אילו תגובות אתה מקבל כשאתה מגיע לשפרעם?
"בבית הספר היה ברור לכולם שאני מסיים כיתה י"ב והולך לצבא. היינו שישה תלמידים דרוזים בכיתה, וידעו שכולנו הולכים לצבא. אין פה בכלל ספק. מבינים שזה דבר כל כך מבוסס, והעדה גאה גם בקצין שסיים קורס קצינים. השיח על הצבא בתוך העדה ובחיים של הנוער זה משהו מאוד מאוד מרכזי. זה מסקרן ומעניין את האנשים, ואנשים תומכים, גאים ומפרגנים".
אתה זוכר גם מקרים שבהם אנשים פחות אהבו את הבחירות שלך?
"תמיד תמצא כאלה. יש היום גרעין קטן שמתנגד לגיוס חובה, אלא שתהיה בחירה ומי שרוצה יתגייס. אז מול אותם אנשים אנחנו נמצאים בשני קצוות שונים, אני אומר משהו אחד והם יכולים להגיד משהו אחר. פחות מתקיים שיח בין שתי הקבוצות האלו. זה מיעוט שפחות משפיע, והוא בוודאי לא משפיע על החברה. השיח הזה מתקיים לפעמים, לא בעוצמה".
במהלך השנים שלך בצבא נשאלת שאלות מעניינות או קיבלת תגובות מיוחדות?
"היום זה קורה פחות, כי אנשים מכירים אותי. כשהתגייסתי היינו שני חיילים דרוזים, ואחר כך החבר שלי עזב את הפלוגה ואני נשארתי לבד. בתחילת הדרך זה מאוד סקרן את האנשים כי לא ידעו. היום יש מודעות ואנשים מכירים ויודעים, אבל אז לא הכירו את העדה בכלל והתפלאו איך ולמה אני מגיע לצבא. חלקם לא ידעו בכלל שיש דרוזים בשפרעם, אז בכלל זה היה מסקרן ורצו לדעת. עד כיתה י"ב גדלתי בשפרעם, ופתאום אני מגיע לגולני ומקבל את כל האוכלוסייה. זה היה המפגש החברתי הראשון שלי עם בני ישיבות למשל".
אתה מרגיש שאתה מהווה מושא להערצה?
"השבוע הייתי במרוץ 'בשביל הבנים', והרבה מאוד אנשים פונים אליי ושואלים שאלות. כשאני מגיע לאירועים אנשים מבקשים להצטלם איתי, ואני מנסה שלא. לחלק מהאירועים אני אפילו לא הולך בגלל זה".
הרגשת שחשוב לך להיות יותר טוב מכולם כדי שלא יגידו שקידמו אותך רק בגלל המקום שממנו באת?
"אני מנסה לנטרל את הדבר הזה כל הזמן. להגיד שלא התעסקתי בזה אף פעם? זה ישב לי בראש. כשאתה יותר צעיר זה יושב לך עוד יותר איפה שהוא, וככל שאתה מתבגר ונהיה יותר בכיר בצבא, אז הציפייה של אחרים ממך הולכת וגוברת, ובקהילה מאוד קטנה, כשיש קצין שהוא מג"ד או מח"ט בגולני אנשים תולים את הכול עליו. מזמן הפסקתי לחשוב שאני צריך להיות שתי רמות מעל כולם כדי לקבל תפקיד, אלא להיות כמו כולם. גדלתי עם חברים ואני מרגיש אחד מהם ושווה להם. אני עושה הכול שזה יהיה ככה כדי שגם הם לא יסתכלו עליי שונה".
חשבת בעבר שתהיה מצביא ומפקד בכיר בצבא?
"אהבתי את הצבא מאז שהייתי חייל, וכן, מאוד רציתי. להגיד לך שידעתי שאני אהיה מה שאני היום? לא. ידעתי שאני רוצה להיות מפקד בצבא, ואתה יודע, לצפות עשרים שנה קדימה זה קצת מורכב, אבל חד-משמעית, לא רציתי להישאר מפקד כיתה".
עליאן קשר את חייו לאורך השנים בחטיבת גולני ובכומתה החומה. עוד במשחקי אחר הצהריים ברחוב עם חבריו, או כשבילה בשטחים החקלאיים ובעבודת האדמה עם אביו, חשב על צה"ל. אלא שהחיבור בינו ובין אחיו הגדול הוביל אותו להרהר ברצינות על שירות כלוחם בחי"ר.
"הייתי ספורטאי לא רע, והכול התחבר יחד", הוא נזכר. "כשהגיוס התקרב לא הייתה מודעות כמו היום, ושאלנו שאלות. היו חבר'ה שגרו בשכונה שלי ושירתו בגולני, בחור שהיה סגן מפקד פלוגה ועוד אחד שהיה קצין בצנחנים. שניהם רצו למשוך אותי. רציתי גולני ומאוד שמחתי כשיבצו אותי שם, למרות שגם אם הייתי מגיע למקום אחר זה היה בסדר, אבל גולני זה גולני וכשאתה מגיע אתה מתחבר".
לפני שלוש שנים החל לפקד על החטיבה שבה צמח. את הטלפון הראשון אחרי ההודעה על המינוי עשה לאביו, ואז לרעייתו. "אלוף פיקוד צפון אז, יאיר גולן, צלצל אליי ועדכן אותי שזכיתי בתפקיד. הייתה התרגשות גדולה מאוד ותחושה של סגירת מעגל", הוא מתאר. "כשאתה חייל או כשאתה מ"מ או מ"פ, אתה מסתכל על המג"ד ועל המח"ט ושואל את עצמך מה אני צריך לעשות כדי להיות יום אחד כמוהו. אחת התמונות שרצו בזיכרון שלי כשקיבלתי את התפקיד הייתה היום שבו קיבלתי את הכומתה. הייתי חייל מצטיין בפלוגה, וקיבלתי את הכומתה ממח"ט גולני, משה צין. פגשתי אותו אחרי שקיבלתי את התפקיד ואמרתי לו שאני עדיין זוכר ושיש לי בבית את התמונה שאני מקבל את הכומתה ממנו. זה נראה רחוק מאוד כשאתה חייל ומסתכל על מח"ט גולני, ואין ספק שמפקדי החטיבה כמעט בכל הדרך שעשיתי היוו דוגמה מדהימה בעיניי. המינוי למח"ט היה סוג של הגשמת חלום וסיפוק אישי, ומבחינתי זה הטופ".
שבועות ספורים אחרי שנכנס לתפקידו יצא צה"ל למבצע 'צוק איתן' ברצועת עזה. חטיבת גולני החלה את התמרון הקרקעי 48 שעות אחרי יתר הכוחות, וקיבלה את המשימה המורכבת ביותר: כניסה לשכונת סג'עייה. "התכוננו למשימה של המנהרות, אחרי שבהתחלה המשימה הייתה משהו אחר, ומהר מאוד היה שינוי תפיסה והחליטו להשמיד את המנהרות".
הרגשת שחמאס מצליח לעשות משהו שלא התכוננתם אליו?
"את סג'עיה אני מכיר מעולה ועשיתי בה מבצעים. ידענו שאנחנו הולכים למקום שהוא בין המורכבים והקשים, ושיש בו גדוד חמאס מיומן. ידעתי שזו שכונה מאוד קשה ומורכבת, ושזו הולכת להיות לחימה ולא טיול. לא חשבתי לרגע שאנחנו הולכים לשחק ולצאת החוצה. אני זוכר משפט שאמרתי לאלוף הפיקוד בזמן אישור התוכניות. הוא שאל לדעתי ומה אני צופה, ואמרתי לו 'אני צופה חארב ודארב' (בלגן ומכות, י"ע), ובאמת התכוונתי לזה. כך היה, וכבר על ההתחלה היו לנו אירועים, ממש בחצייה של הגדר טנק ראשון נפגע ממרגמה ומ"מ נפצע שם קשה מאוד, ואחרי זה לצערי היו כמה אירועים מורכבים".
לוחמי גולני פשטו על השכונה בצפון הרצועה תחת אש כבדה וירי מנשק קל, מקלעים וטילי נ"ט. חמאס נערך בשטח, ומכת האש המקדימה של צה"ל לא הניסה את פלוגות המחבלים שהמתינו לכוחות. אירוע הנגמ"ש של גדוד 13, שבו נהרגו שבעה לוחמים ובהם אורון שאול ז"ל המוגדר כחלל שמקום קבורתו לא נודע, הוא אולי הזכור ביותר. חילופי האש נמשכו שעות ארוכות, ומניין ההרוגים בחטיבה עלה. מפקדים בכירים נפגעו, בהם גם עליאן עצמו שפונה לבית החולים.
"בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, בין שבת לראשון, אחרי שאני מכניס את החטיבה להתקפה, אנחנו נמצאים בתנועה לכיוון השכונה ומתחיל גם האירוע של הנגמ"ש. אני מדבר עם מג"ד 13, ובשלב מסוים מבין שיש לנו הרוגים ושזה אירוע קשה. אני אומר למג"ד 'טפל בזה', ומחליט באותו רגע, כשיש לנו לא מעט אירועים במקביל, לצאת מהמפקדה ולהיכנס פנימה כדי להצטרף למפקדים".
מה עבר לך בראש באותן שניות?
"שאני מרגיש שאני צריך להיות קדימה, ליד המפקדים. זה משהו שנוגע למיקום שלך כמפקד ולמנהיגות שלך, ואיך אתה יכול להשפיע על המלחמה ועל האנשים. הרגשתי שאני צריך להיות ליד האנשים מהרבה סיבות. לפעמים הקרבה של מפקד לפקוד נותנת לו כוח, ורציתי גם לראות את הדברים קדימה ולחוש אותם הרבה יותר מאשר כשאתה נמצא אחורה".
תא"ל עליאן הצטרף לגדוד 51, והבית שבו שהה החל לספוג מטחים של טילי אר-פ-יג'י. "חטפנו הרבה מאוד, הבית קצת רעד והיינו בסדר. כל עוד זה לא נכנס לתוך הבית, זה לא משהו שאנחנו מתרגשים ממנו. בשלב מסוים אחד הטילים נכנס דרך החלון לחדר שאני נמצא בו, ופגע ביני ובין קצין האג"ם שלי, יאיר פלאי. ממש עבר וחצה את שנינו. זה פגע בקיר ושפשף לי גם את הפנים, ומהפיצוץ שלו אני חוטף רסיסים בפנים, בראש, בידיים, וגם פלאי חוטף כוויה".
מישהו חייב אותך להתפנות?
"בתחילה לא רציתי להתפנות מהשטח, חד-משמעית. לא ראיתי את המצב הזה קורה. היו לי חתכים מאוד גדולים בראש ולא הבינו בדיוק מה קורה איתי. ברגע שהבינו שיש רסיס מתחת לעין פחדו עליה מאוד, וזה הטריד מאוד את הרופא. אז החליטו שאני חייב להתפנות. זו החלטה מאוד קשה. כשהגעתי לבית חולים וקיבלתי טיפול לא היה לי ספק שאני חוזר מהר. זה היה לי יותר קשה מהפציעה עצמה ומהלחימה. אחרי שלושים שעות חזרתי לשטח".
שלוש שנים אחרי, הוא עדיין מקבל מעמיתים וקצינים בצה"ל למכשיר הטלפון שלו תמונות מאותו אירוע. במהלך הריאיון הוא מחפש את אחת התמונות כדי להציג אותה בפניי. אחרי שקיבל טיפול רפואי וחשב שהוא כשיר, הפעיל תא"ל עליאן מכבש לחצים על הרופאים שיתירו לו לחזור לשטחי הרצועה. משם עבר לנסות ולשכנע את מפקד האוגדה, איציק תורג'מן, ולאחריו את אלוף פיקוד דרום, סמי תורג'מן. לבסוף הצליח לתפוס שיחה עם סגן הרמטכ"ל דאז אלוף גדי אייזנקוט, שבה אמר לו שהוא רוצה חוזר לפקודיו.
בדיעבד הייתם צריכים לעשות משהו אחר בתוכניות שלכם?
"לא. בתנאים שהיו, החטיבה עשתה את הדברים בצורה הכי טובה שהיא יודעת לעשות. להגיד לך במאה אחוז שהיינו מוכנים לטיפול במנהרות? לא. צבא זה צבא, אתה מקבל משימה, יש גבולות גזרה, יש מטרה וצריך לעשות את הדברים. גם אם יש פערים הם נלמדים, ואתה נכנס פנימה. לשמחתי בסוף הייתה עמידה במשימה, אבל התוצאה הייתה קשה כי איבדנו לא מעט לוחמים".
מה מלווה אותך משם?
"כשאתה מאבד חיילים או כשחיילים נפצעים זה אירוע קשה מאוד, וזה משהו שימשיך ללוות אותנו. המשפחות מלוות אותנו ואנחנו מלווים את המשפחות. אני נמצא בקשר איתם ועם הפצועים, בחגים ובאירועים".
אחרי הקרבות גילה תא"ל עליאן כי בשעות שבהן לחם מול מחבלי חמאס, שימש יעד להתקפות מצד ערבים ישראלים ופלסטינים ברשתות החברתיות, על רקע מוצאו ומלחמתו בחמאס. גננת מאום אל-פחם כתבה: "אללה ינקום בך ובכל משפחתך, שיבצעו בהם את הפשע האכזרי ביותר". גננת מכפר עראבה כתבה: "חסר כבוד, מגעיל".
משטרת ישראל אף פתחה בחקירה נגד תושב חברון שהפעיל דף בפייסבוק ובו קריאות נאצה נגד עליאן. "השיח היה נגדי באופן אישי, תקפו אותי ואת מה שאני. מתקפה ואמירות נאצה והסתה כלפיי ברמה משמעותית. זה לא עניין אותי בכלל, נחשפתי לשיח הזה רק שהגעתי הביתה. גם בהקשר של השיח המורכב הזה, אנשים תמכו בי והביעו הזדהות".
אחרי הלחימה, כששמעת את הביקורת על חטיבת גולני והאירועים בסג'עיה, דוגמת אסון הנגמ"ש, זה צרם לך?
"זה תלוי את מי שואלים ומה אומרים, מי מסתכל על האירוע ואיך מפרשים אותו. אנשים לא נחשפים לכלל הנתונים וקל מאוד לבוא לדבר ולנתח. מזמן הפכנו להיות מדינה שכולם מבינים בהכול גם אם לא יודעים שום דבר, אנחנו רואים את זה כמעט כל יום. גם בשאלות שנשאלו סביב אירוע הנגמ"ש, יש שם חצי מהפרטים והנתונים, ואנשים מפרשים את האירוע איך שהם רואים אותו למרות שהם פחות חשופים לדברים".
אפשר לומר שזה האירוע שהכי טבוע בך?
"לא, ממש לא. לאנשים אחרים כן, אבל לי ממש לא. היו לי עוד הרבה אירועים והרבה היתקלויות עם מחבלים, חלקם מוצלחים וחלקם פחות. חטיבת גולני איבדה 16 חיילים, שבעה מתוכם בתוך הנגמ"ש, אבל חוץ מחטיבת גולני נלחמו עוד חטיבות ובחלק מהחטיבות נהרגו 13 חיילים. אירוע הנגמ"ש זה אירוע שקל מאוד לזכור כי נהרגו בו מספר גדול של חיילים".
חייל צה"ל, סמ"ר אורון שאול, נשאר מאחור באירוע הזה.
"זה משהו שימשיך ללוות אותנו, עד שייסגר".
לפני שנה נכנס עליאן לתפקידו הנוכחי כקצין חי"ר וצנחנים ראשי (קחצ"ר), תפקיד שבמסגרתו הוא עומד בראש יחידות חיל הרגלים בצה"ל. הוא נוטל תפקיד מרכזי בהכנות הצבא לעימות הבא מול חמאס או חיזבאללה, והוא מביע ביטחון בעליונות הישראלית. "הצבא עושה כל מה שהוא יכול וצריך לעשות בשביל לנצח במלחמה הבאה, נקודה. זה מה שאנחנו עושים, וככה הרמטכ"ל רואה את זה. לא מנצחים בדיבורים ובסיסמאות, אלא בלחימה ובמגע. מלחמה זה אירוע קשה ומורכב, אירוע אכזרי מאוד שבו נהרגים ונפגעים אנשים. מי שחושב שאפשר לעשות מלחמה סטרילית ונקייה טועה, ולא משנה כמה הצבא מיומן וחזק. אין לי ספקות בנוגע לניצחון שלנו גם במלחמה הבאה, לא משנה באיזו חזית. אין מאה אחוז, אבל הצבא מוכן בצורה טובה וימשיך להתאמן ולגשר על פערים. יש פערים והצבא בונה את עצמו, מתעצם, משתנה ומשנה. תראה כמה שינויים מתחוללים סביבנו בהקשר הצבאי - האיומים, האתגר, האויב שמתפתח ומשתנה, ואתה עוקף אותו בעשרים צעדים בשביל שלא יצמצם את הפער שיש לך".
אף שקדם לעליאן מפקד שטח בכיר מהעדה הדרוזית, (תא"ל עימאד פארס, שסיים את שירותו אחרי שמסר דיווח לא אמין על תאונת דרכים ברכבו הצבאי, י"ע), במינויו למח"ט גולני יצר עליאן תקדים. בעתיד, ואם לא יירשמו תקלות בדרכו, הוא עשוי לייצר תקדימים נוספים. "לחברה ולסביבה יש ציפייה, וזה משהו שיושב לך. אתה מנסה להתנתק מהסיפור הזה. עשיתי כל הזמן תפקידים מאוד משמעותיים ובלב העשייה, תפקידים שהם תפקידי לחימה ובמקומות הנכונים, אבל זה עדיין משהו שהוא יושב לך. אשקר אם אגיד שלא".
אתה מרגיש שהצבא מוכן היום טוב יותר לקבל את בני העדה הדרוזית?
"הצבא עושה הכול כדי לקבל לא רק את בני העדה אלא את כולם. היום חייל דרוזי הולך לכל מקום שהוא בוחר והוא רוצה, גם כלוחם וגם כאיש מקצוע באמ"ן, ביחידות טכנולוגיות ובסייבר. אין מקום שאני לא מכיר בו אנשים".
לפני שנתיים נסגר גדוד 'חרב' שבו שירתו בני העדה הדרוזית, במטרה לשלב אותם בכל יחידות הצבא. עליאן היה מתומכי המהלך. "השתלבות טוטלית צריכה להתחיל לפני הצבא. אבל ברגע שאתה נמצא בתוך מסגרת צבאית, זה פותח את הרשת החברתית שלך. אם אנחנו מדברים כל הזמן על עדה שצריכה להשתלב ולהתפתח ולקבל יחס שוויוני, זה מתחיל מזה שתרגיש שווה כמו כולם ותעשה מה שכולם עושים בצורה הכי טובה. צעיר דרוזי יכול היום להיות בכל מקום שהוא רוצה. הצבא נחשב לנקודת זינוק רצינית מאוד לחיים שאחרי".
על פי נתוני אגף כוח אדם בצה"ל, שיעורי הגיוס בקרב הצעירים הדרוזים הם כשמונים אחוז, עם עלייה מעטה לאחר פירוק הגדוד הדרוזי, כאשר גם מספר המבקשים להגיע לתפקידי לחימה הוא משמעותי. "צריך להמשיך לחזק אותם ולשלוח ליחידות קרביות לוחמות, וגם ליחידות טכנולוגיות ועורפיות, בכל הצבא".
בקרב הדרוזים יש מי שמזדהה עם אלו שנמצאים בצד הסורי. הנושא מעורר מחלוקת?
"ההזדהות של העדה הדרוזית בישראל עם העדה הדרוזית בסוריה באה ממקום של מה שהם עוברים שם, ושצריך לסייע להם ולדאוג שלא פוגעים בהם. יש הסכמה בעדה הדרוזית שצריך לשמור עליהם ולסייע, ולמנוע מעשים קשים בעדה. יש גרעין שרואה את הדברים אחרת, כל אחד עם האמונה שלו וההסתכלות שלו. אנחנו נמצאים במדינה שכל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה".
חשת פעם קונפליקט מסוים סביב ההזדהות עם המדינה וסמליה, כמו ההמנון למשל?
"אני מאמין בהמנון ושר את ההמנון. אני גר במדינה שהיא מדינה של העם היהודי, ואני צריך לכבד את הסמלים של המדינה ולהאמין בהם. מצד שני אני צריך לעשות הכול כדי לקבל מהמדינה כל מה שמגיע לי, וזה לא סותר. קונפליקטים יש כל הזמן, ובכלל אנחנו חיים בצבא בעולם של קונפליקט, בעולם של התנגשויות בין הרבה מאוד דברים, בלי שום קשר מאיפה אתה. באירועי לחימה יש הרבה מאוד דברים שלא יושבים דווקא על המקום הזה אם אני דרוזי או לא, אירועים עם מתחים ערכיים מאוד גדולים. אלה החיים שלנו, ואתה צריך לנהל את היחידה שלך בתוך המתחים האלה. בבסיס יש לנו הרבה קונפליקטים, ואתה צריך לעצור ולקבל את ההחלטה ולשקול ערכים כמו כבוד האדם, הרעות, טוהר הנשק. מי שחושב שהוא בא להיות מפקד בצבא והדבר הזה יפסח עליו, הוא טועה. המנהיגות והגדולה שלך כמפקד באה לידי ביטוי באופן שבו אתה מנהל את הקונפליקט הזה תוך כדי לחימה.
"עכשיו כשאני מפקד ברמת הגולן אני יודע שיכולה להיות בצד השני חוליה מבני העדה, ועומד מולי ביטחון המדינה והחיילים שלי מול הדברים האחרים. אני יודע להיות גמיש ולהסתכל על הדברים כמו שהם באומץ, ולא לגמגם. אם יש לך את השכל הישר ואת האומץ לקבל החלטות ואתה מאמין במה שאתה עושה, זה הרבה יותר פשוט".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם