חשבון הנפש של היועץ הקרוב ביותר של הילרי קלינטון
הוא השתתף בתדריכי המודיעין היומיים של אובמה, נחשב ליד ימינה של הילרי קלינטון והיה צפוי להתמנות ליועץ לביטחון לאומי הצעיר בהיסטוריה. שנה לאחר ההפסד הדרמטי בבחירות לנשיאות ג'ייק סאליבן עדיין מלקק את הפצעים ומנסח את חלקו בכישלון הצורב
לו הכול היה מתרחש כמתוכנן ובהתאם לציפיות בוושינגטון די-סי, ג'ייק סאליבן היה שקוע עכשיו בעבודה נמרצת במרחק צעדים ספורים מהחדר הסגלגל.
הוא היה האליטה של האליטה בוושינגטון: בוגר מלגת רודס היוקרתית של אוניברסיטת אוקספורד, בוגר בית הספר למשפטים של ייל, עוזר של שופט בבית המשפט העליון, האיש לצדה של הילרי קלינטון בזמן שהקיפה את העולם כמזכירת המדינה, וקול יציב בחדר המצב של הנשיא אובמה. הדעה הרווחת הייתה שסאליבן הוא האיש הבטוח למשרת היועץ לביטחון לאומי בממשל קלינטון. בגיל ארבעים הוא היה אמור להיות האדם הצעיר ביותר בהיסטוריה האמריקאית שממלא את המשרה הזו.
במקום זאת דונלד טראמפ זכה בנשיאות, וסאליבן אומר שלפעמים הוא וחבריו מרגישים כמו "תזכורת מתועבת" לבחירות שזעזעו את הממסד בוושינגטון, כפי שלא עשו זאת אחרות כמוהן עשרות שנים.
באחד הערבים האחרונים הוא הדף דלת כתומה וחבוטה, טיפס על מדרגות מכוסות שטיח בלוי, וצעד לתוך דירה שאורותיה מעומעמים. שני תריסרי סטודנטים מבית הספר למשפטים של ייל המתינו בה, לשמוע אותו. הם השתוקקו לקבל גרסה כלשהי לחיים שהוא הוביל בוושינגטון.
סאליבן מעולם לא חש כה חסר ביטחון באשר לכיוון שהוא וארצו פוסעים אליו. הוא מחלק את זמנו בין משרד ריק של מכון מחקר בוושינגטון ובין אוניברסיטת ייל, שבה הוא מרצה יום בשבוע על מדיניות חוץ ומשפט. כמעט כל דבר בחייו המקצועיים הוא רגעי, לא בטוח, מעורער. "מקננת בי תחושת אחריות חדה לתוצאה", הוא כתב לחבר מיד לאחר תבוסתה של הילרי קלינטון. כמה חודשים אחרי, התחושה הזו טרם פגה.
קלינטון ואחרים במעגל הפנימי שלה מתבטאים לעתים קרובות כאילו הבחירות נגנבו מהם. הם זועמים על המעורבות הרוסית, מתלוננים על הגילויים של הרגע האחרון שביצע ראש ה-FBI ג'יימס קומי, ומבקרים את חוסר נכונותו של אובמה לנקוט קו תקיף יותר מול הנשיא הרוסי פוטין. "תזכרו, זכיתי ב-3 מיליון קולות יותר מיריבי", אמרה קלינטון בעבר.
הרבה יותר מרוב האחרים בסביבתה של קלינטון, סאליבן החל לשאת בנטל האשמה להפסד ולחלקו בו. הוא רוצה להבין את טעויותיו, ולגלות כיצד לתקן אותן. "יש לי הענווה של המובסים", הוא אומר, כאילו הייתה זו מנטרה.
סאליבן התיישב מול הסטודנטים על כורסה מהוהה, והביט סביבו על החדר שהיה מלא אנשים צעירים, חכמים ושאפתנים. הוא ייצב על ברכיו צלחת ועליה פיצה שמנונית. מישהו הגיש לו פחית בירה. "כולכם מכירים את ג'ייק סאליבן", אמר תלמיד שנה שנייה, כמעין הקדמה לאירוע.
כל מי שמעורב בעיצוב המדיניות בוושינגטון הכיר את ג'ייק סאליבן, או לפחות שמע עליו. במשך שנים עלה שמו כנציג הבא בשרשרת ארוכה של אנשים חכמים בוושינגטון, שראשיתה בימי סוף מלחמת העולם השנייה. הדיפלומט המנוח ריצ'רד הולברוק טען שיש בו כל התכונות הדרושות להתמנות בעתיד למזכיר המדינה. קלינטון סיפרה לחבריה כי חשבה שהוא עשוי להיות נשיא.
הוא סקר במהירות את רשימת המנטורים שלו, שסייעו לו לצבור מוניטין בוושינגטון: היה שם לזלי גלב, הנשיא לשעבר של 'המועצה ליחסי חוץ', שבה עבד סאליבן כמתמחה בחודשי הקיץ ושובץ במקרה למשרדו של גלב. היה שם סטרוב טלבוט, שמנהל את מכון ברוקינגס. בשנת 2000, כשסאליבן החל את לימודי המשפטים, טלבוט נבחר להוביל את מרכז המחקר לגלובליזציה בייל, שאך נחנך. "היו אלה ימים מרגשים, שבהם הקונצנזוס המרכזי במדיניות החוץ היה שהגלובליזציה היא כוח מניע לטובה", נזכר סאליבן. הוא ביקש לעבוד עם טלבוט אחרי שגילה כי שניהם בוגרי מלגת רודס וערכו את העיתון 'דיילי ניוז' בייל.
היה שם גם הולברוק, שבהמלצתו של גלב הציג את סאליבן לקלינטון כשהתמודדה לנשיאות בפעם הראשונה. לבסוף הייתה גם קלינטון עצמה, שאהבה את סאליבן, בטחה בו והפכה אותו לחלק ממעגל יועציה הקרוב ביותר.
"זה קשור לניצול הזדמנויות ואמירת 'כן'", הסביר סאליבן את הקריירה שלו ואת שני הניסיונות הלא מוצלחים של קלינטון להתמודד לנשיאות. הוא הפסיק לרגע, והוסיף באירוניה: "אם תעשו זאת, תוכלו להשתתף לא במערכת בחירות אחת שהפכה לאסון - אלא בשתיים".
קלינטון מינתה אותו ב-2012 לסייע בפתיחת השיחות הסודיות עם איראן על תוכנית הגרעין שלה, וכשעזבה את הממשל הביא אותו אובמה לבית הלבן. הוא היה חלק מקבוצה קטנה שהתכנסה בכל בוקר בחדר הסגלגל לתדרוך המודיעין היומי של הנשיא. הסטודנטים הפציצו את סאליבן בשאלות על המשא ומתן עם איראן, אך אלה היו בעיקר קדימון לנושא שבאמת עניין אותם: הבחירות, התקופה שאחריהן, והסיכויים בטווח ארוך לאנשים כמוהם בוושינגטון.
"כולנו חשנו הרוסים בעקבות הבחירות", אמר אחד התלמידים, ושאל: "נעמדת כבר מחדש על רגליך?" סאליבן השיב: "אם רפובליקני אחר, מלא את השם החסר, היה זוכה בבחירות - הדברים היו טובים למדי מבחינתי". בפעם הראשונה זה עשורים, סופי השבוע שלו פנויים. הוא נישא מחדש, ונהנה ללמד. "אבל הפקטור של טראמפ מסבך את העניינים", אמר. "אני עדיין מאבד שעות שינה, עדיין חושב מה הייתי יכול לעשות אחרת".
סטודנט אחר זורה מלח על פצעיו: "יש לך תיאוריה על מה שקרה שם?" "אני לא יודע", נעצר סאליבן ובוהה בתקרה. "אתה לא צריך..." מוסיף הסטודנט, בחשש שלחץ יותר מדי. סאליבן שוקל את תשובתו כמה רגעים נוספים ועונה: "זו שיחה שצריך לקיים על פיצה טובה יותר".
בפורומים אחרים סאליבן היה מוכן להתעמת עם גרסה כלשהי לשאלתו של הסטודנט. כמה שבועות קודם לכן, במועדון הפקולטה למשפטים בהרווארד, תיאר חבר פרלמנט בריטי לשעבר, שבשנת 2015 איבד את מושבו בבית הנבחרים ללאומן סקוטי בן עשרים, את הבעיה כפי שהוא ראה אותה. "זה מאבק בין פוליטיקאים שיש להם תשובות ובין פוליטיקאים המצוידים בזעם", הוא אמר. "אני סובל מפוסט-טראומה רק מלשמוע את זה", השיב לו סאליבן.
סאליבן נזכר בוויכוח שקיים עם קלינטון. הוא שימש יועץ המדיניות הבכיר שלה, אבל היה מוטרד מכך שנאומיה, שנשזרו בפתרונות כבדים ומסובכים, מחמיצים את הנקודה במערכת הבחירות. "אולי אנחנו צריכים רק לאבחן את הבעיה ולהזדהות עם כאבו של העם", הוא נזכר שהציע לה לקראת עימות עם הסנטור ברני סנדרס. "לא", ענתה לו קלינטון, "זה ראיון עבודה. אנשים רוצים לדעת כיצד אני הולכת לתקן זאת". הוא מתחרט שלא לחץ עוד בנקודה הזאת, אפילו כשהיה ברור יותר ויותר שהבחירות הכלליות לא יוכרעו על מדיניותם של המתמודדים.
בימיו האחרונים של הקמפיין חשש סאליבן, יותר מרוב חברי הצוות של קלינטון, שהבחירות מחליקות מידיהם. עמיתיו ייחסו זאת לטבעו העצבני, הנוטה לעתים קרובות לביקורת עצמית. "יש לו נטייה ללבוש את כתונת ההלקאה העצמית", אמר עליו עמית לשעבר.
כעת סאליבן תוהה אם היה עליו ללחוץ חזק יותר על קלינטון שתפחית מנאומי המדיניות שלה לטובת תחושת הזדהות, ואולי אפילו מעט זעם. "'לבנות חומה' זה לא בדיוק פתרון מדיני", הוא מסביר, "זו הצהרה שנכנסת ללב הדאגה של העם מהגירה ומזהות".
אבל לפני שהוא מרחיק לכת יתר על המידה, המגננה על קלינטון ועל חלקה בקמפיין משתלטת עליו. "הכול קשור באמירה לעם שאתה מבין מה עובר עליהם, והילרי בהחלט מסוגלת לכך. היו לה כמה רגעים מדהימים ותצוגות כאלה", המשיך סאליבן. לפתע הוא מפחית מערך החשיבות של חילופי הדברים שלו עם קלינטון במטוסה. "זה יותר סוגיה של טקטיקה בקמפיין".
לעתים, כשהוא מחפש תשובות, סאליבן נזכר בלילה הרביעי של הוועידה הדמוקרטית הלאומית, כאשר חיזר חאן, שבנו נהרג בעיראק, שלף מכיסו עותק של החוקה ונזף בטראמפ על שרמס את האידיאלים הנעלים ביותר של ארה"ב כשקרא למנוע כניסת מוסלמים - כמו משפחת חאן - למדינה. "הייתה לנו תשובה משלנו", הסביר סאליבן לסטודנטים מייל, "הדגל (האמריקאי) סימל מדינה נהדרת, מכילה ונדיבה".
אבל קמפיין הבחירות מעולם לא הצליח להפוך את הרגע הזה למסר מאחד, והעימות בין המתמודדים לנשיאות חזר במהרה לנושאים מפלגים כגון גזע, הגירה, חוסר שוויון, הפלות וחדרי שירותים לטרנסג'נדרים, אמר סאליבן. "האמנתי שאנחנו צריכים לקחת את הערב הזה ולמתוח אותו לאורך כל הקמפיין", הסביר, "אבל זה לא פתרון, הרי עדיין צריך להתמודד עם הסוגיות האמיתיות. האג'נדה שלנו כוללת רעיונות רבים שעדיין שנויים במחלוקת".
סאליבן המשיך לדבר על הפילוג "הגובר והמפחיד" במדינה, כאשר סטודנט למשפטים מעיירה כפרית בקנטקי הפריע למונולוג שלו: "כמי שמגיע ממדינות מרכז ארה"ב, קשה לי אפילו להיות באותו אורך גל כמו האנשים שעמם גדלתי".
הווידוי של הסטודנט החזיר את סאליבן לילדותו שלו במינסוטה. הוא היה בן 13 כשחומת ברלין נפלה ב-1989. כמה חודשים מאוחר יותר, המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב, שהשתוקק לפגוש כמה מבני המעמד הבינוני בארה"ב, ביקר בשכונתו של סאליבן במיניאפוליס. סאליבן נזכר כיצד אמריקאים ממוצא לטבי ואסטוני הפגינו למען עצמאות בלטית לאורך נתיב השיירה של הנשיא הסובייטי. הוא קיבל תחושה מה יכולה להיות משמעותה של ארה"ב לעולם.
כמועמד בבחירות, טראמפ דחה את הרעיון של הייחוד האמריקאי כנטל שאין בו צורך. "אני לא חושב שזה מושג יפה במיוחד - אנחנו מיוחדים, אתם לא", אמר טראמפ בעצרת של 'מסיבת התה' בטקסס. "אני רוצה לקחת מהעולם בחזרה את כל מה שנתנו להם, נתנו להם כל כך הרבה".
סאליבן השתכנע שתרופת-הנגד לטראמפיזם היא אימוץ כולל של העליונות האמריקאית מהסוג שחש במינסוטה. "אנחנו זקוקים למשהו נועז שמושרש בדי-אן-איי הלאומי שלנו, במי שאנחנו כעם", הסביר. "צריכה להיות קריאת גיוס שתעניק לעם מוטיבציה".
עם זאת, הוא התקשה לתאר את הרעיון לפרטיו. כדי למקד את מחשבותיו הוא קרא חיבור עמוס מ-1890 של האסטרטג הצבאי אלפרד תֶ'יֶיר מֶהֶן, שהדגיש את כוחה של ארה"ב כמעצמה ימית עולמית. הוא למד את ספרו של ההיסטוריון סטיבן קינזר, 'הדגל האמיתי', על תיאודור רוזוולט, מרק טוויין והולדת האימפריה האמריקאית.
הוא שיחק ברעיונות וקיווה שייצרו תהודה במינסוטה או בקנטקי. "העליונות שלנו מושרשת ברעיון שיש לנו יכולת ליזום ולפתור בעיות חריפות - שינויי האקלים, תפוצת כלי הנשק הגרעיניים, מגפות עולמיות", העריך. המשימה יוצאת הדופן ביותר של ארה"ב מושרשת במחויבות הבלתי מעורערת למעמד ביניים חזק וגדול, הציע כמה שבועות מאוחר יותר. אבל אף אחד מאותם ניסוחים לא נראה גדול, נועז או בעל השראה די הצורך.
סאליבן התעקש לא אחת כי פיתח את דעותיו על העולם כ"תלמיד תיכון ציבורי במיניאפוליס". עם זאת, אין ספק שהוא תוצר של אליטת מדיניות החוץ המנותקת של וושינגטון. אפילו בזמן ששנאה למפלגות האחרות השתלטה על המדינה, אותם אינטרנציונליסטים רפובליקנים ודמוקרטים התעקשו זמן רב שהם שונים מאחרים. הם הסכימו בסוגיות הגדולות: לארה"ב יש סמכות מוסרית ייחודית בעולם, והיא נושאת נטל הנהגה מיוחד. כמעט כל הממסד הרפובליקני בתחום מדיניות החוץ חתם על מכתבי התנגדות למועמדותו של טראמפ לתפקיד הנשיא.
סאליבן מגלם בעצמו רבות מאותן תכונות וגינונים של האליטה. הוא לא צועק על יריביו, ואפילו לא מצייץ בטוויטר. לרפובליקנים רבים יש רק מילים חמות עליו. "יש לו יושרה בכמות אדירה", אמר מרק דובוביץ', מבקר בולט של הסכם הגרעין עם איראן. "בשיחות איתו אתה לא מקבל רק דף מסרים, או קולט חוסר נכונות להכיר בבעיות שעל הפרק".
כמועמד לנשיאות וגם אחרי שנכנס לתפקידו, טראמפ אִתגר כמעט כל מוסכמה במדיניות החוץ. הוא השמיע דברי זלזול בבריתות שכרתה ארה"ב ברחבי העולם, פקפק בתבונה של המאמצים העולמיים להתפרק מכלי נשק גרעיניים, ודחה את האידיאל של מדיניות חוץ אמריקאית הנשענת על ערכים דמוקרטיים, זכויות אדם ואינטרס עצמי נאור.
התגובה מוושינגטון בקושי זכתה לתהודה מחוץ לכביש הטבעת של העיר. "אנחנו מאמינים שזניחת התמיכה האמריקאית המסורתית בסדר העולמי תהיה טעות אסטרטגית משמעותית, שתותיר את ארה"ב חלשה וענייה יותר, ותהפוך את העולם למסוכן יותר", נכתב בדו"ח שפרסם באחרונה מכון ברוקינגס. את הדו"ח חיברו כמה מאורות בוושינגטון, ובהם סאליבן.
באחרונה הוא החל לפקפק בחוכמה או בכדאיות של מאמצים כאלה. במשך שנים שיבח ממסד מדיניות החוץ את שימור הסדר הבינלאומי שהובילה ארה"ב, המבוסס על חוק ומשפט - המלצה שנחשבת חסרת ערך בעיני רוב האמריקאים. אחרים סבורים שהיא מסריחה מגלובליות חסרת נשמה.
מבחינתו של סאליבן, הדוגמה הבולטת ביותר לחולשתו המחשבתית של הממסד היה הסכם הסחר העצום 'השותפות הטרנס-פסיפית' בין 12 מדינות, שטראמפ עצמו זנח באופן רשמי מוקדם יותר השנה. פרשני ביטחון לאומי, רפובליקנים ודמוקרטים, שיווקו את ההסכם במשך שנים כחיוני לביטחונה הלאומי של ארה"ב ולהכלתה של סין. גם סאליבן תמך בו.
אבל מעט מאותם מומחים, הסביר, העניקו תשומת לב לפרטי ההסכם ולהשפעותיו השליליות הפוטנציאליות על המעמד העובד בארה"ב. במקום זאת הם הניחו שהסחר החופשי הוא יתרון מוחלט והתמקדו בנושאים אחרים, כגון סכסוכים ימיים על שרשרת איים בים סין הדרומי. האליטה איבדה קשר עם הדאגות של אותם אנשים שהיא הייתה אמורה לשרת ולהגן עליהם, קבל סאליבן.
הפער הזה, התעקש סאליבן, הוא תסמין לבעיה גדולה בהרבה. "כיצד נוכל לפתור את השסע הבסיסי והגדל בחברה שלנו, שנוגע בנושאים כמו כבוד, התנכרות לזרים וזהות?" שאל. הוא לכד את מבטו של הסטודנט הצעיר למשפטים מקנטקי, שישב במרחק צעדים ספורים ממנו. "כיצד אנו אפילו שואלים את השאלה הזאת מבלי שאנו הופכים למנותקים, לאליטה המתנשאת שעליה אנו מדברים?" השאלה נותרה תלויה באוויר, ללא מענה.
באחרונה החל סאליבן לחשוב שיוכל לענות על השאלות הללו ביתר קלות אם יעתיק את מגוריו ממקומות כגון וושינגטון, הרווארד או ייל. "זה לא נובע מהערכה מי הם האנשים הטובים במדינה הזאת", אמר בריאיון. "אני לא חושב שבאמצעות מגורים במינסוטה, בניו-המפשייר או בטולסה אתמלא לפתע בחוכמה או בידע שאי אפשר להשיג במקומות אחרים. אבל אתה כן מקבל זווית ראייה אחרת. אתה רואה את הדברים מנקודת מבט אחרת, ויש לכך חשיבות".
הצעד הראשון של סאליבן כשסיים את תפקידו כפקיד בבית המשפט העליון ב-2005 היה לשוב הביתה. הוא סירב למענק חתימה בסך 250 אלף דולר ממשרד עורכי דין גדול בוושינגטון, כדי לקבל תפקיד קטן יותר במשרד עורכי דין במיניאפוליס, המתמקד בתעשיית המזון ובחקלאות.
באותה תקופה הוא דמיין חיים שמתפצלים בין שירות ממשלתי בוושינגטון ובין קיום נורמלי יותר במינסוטה. "בוושינגטון הכול נבנה סביב העבודה, כי העבודה מכלה הכול", אמר. "במינסוטה העבודה היא רק ממד אחד של החיים".
סאליבן תכנן לעבור למינסוטה ב-2013, כאשר קלינטון עזבה את מחלקת המדינה. הוא חשב להתמודד לבית הנבחרים או להפוך לתובע אמריקאי, אבל אובמה שכנע אותו לבוא לבית הלבן. "הנקודה של אובמה הייתה שאתה תמיד יכול ללכת הביתה, זה לעולם לא יברח לך", אמר בן רודס, אז יועץ בכיר למדיניות חוץ של הנשיא. "אבל כאן יש הזדמנות לעבוד בדרגים הבכירים ביותר בבית הלבן, ואתה לא יודע מתי היא יכולה לצוץ שוב".
גם אחרי שסיים את תפקידו בבית הלבן נשאר סאליבן קשור לוושינגטון דרך הקמפיין של קלינטון, ודרך אשתו, שצפויה להתחיל לעבוד כפקידה אצל שופט בית המשפט העליון סטיבן ברייר - משרה שתותיר אותם בבירת ארה"ב למשך שנה אחת לפחות.
לאחר מכן הם מתכוונים לעזוב את וושינגטון ולהתיישב במקום כלשהו שבו יוכלו להכות שורשים. הוא מדמיין כיצד ישתתף במיזמים קהילתיים שבהם התוצאה אמיתית, מיידית ומוחשית יותר. מינסוטה היא אפשרות אחת. ניו-המפשייר, שבה גדלה אשתו, היא אפשרות נוספת. אפשרות אחרת היא שיישאר בוושינגטון. "בהתבסס על הניסיון מהעשור האחרון, ויתרתי על התקווה להסתכל לאנשים בעיניים ולומר להם שאנחנו עוברים למקום אחר", אמר סאליבן.
נדיר שמישהו ברמתו של סאליבן בעולם מדיניות החוץ יעזוב את וושינגטון או יחזור הביתה. העניינים הופכים מסובכים יותר, הכסף טוב; מדינה אסייתית אחת הציעה לסאליבן באחרונה 25 אלף דולר תמורת ביקור של יומיים. "על מה כל זה?" הוא נזכר שחשב לפני שסירב להצעה.
בינתיים הדאגות של הסטודנטים מייל הולכות לכיוונים אחרים. הם חוששים מההזדמנויות העומדות לרשות אנשים כמוהם בוושינגטון של טראמפ. "האם זהו האות שמבשר על מותה של האליטה והטכנוקרטיה?" שאל סטודנט אחד, שסיכם את התזה של מאמר אחר במגזין 'פוריין אפיירס', שזכה לתהודה נרחבת. לפני שסאליבן הספיק לענות, סטודנט אחר הבהיר את הכוונה: "האם יש אליטה 2.0 בחופי ארה"ב, או שכולנו גמורים?"
סאליבן איננו מהאנשים שנכנעים לנבואות חורבן שקנו להן אחיזה בכמה מגזרים בוושינגטון ובאקדמיה. אפילו טראמפ עדיין מסתמך על גרסה משלו לאליטה בוושינגטון, אמר סאליבן לסטודנטים מייל. הנשיא נשען בכבדות על גנרלים כדי להוציא לפועל את מדיניות החוץ שלו. הקבינט שלו מלא במיליארדרים. "(בנק) 'גולדמן-זקס' מנהל את המדיניות הכלכלית שלנו", הסביר, "כך שתמיד תהיה דרישה למומחיות".
הערב של סאליבן עם הסטודנטים מייל התקרב לסיומו. השמיים בחוץ חשכו. הפיצה נותרה קרה על הצלחת. "אני עדיין מאמין בלהט במציאת בית מחוץ לדי-סי", אמר. "וירג'יניה או מרילנד?" התלוצץ אחד הסטודנטים מייל. "אולי", המשיך, "השירות הטוב ביותר שאני יכול להציע כעת הוא מחוץ לוושינגטון".
סאליבן התקרב לדלת. למחרת מתוכננת לו פגישה עם קלינטון בניו-יורק כדי לסקור את ספר הזיכרונות שלה. אולי אם יסיימו בזמן והוא לא יהיה עייף מדי, הם ילכו יחדיו לארוחת ערב עם השגריר הצרפתי - בוושינגטון.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם