שורש המשבר עם טהרן: הטעות הגורלית של הנשיא קרטר
כשמנהיגי וושינגטון התחבטו אם לאשרר את הסכם הגרעין, דוגמה אחת עמדה לנגד עיניהם: כישלונו של הנשיא בשנות השבעים להבין את ההשלכות של מעשיו על יחסיה של ארה"ב עם איראן. שנים רבות חלפו, אך אנו עוד משלמים על החלטתו האומללה
החלטתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ באחרונה להימנע מלאשרר את הסכם הגרעין עם איראן חוזרת אחורה להחלטה מכרעת אחרת של נשיא בעניין איראן: ב-21 באוקטובר 1979 אישר הנשיא ג'ימי קרטר לשאה המודח של איראן להיכנס לארה"ב לצורך טיפול רפואי – והיו לכך השלכות נוראיות. קרטר ביצע טעות מטופשת בגלל היסוסים, מחשבה קצרת רואי, חוסר אכפתיות לסיכון שזוהה מראש ויישום מגושם, שכלל אפס אמצעי זהירות נגד אסון.
בזמן שטראמפ מתווה נתיב חדש מול אחת המדינות העוצמתיות ביותר במזרח התיכון, מצעדיו המוטעים של קרטר ניתן ללמוד לקח חשוב: כשעוסקים באיראן, הנשיא מוכרח לוודא שהמידע מדויק, לשקול את הסיכונים בזהירות ולדמיין כיצד פעולותיו ייתפסו על ידי האיראנים, שמעריכים את הנסיבות דרך פריזמה היסטורית שונה לחלוטין.
בדומה לקודמיו, קרטר החשיב את השאה מוחמד רזה פהלווי כבעל בריתו וכידידיו. בדצמבר 1977 הוא ביקר בטהרן והרים כוסית לחיי השאה על שהפך את איראן ל"אי של יציבות" ובגלל "ההערצה והאהבה שעמך רוחש לך". הייתה זו ברכה הזויה, שהדגימה את חוסר ההבנה של מורשות היסטוריות ואת השרפות הפוליטיות שרחשו באיראן.
הכוח חמק מבין אצבעותיו של השאה הודות לתנועה מהפכנית גדלה והולכת שספגה השראה מאייתולה רוחאללה חומייני, ואשר הוזנה על ידי ההתנגדות לדיכוי המלכותי. המהפכה הזאת הגיעה לנקודת השיא ב-16 בינואר 1979, כשסיכונים ביטחוניים אילצו את השאה להימלט מארצו.
תמיכתו של קרטר בשאה לא נחלשה מיד לאתר התמוטטות ממשלו. כשהשאה ברח מארצו, קרטר הציע לו גישה לאחוזה פרטית בקליפורניה. השאה סירב, והעדיף במקום את מצרים ומרוקו כמקומות מפלט שמהם יוכל טוב יותר לטפח את תקוותו – שלבסוף הייתה לא מעשית – לחזור לכס שלטונו.
16 ימים לאחר שהשאה יצא מהמדינה, חומייני חזר לאיראן אחרי יותר מעשור בגלות. הוא זכה לקבלת פנים רועמת של גיבור על ידי מיליוני איראנים. במהלך החודשים שלאחר מכן הוא גיבש בהדרגה את כוחו בסביבה פוליטית הפכפכה, וייצב את הרפובליקה האסלאמית של איראן ואת עצמו כמנהיגה העליון.
שובו של חומייני לאיראן עורר לבסוף את תשומת לבו של קרטר לסיכונים של התחברותו לשאה. תוך כמה שבועות חמושים קיצונים שקיבלו השראה מחומייני פרצו לשגרירות ארה"ב והחזיקו בשבי דיפלומטים במשך כמה שעות, עד ששרי ממשלה חילונים נשאו ונתנו על שחרורם.
דיפלומטים אמריקאים בטהרן נאבקו לייצב את היחסים בין ארה"ב לאיראן באמצעות משא ומתן על כמה סוגיות כלכליות, משפטיות ופוליטיות, כשהם מנהלים קשרים עם ממשלו של ראש הממשלה הזמני מהדי בזרגן. אותם דיפלומטים דיווחו כי הרגשות נגד השאה היו כה חמים, עד שהמשך קיום כל קשר למלך המודח לפני שהלהט המהפכני ידעך והקשרים בין ארה"ב לאיראן יחזרו לנורמליים יסכן את האינטרסים האמריקאיים ואת נציגיה של וושינגטון במדינה. הכנסתו של השאה לארה"ב, חזה השגריר ויליאם סאליבן את הנולד, "כמעט בוודאות תביא לתגובה מיידית ואלימה" שחומייני לא ירצה או לא יוכל להכיל.
אחרי שהבין את הלהט של הרגשות נגד השאה בקרב העם האיראני, קרטר ביטל את הצעתו לתת מקלט לפהלווי. עם זאת, הכרתו של קרטר את המציאות הפוליטית עמדה למבחן תוך זמן קצר בשל הפוליטיקה הפנימית: שמרנים רבי השפעה, חלקם מתוך הממשל, לחצו עליו לעמוד לצד השאה. היועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי, לצד הרפובליקנים הבולטים הנרי קיסינג'ר ודיוויד רוקפלר, שידלו את הנשיא לקבל בברכה את המנהיג האיראני לארה"ב, אם לא לתכן מזימה שתחזיר אותו לשלטון.
קיסינג'ר אף תקף את קרטר ובייש אותו על טיפולו בבעל ברית ותיק, "כאילו היה ההולנדי המעופף שמחכה לקריאת הנמל", ואיים למשוך את תמיכתו בהסכם "סאלט 2" – שיחות להגבלת נשק קונבציונלי עם מוסקבה, ואחת המטרות הדיפלומטיות המרכזיות של קרטר.
השמרנים השתמשו במנופי הלחץ שלהם כדי לפתוח מקומות מפלט לשאה באיי הבהאמה ובמקסיקו לאחר שהתנאים הפוליטיים אילצו אותו לעזוב את מרוקו. כשקרטר הביע חשש מהאפשרות של גילויי אלימות מצד ההמונים נגד האינטרסים האמריקאיים באיראן, בז'ז'ינסקי טען מנגד כי "על כף המאזניים עמדו המחויבות המסורתית שלנו לבקשת מקלט ונאמנותנו לחבר. לסכן את העקרונות הללו יהיה תשלום חיצוני גבוה באופן יוצא דופן לא רק במובנים של הערכה עצמית, אלא גם בקשר לעמדתנו בקרב בעלי בריתנו".
קרטר נכנע ללחץ באוקטובר 1979. אחרי שגילה שהשאה סובל מסרטן, השמרנים פנו לערכים הדתיים וההומניטריים של קרטר ואמרו לו כי מצבו של השאה חמור, וכי לא יוכל לשרוד אלא אם יקבל טיפול מהטוב שבנמצא, הזמין רק בניו-יורק. מכיוון שזכר כיצד בזרגן סיים את ההשתלטות של החמושים על השגרירות בחודש פברואר, קרטר היה רגוע – שלא בצדק, מתברר – וחשב שברזגן יגן על הבכירים האמריקאים בטהרן מכל תגובה אלימה נגדם.
ב-21 באוקטובר קרטר נכנע ללחץ, ואישר את כניסתו המיידית של השאה לארה"ב. כשעשה זאת, הוא נכשל לשקול את החלופות האפשרויות האחרות שהיו יכולות להיות עקביות עם ערכיו, כגון משלוח של רופאים מיומנים או מתן טיפול רפואי לשאה במקסיקו.
מכיוון שהתעלם מאזהרותיו של ברזגן ולפיהן לא יוכל עוד להבטיח את שלומה של השגרירות האמריקאית בטהרן, קרטר גם לא נקט אמצעים להגביר את הביטחון של המתקן או לפנות את אנשי הסגל האמריקאים לפני שהתיר לשאה להיכנס לארה"ב. בנוסף, קרטר כשל לתפוס את ראיית המצב דרך עיניים איראנית – הוא סירב להצעות של סגן ראש הממשלה איבראהים יזדי לאפשר לרופאים איראנים לבדוק את השאה, מה שיכול היה להפחית מהחשד העממי שבואו של המנהיג המודח לניו-יורק ב-22 באוקטובר סימל מזימה אמריקאית להשיבו לשלטון.
כשהחדשות על בואו של השאה הגיעו לאיראן, המצב שלפי כל המדדים היה דליק – התפוצץ. הפגנות ענק פרצו ברחובות ליד השגרירות האמריקאית. "ארה"ב, שנתנה מקלט לחיידק המושחת הזה", הכריז חומייני ב-1 בנובמבר, "תזכה ליחס אחר מצדנו".
שלושה ימים מאוחר יותר השתלט המון אדם על השגרירות, לכד 66 אנשי סגל אמריקאים ותפס מידע מודיעיני יקר ערך וטכנולוגיה, במה שמשרד החוץ בטהרן כינה "תגובה טבעית" לחוסר האכפתיות של הממשל האמריקאי לרגשותיו הפגועים של העם האיראני על נוכחותו של השאה המודח בארה"ב, שהגיע למדינה באמתלה של חולי".
ההשתלטות על השגרירות עוררה משבר עם השלכות פוליטיות ודיפלומטיות דרמטיות, שהדיו ממשיכים להישמע כמה עשורים. 52 מהחטופים נותרו בשבי במשך 444 ימים, למרות מאמצים דיפלומטיים מרוכזים של קרטר לשחרורם, שהודגשו על ידי ניסיון חילוץ צבאי חסר מזל באפריל 1980. כישלונו של קרטר לפתור את המשבר חרץ את גורל הקמפיין שלו להיבחר מחדש, שגם כך סיכוייו לא היו גבוהים.
משבר החטופים גם עורר מתח ביחסי ארה"ב ואיראן במשך עשורים. הוא יצר אי אמון עממי ושנאה בשתי המדינות, וסיכל כל סיכוי להתקרבות מחודשת בין שתי הממשלות. בעוד שאיראן של השאה נסמכה על ארה"ב כשותפתה הביטחונית, איראן של חומייני הפכה ליריבה אסטרטגית מתמשכת לוושינגטון בזירות דיפלומטיות מגוונות כגון עיראק, לבנון, ערב הסעודית וישראל. היריבות הזאת תרמה לטעויות אסטרטגיות של ארה"ב, כגון התמיכה בעיראק של סדאם חוסיין בשנות השמונים.
כמה חודשים לאחר שהחטופים שוחררו בתחילת 1981, קרטר הסביר את ההיגיון מאחורי החלטתו להתיר את כניסתו של השאה לארה"ב. "נאמר לי שהשאה חולה אנושית, ומרחף על סף המוות. נאמר לי שבניו-יורק ישנו המתקן הרפואי היחיד שמסוכל להציל את חייו, והזכירו לי שבכירים איראנים הבטיחו להגן על אנשינו בטהרן. כשכל הנסיבות תוארו לי, הסכמתי לדבר".
עמלו של קרטר להגן על החלטתו הוא הכרה משתמעת כי פעל על פי מידע לא שלם או לא מדויק, וכי נכנע באופן סביל לשדולות רבות עוצמה – כישלון שלא ניתן לתרץ אותו במקרה של נשיא, שיש לו גישה למידע משלו. קרטר נכשל להאזין לאזהרות על ההקשר הגיאו-פוליטי הרחב יותר, או לשקול את האפשרויות החלופיות לכבד את ערכיו ולהבטיח את ביטחונם של אנשי שירות החוץ האמריקאי.
אנו יכולים רק לקוות שטראמפ ויועציו הבכירים יימנעו מטעויות יקרות כאלה באיראן, שיש להן השלכות אדירות. הכישלון לאשרר את ההסכם עם טהרן אינו צעד מבטיח בהקשר זה.
פיטר האן הוא פרופסור להיסטוריה ודיקן האקדמיה למדעי רוח ואמנויות באוניברסיטת אוהיו-סטייט
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם