הכללים משתנים: ישראל משרטטת מחדש את הקו האדום
השיגור לעבר מטוס הקרב הישראלי על ידי סוללה סורית, הוא סימן לשרטוט מחודש של מפת האינטרסים בזירה הצפונית. סוריה וחיזבאללה מעוניינות בשיקום, הרוסים רוצים הגמוניה, אבל איראן תמשיך ותשלח זרועות לכל חזית אפשרית. וישראל? היא תידרש לעדכון הקווים האדומים
יומה הקרוב של המערכה נגד דאעש, וסיומה המסתמן של מלחמת האזרחים בסוריה, מאפשרים לכל השחקנים בזירה הצפונית להסתכל סביב ולנסות לשרטט לעצמם את מפת האינטרסים הרצויה להם.
עדות לכך ניתן היה למצוא השבוע בשני אירועים, נפרדים לכאורה אבל כאלה שקיים ביניהם קשר הדוק. הראשון - שיגור טיל מסוללת טק"א סורית לעבר מטוס קרב ישראלי שטס בשמי לבנון, וכפועל יוצא מכך תקיפת הסוללה על ידי חיל האוויר; והשני - דבריו של הרמטכ"ל האיראני, מוחמד חוסיין באקרי, שאמר שלשום במסיבת עיתונאים בדמשק כי "ישראל לא יכולה לתקוף בסוריה מתי שהיא רוצה".
שני המקרים מעידים על כך שסוריה, בהשראה ובגיבוי גלויים של פטרוניתה איראן, מרגישה בטוחה מספיק כדי לאתגר הנחות שהן לכאורה מוסכמות. בשנים האחרונות מיוחסות לישראל עשרות תקיפות ("מספר דו־ספרתי גבוה", גילה מפקד חיל האוויר היוצא, אלוף אמיר אשל, בראיון ל"הארץ") של אמצעי לחימה שיועדו לחיזבאללה.
התקיפות האלה, שיצאו לפועל במסגרת המב"מ - המערכה שבין המלחמות, שנועדה לצמצם את סכנות המלחמה הבאה - בוצעו כמעט כולן על אדמת סוריה. הבחירה לתקוף בסוריה, ולא בלבנון, לא היתה מקרית: בעוד תקיפה בלבנון היתה מובילה לתגובה של חיזבאללה שעלולה היתה לדרדר את הצדדים למלחמה, התקיפות בסוריה עברו בשקט משום שממשל אסד היה עסוק מדי במלחמה הפנימית, וחלש מכדי לפתוח במערכה נוספת נגד גורם שחזק ממנו פי כמה.
גם כיום אסד אינו מעוניין במלחמה. הוא מכיר את מאזן הכוחות היטב, וסביר שיבחר קודם לשקם את צבאו, עדתו ועמו (בסדר הזה) אחרי שש שנים וחצי של מלחמה, לפני שיתפתה להרפתקה חדשה. ממילא, הבחירה בכך אינה נתונה בידיו בלבד; איראן היא כיום שותפה שוות־זכויות לעניין, ומעליה - רוסיה.
אבל היעדר הרצון בהסלמה לא אומר שסוריה מאושרת מהמצב הקיים, או מוכנה להמשיך לחיות איתו. כל פעולה שמיוחסת לישראל היא מבחינתו של אסד סטירת לחי ופגיעה בכבודו. הוא מתקשה להסביר איך זה שסוריה - שניצחה את דאעש, ולצידה עומדות רוסיה, איראן וחיזבאללה - חוטפת פעם אחר פעם בין העיניים, ולא מגיבה.
סביר שזה הרקע לאירועים האחרונים, שכלל לא התחילו השבוע. ראשיתם בתקיפה שמיוחסת לישראל ב־7 בספטמבר - ביום השנה העשירי לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה - ושבה הושמד מפעל לייצור אמצעי לחימה, שעיקרם ערכות דיוק לרקטות של חיזבאללה.
המפעל הזה, ששייך לארגון CERS, היה בבת־עינה של התעשייה הביטחונית הסורית. הסורים היו משוכנעים שהוא חסין, בין היתר משום שהוא נמצא בליבת שטח שמוגן על ידי הרוסים. המכה, עבור אסד, היתה כפולה: גם אובדן של נכס אסטרטגי, וגם סטירת לחי פומבית מצלצלת.
יומיים אחרי תקיפת המפעל, שיגרה סוללת טק"א (טילי קרקע־אוויר) סורית, שממוקמת כ־50 ק"מ ממזרח לדמשק, טיל לעבר מטוסי קרב שהיו בגיחת צילום שגרתית בשמי לבנון. הטיל לא היה בטווח או בכיוון של המטוסים ולא סיכן אותם, אבל הוא הדליק בישראל נורה אדומה לגבי האפשרות שסוריה החליטה לשנות מדיניות ולהגיב על פעולות שמיוחסות לישראל בשטחה.
בהתייעצויות שהתקיימו בישראל בעקבות אותה תקרית, התקבלה החלטה ברורה: בפעם הבאה שישוגר טיל - הסוללה תושמד. מאז היו כמה מקרים שבהם "ננעל" מכ"מ הסוללה על מטוסים שפעלו בלבנון והיו בטווח הכיסוי שלה, אבל באף אחד מהם לא היה שיגור בפועל. עד השבוע.
גם הטיל ששוגר ביום שני בבוקר לא סיכן את מטוסי חיל האוויר. אלופי המטכ"ל היו באותה שעה בישיבה השבועית בלשכת הרמטכ"ל, כאשר לחדר הוכנס פתק ובו דיווח על התקרית. מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, ירד ל"בור" של חיל האוויר כדי להכין את התקיפה; הרמטכ"ל איזנקוט יצא במקביל לאשרר אותה מחדש עם ראש הממשלה ושר הביטחון.
השניים, נתניהו וליברמן, אמנם היו חתומים על שינוי המדיניות שעליו הוחלט לפני חודש וחצי, אולם אישורם המחודש לא נדרש רק מסיבות פורמליסטיות של אחריות הדרג המדיני לכל פעולה שמתבצעת מחוץ לגבולות המדינה, אלא ממניע פרקטי: כמה שעות אחר כך עתיד היה לנחות בארץ שר ההגנה הרוסי, סרגיי שויגו, והיה צורך לוודא כי התקיפה לא תיצור תסבוכת דיפלומטית לא רצויה.
לאחר שהאישורים ניתנו - בוצעה התקיפה (גם היא משטח לבנון). לסוללה, שהיתה אחראית לכל מקרי הירי והנעילה בשבועות האחרונים, היו שני מכ"מים; אחד מהם הושמד.
ישראל נשמרה מהשמדת הסוללה כולה כדי לשמור על פרופורציונליות בתגובה. יש גורמים בישראל שמאמינים שמדובר בכלל בתוכנית סורית סדורה לגרור את ישראל לתגובה, ולהעביר בכך את הבעיה לטיפולה של רוסיה.
ולמרות זאת, לא ברור אם סוריה בכלל התכוונה להתגלגל השבוע לחילופי מהלומות. למעשה, נראה שההפך הוא הנכון. בכירי השלטון בדמשק אמנם אישרו שינוי מסוים במדיניות לאחר תקיפת מפעל הנשק בספטמבר, אבל סביר שהם התכוונו להגיב על תקיפות - לא על טיסות שגרתיות בשמי לבנון.
מכאן שהאירועים האחרונים התגלגלו בכלל בטעות; מטוסי חיל האוויר שפעלו ביום שני בלבנון טסו כמה מיילים מזרחה מהנתיב הרגיל, מפקד סוללת הטק"א שעקב אחריהם נלחץ, פירש זאת בטעות ככוונה התקפית כלפי סוריה - והחליט לשגר.
זמן קצר לאחר האירוע ניתן היה לקבוע בסבירות גבוהה שהוא הסתיים. קרב הפייסבוק שהתנהל בין מערך הדוברות הסורי לדובר צה"ל נועד לדעת הקהל, לא לקברניטים.
גם בדמשק ידעו היטב ששום מטוס ישראלי לא הופל, ובנו על כך שרס"ן אביחי אדרעי, ראש מדור תקשורת ערבית בדובר צה"ל ואורח קבוע במסכי הטלוויזיות ברחבי המזרח התיכון, יגיע לקהל פחות גדול ממקבילו הסורי. בעידן הרשתות החברתיות אפשר להטיל בכך ספק, אבל במקרה הזה לפחות - התודעה ממילא שיחקה תפקיד משני ומאוחר באירוע.
תפקיד מרכזי יותר היה למדיניות. השר הרוסי, שנחת בארץ, קיבל מייד הסברים על כל שרשרת האירועים. ישראל אמנם הקפידה להפעיל את "הקו החם" שבין צה"ל לצבא הרוסי ולעדכן את מוסקבה על התקיפה בזמן אמת, אבל החשש התמידי מעימות עם רוסיה חייב ליישר קו גם בצמרת. בוודאי כאשר ברקע נמצאת התקיפה ב־CERS, שבוצעה זמן קצר לאחר פגישת נתניהו־פוטין, ועל פי כמה מקורות עוררה תרעומת ברוסיה.
לכן הקפידה ישראל לשווק את הפגישות השבוע כהצלחה. נדמה שהמציאות אפורה יותר: הפגישות היו אמנם טובות, אבל שר ההגנה הרוסי שמע והגיב בפנים חתומות. אין להבין מכך דבר; רוסיה משחקת בסוריה משחק אחד ויחיד: את המשחק של עצמה. כל היתר - סוריה, חיזבאללה, איראן וגם ארה"ב וישראל - הם מבחינתה כלים על הלוח, שצריך לוודא שלא יפריעו לה להשיג את מטרותיה.
האינטרס הרוסי הוא משולש: הגמוניה אזורית, הפקת רווח כלכלי מקסימלי מהשיקום העתידי של סוריה, והגנה על אנשיהם. האחרון עמד בלב העימות הישראלי־רוסי בחודש מארס השנה, כאשר הרוסים סברו כי תקיפה ישראלית סיכנה את אנשיהם.
סוריה ניסתה אז לנצל את התקרית כדי לקבל מטריית הגנה רוסית מפני תקיפות עתידיות, מה שלא קרה אבל חייב תיאום הדוק יותר בין ישראל לרוסיה, ובעיקר הקפדה רבה יותר על התכנון המבצעי בחיל האוויר כדי לצמצם עד כמה שאפשר חיכוכים אפשריים בהמשך.
המדיניות הרוסית הזאת צפויה להימשך גם בעתיד. למעשה, נוח למוסקבה שאסד חלש וזקוק לחסדיה, ומכאן שספק אם היא תאפשר לגורם אחר - בדגש על איראן - לצבור דומיננטיות־יתר (יש הסבורים שעימות רוסי־איראני הוא בלתי נמנע, על רקע הרצון הבלתי מוסתר של שתיהן לקבל את התמורה על הצלת משטר אסד בדרך של רווחים כלכליים).
מנגד, גם אין לרוסים רצון שישראל תהיה חזקה מדי; טוב להם שהצדדים מגיעים אליהם כבורר, מגשר ומפשר, וזה מכניס אותם ללב הריק שנוצר עם נטישת האמריקנים את האזור.
אלא שרוסיה היא לא השחקנית היחידה על המגרש. לפחות לארבעה שחקנים נוספים יש אינטרסים - ישראל, סוריה, איראן וחיזבאללה - שלא תמיד חופפים את אלה של מוסקבה.
האינטרס הישראלי הוא פשוט: שקט בזירה הצפונית, בסוריה ובלבנון, מניעת התחמשות חיזבאללה באמצעי לחימה שמוגדרים כ"שוברי שוויון" ועלולים להשפיע מהותית על תוצאות המלחמה הבאה, ובהקשר ישיר לאירועי השבוע - שימור חופש הפעולה המבצעי, בדגש על חופש הטיסה בשמי לבנון.
מאז מלחמת לבנון הראשונה ב־1982 טס חיל האוויר בחופשיות וללא איום ממשי מעל לבנון; זה קריטי למשימות מודיעין, ולא פחות מכך - לתקיפה, בהישען על הפרסומים שכל הפעולות המיוחסות לישראל בסוריה בוצעו משמי לבנון.
האינטרס הסורי המיידי הוא בשיקום, וכחלק מכך גם בשיקום הכבוד והמעמד. אסד לא יסתכן במלחמה עם ישראל, אבל אחרי שנפרע כמעט לחלוטין מיריביו מבית, סביר שיקפיד להגיב על פגיעות ישראליות בסוריה.
השיגור השבוע עורר בישראל דיון אם סוריה מתכוונת מעתה להגיב גם על טיסות ישראליות בלבנון שאינן מאיימות עליה, ובעצם לערער על העליונות האווירית המוחלטת של ישראל בזירה. נדמה שהתשובה לכך שלילית, אבל חובה לצרף אליה כוכבית: חיזבאללה הציל בגופו את אסד ושלטונו, והם חייבים לו בגדול.
אם ייווצר קונפליקט בין ישראל לחיזבאללה, עלול אסד להידרש "להקריב" את האינטרס הסורי לטובת זה של חיזבאללה. לכך, אגב, כיוון השבוע ליברמן כשדיבר על כך שבמלחמה הבאה סוריה ולבנון יהיו "זירה אחת", וזה גם מה שצה"ל בחן בתרגיל הגיס הגדול שנערך בחודש שעבר.
גם האינטרס של חיזבאללה הפוך מעימות. אחרי שאיבד כ־1,800 לוחמים בסוריה (ועוד כ־8,000 פצועים), נדרש הארגון לשיקום עמוק. מצבו הכלכלי רע, יש בשורותיו בעיות מוטיבציה, ויש עליו ביקורת פוליטית קשה בלבנון. הסבירות שהוא יבחר להמיר את המלחמה שהסתיימה בסוריה במלחמה חדשה עם ישראל - אפסי. אבל די בתקרית מקומית, בגולן או בגליל, כדי לגרום לחיזבאללה (וגם לישראל) לפעול בניגוד לרציונל המובהק שלהם, ולהידרדר להסלמה.
מי שעוד עלולה לגרום לכך היא איראן - הגורם השלילי ביותר במשוואה. בעוד ישראל, סוריה וחיזבאללה, וגם רוסיה, מעוניינות בשקט (קבוע או זמני, טקטי או אסטרטגי), איראן רוצה בלאגן.
אין אמנם סימנים מעידים שהיא דוחקת לכך כאן ועכשיו, אבל זה הכיוון; לשקם את חיזבאללה, להקים תשתית מקבילה בסוריה שתישען על בסיסי קבע איראניים ועל מיליציות שיעיות, ולהציב מול ישראל חזית פעילה קבועה בשני הגבולות - הסורי והלבנוני.
אלא שלא כולם באיראן מסכימים עם האסטרטגיה הזאת. אצלנו נהוג לראות את כל מה שקורה באיראן בצבעים של שחור ולבן, אבל המציאות מורכבת יותר. הנשיא רוחאני ותומכיו מתנגדים לה בתוקף. הם סבורים שמדובר בבזבוז משאבים ובפוטנציאל מסוכן לתסבוכת מדינית וצבאית, ומעדיפים במוצהר להתמקד בבית־פנימה - בתהליך השיקום של איראן אחרי הסרת הסנקציות כתוצאה מהסכם הגרעין.
בינתיים מי שמכתיבים את הטון הם אנשי המחנה השמרני - משמרות המהפכה, הצבא וכוח קודס, שאחראי לפעילות מחוץ לאיראן. מכאן שדבריו השבוע של הרמטכ"ל האיראני לא היו רק הבעת אמפתיה עם סוריה על ההתקפות הישראליות; הן היו הצהרת כוונות לכך שאיראן לא מתכוונת להשלים עם המציאות הקיימת, ושהיא מתכוונת לפעול על מנת לשנות אותה בעתיד.
מה שמחזיר את הכדור לישראל. במוקדם או במאוחר (רצוי במוקדם) יידרשו בירושלים לעדכן את המדיניות לזירה הצפונית. אסטרטגית - איך פועלים כדי להחליש את הציר הרדיקלי של איראן־סוריה־חיזבאללה, וכפועל יוצא מכך מבצעית - מהם הקווים האדומים שעל ישראל לשרטט, ואילו אמצעים עליה לנקוט כדי להבטיח אותם.
הדיון הזה לא יכול להתייחס רק לנעשה בסוריה ובלבנון. הוא רחב בהרבה, ולמעשה עוסק במדיניות הכוללת של ישראל לאזור. תחת קריסת דאעש, ובהנחה שאיראן נותרת כמקור הכמעט יחיד של רוע וסכנה משמעותיים במזרח התיכון ומעבר לו, נדרשת ישראל לשאול את עצמה מה היא רוצה להשיג מארה"ב, מרוסיה ומהמדינות הסוניות המתונות, ומה היא מוכנה לתת בתמורה, לרבות בסוגיה הפלשתינית.
בינתיים, צריכה ישראל להימנע מטעויות. ההרתעה בצפון חזקה, אבל רצונם המובהק של הצדדים להיות אלה שיאמרו את המילה האחרונה מגדיל משמעותית את מרחב הסיכון.
זאת גם צפויה להיות הערכת המודיעין ל־2018: שסכנת המלחמה אמנם רחוקה, אבל שאירועים מקומיים עלולים להידרדר - בניגוד לכוונת הצדדים - להסלמה, שעלולה להוביל למלחמה, משום שככלות הכל - מדובר במשחק באש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם