מלכודת העוני: המינוס שלך זה לא בעיה אישית
מירוץ העכברים לוחץ עליך, אבל הוא המבנה, הוא המטריקס. במציאות, המערכת עובדת לטובתם של המעטים ומפזרת לאחרים אשליות בלבד. איך משנים את זה? באמצעות התארגנות פוליטית של מי שלא נהנה מהסדר הקיים - רוב רובם של הישראלים
אני יכול לשער משהו עליך, הקורא, או עלייך, הקוראת? אני מניח שאתה רואה בעצמך "מעמד בינוני". מסתדר איכשהוא. אם באמצעות עבודה המכניסה כמה אלפי שקלים, ואם באמצעות עזרה מהורים וקצת הכנסות "מהצד". ובעיקר באמצעות אשראי שאתה מושך מהבנק שלך. עם מינוס גדל והולך, הלוואות ואולי גם משכנתא. בסך הכל אתה מרוצה מחייך. כשאתה לא חושב על המצב הכלכלי שלך.
ויש מי שעובד לשכנע אותך שזו רק בעיה שלך. אתה שובר את הראש ולא מבין איך האנשים סביבך מסתדרים. איך הם קונים דירות יקרות. איך הם יוצאים לחו"ל. התשובה הסטטיסטית פשוטה: גם הם חיים על אשראי. גם הם מכלים את הירושות העתידיות שלהם. גם הם עוצמים עיניים מול חשבון הבנק שלהם.
אבל יש את העיתונים. הם מספרים על דוגמניות מצליחות, על זמרים שגובים מאות אלפי שקלים להופעה (מהכיס הציבורי שלנו), על "טלנטים" אמידים בתחום התקשורת ועל מי שעשו את האקזיט האחרון, במאות מליוני דולרים. אם רק היית מוכשר, היית שם, לא? לא ממש. מדובר באלפיון העליון, ולמעלה ממנו. 0.1% מהאוכלוסיה. מי ששפר מזלם, וגם כשרונם (שנשען על תשתיות ציבוריות הולמות, חינוך בעיקר, אבל גם על הרבה כסף פרטי מהבית, בדרך כלל). רוב רובם של העוסקים בכל אחד מהתחומים הללו, נאבק בדיוק כמוך וחולם על היוצא דופן, שלרוב לא יגיע אליו. ברוכים הבאים לחלום האמריקאי בגירסה הישראלית המוקצנת.
המחאה החברתית בקיץ 2011. חיסון למערכת.
צילום: הרצי שפירא
בוא נתחיל בתובנה בסיסית: "האישי הוא הפוליטי". המינוס שלך הוא גם בעיה אישית, אבל הוא גם צרת רבים. מירוץ העכברים לוחץ עליך, אבל הוא המבנה, הוא המערכת, הוא המטריקס. במציאות, המערכת עובדת לטובתם של המעטים ומפזרת לאחרים אשליות בלבד. ואיך המעטים הללו מצליחים? בהרבה מובנים, על חשבוננו. כאשר ממשלת ישראל מייצרת הנחות מפליגות במס חברות או פטורים ממס לטייקונים, כולנו משלמים על זה. באמצעות הדרדרות המערכות הציבוריות שלנו: חינוך, בריאות, תחבורה הציבורית, משטרה ורווחה. כאשר ממשלת ישראל מחליטה, שנה אחרי שנה, שלא להשקיע בנכים וקשישים, לא להשקיע בתרבות (ושולחת את שרת התרבות לאחז עיניים), לא להשקיע בתחבורה ציבורית סבירה, לא להשקיע בדיור (מלבד ההזיה של הגרלות "מחיר למשתכן"), כל זה על חשבוננו.
מדינת ישראל היא אלופת המערב בעוני. היא גם בין הראשונות בפערים חברתיים. לילד ברמת השרון סיכוי של פי 50 לקבל תעודת בגרות טובה מילד בשדרות, אופקים או רהט. השכר של רוב העובדים בישראל נמוך מ- 7,000 ש"ח בחודש. ולא הזכרנו את 3030 האחוזים שלא עובדים. על המצב הזה מכסה מראית עין של חוב עצום שלנו לבנקים באשראי, חלון ראווה של "סטרט אפ ניישן" והמצליחנים בפרסומות ובעיתוני החגים וסופי השבוע. וכל אלו מספרים לנו שהבעיה היא אצלנו, שלא יודעים לאזן באחריות בין הכנסות להוצאות. על המצב הזה מכסה גם דיבור בטחוני אינסופי על סכנות קיומיות, בעידן שבו אנחנו חזקים יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה היהודית.
ילדה עם שלט המחאה החברתית. איך כל זה ישתנה? באמצעות התארגנות פוליטית של הרעבים.
צילום: אי-אף-פי
המצב הזה משרת את כולם. גם את הפוליטיקאים, שנמצאים בצד המואר של המשוואה. מחאת 2011 הייתה גרזן שהכה בכל הכוח בקרח של השיטה. אבל הוא כשל מלנפץ אותה. גרוע מזה. מחאת 2011 היתה סוג של חיסון למערכת. היא עמדה במשבר העמוק ופיתחה דרכים מתוחכמות לעמידה בלחץ הציבורי.
איך כל זה ישתנה? באמצעות התארגנות פוליטית. לא ליד ולא בערך. התארגנות של הרעבים. של מי שלא נהנים מהסדר הקיים - רוב רובם של הישראלים. התארגנות פוליטית של הפריפריות הגיאוגרפיות והחברתיות בישראל. יהיה בה מקום אמיתי בהנהגה, למזרחים, חרדים, ערביות, יוצאות אתיופיה ודוברות רוסית. יהיה בה מקום אמיתי לנכים וקשישים, לצעירות וללהט"בים. יהיה בה מקום אמיתי לכל מי שרעב באמת לשינוי. שלא רוצה להשתמש בכנסת ובממשלה לצרכי סידור עבודה, אלא לחולל שינוי יסודי ביחסי הכח. יהיה בה מקום לך ולי.
ביום שלישי הקרוב נשיק בשדרות את הגירסה שלי לשינוי הזה "הערסים באים". מוזמנים להיות חלק מהמהפכה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם