מי שמאזין: מה שומעים הישראלים ברדיו?
כמה, למה ואיך אנחנו מאזינים לרדיו, מה הקשר בין הפתק בקלפי לבין התחנה על הסקאלה, והאם הקרב על הקמת התאגיד היה מוצדק? סקר מוצש ו"הגל החדש" ממפה את הרגלי ההאזנה של הישראלים
בניתוח תוצאות סקרים יש לא פעם נטייה לדלג דווקא על החלק המעניין: המספרים שלא מופיעים בטבלאות. אם נניח בצד לרגע את מיטיבי הלכת, אותם 24% מכלל המאזינים שמוצאים את עצמם מול הרדיו מעל ארבע שעות בשבוע, הרי שבשורה התחתונה הנתון הבאמת מפתיע פה הוא ש-76% מכלל משתתפי הסקר (שנערך בקרב אוכלוסייה יהודית בלבד) מקדישים זמן מועט מאוד למדיום הזה. דווקא בתקופה שבה יש לא מעט תנועה בתחום הרדיו, ובשנה שבה קם תאגיד שידור שאמור להזרים דם ואנרגיות לשוק, נדמה שרוב הציבור עדיין לא מצביע ברגליים - או במקרה הזה, באוזניים.
התשובה למגמה הזאת טמונה, אולי, בפילוח ההאזנה לפי השיוך הפוליטי. ברוב המגזרים קיים מתאם מובהק בין המפלגה שאליה הצביעו אנשים לבין הבחירות הרדיופוניות שלהם. זאת, אגב, קריאת השכמה למנהלי התחנות, ודאי הציבוריות. במשך שנים התחנות שהם עומדים בראשותן שירתו ציבור קטן, קטן מדי, ואם חפצי חיים הם - זה הזמן להתעורר.
רוב אנשי המחנה הציוני, יש עתיד ומרצ, שבהכללה גסה נכנסים למגירת הבורגנות הישראלית השבעה והלבנה, מעדיפים להאזין לגל"צ - שעל כוכבי האקטואליה שלה נמנים רזי ברקאי, יעל דן, ועד לאחרונה גם ניב רסקין - שאת לכתו לטובת ישי שנרב ה"מתנחל" ביכו לא מעט אנשי תקשורת לאחרונה. הליכודניקים, לעומת זאת, פזורים לאורך ולרוחב שאר הסקאלה הרדיופונית במספרים גדולים יותר מכל פלח אוכלוסייה אחר בסקר.
כמו בחיים עצמם, גם בהרגלי האזנה לרדיו הציונות הדתית נמצאת בקונפליקט בין הזדהות עם הבית ("גלי ישראל") לבין הרצון להיות נוכחים במעוזים שמהם יוצא סדר יומה של מדינת ישראל (רשת ב', גל"צ).
אחוזי ההאזנה הגבוהים-להפתיע של מצביעי "הבית היהודי" לתחנות הממלכתיות בישראל הם המחשה לחשיבות ההיסטורית, לא פחות, של שילוב מגישים חובשי כיפה בתחנות הללו, דוגמת אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד.
בתחום התרבות והמוזיקה, נראה שעם ישראל עדיין לא מוכן לוותר על תרבות הפלייליסטים שלו. על אף הרענון שיצר נדב רביד מנהל גלגלצ בלוח השידורים, נחמד היה אילו המאזינים היו מתפרסים קצת לכיוונים אחרים. התחנה היחידה שמגיעה לקרסוליה של גלגלצ מבחינת אחוזי ההאזנה היא 99FM, אבל הסגנון המוזיקלי שם לא שונה מהותית מזה של התחנה הצבאית מיפו. עם זאת, כדאי לזכור שבתחום הזה הרוב הדומם משקיע יותר, ומפליג למרחבים אינטרנטיים ויוטיוביים המשמשים אלטרנטיבה למדיום הרדיופוני.
ולסיום, הסיפור של 88FM, שחילופי כוח האדם בה הכו גלים ברשתות החברתיות, מרתק. אחוזי ההאזנה המזעריים לתחנה ממחישים עד כמה המציאות לא באמת תמיד מתכתבת עם מה שנמצא בכותרות הדיונים בטוויטר ובפייסבוק.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם