שנה אחרי ניצחון טראמפ, השבר בארה"ב הולך ומעמיק
מהבתים שעלותם דולר אחד במישיגן, דרך מכון החשיבה השמרני בוושינגטון ועד לליברלים ההמומים עדיין במנהטן. מסע על קו השבר החברתי־כלכלי־גזעי שהגדיר את בחירות 2016, לפני שנה בדיוק, וממשיך לרדוף את האמריקנים גם היום
השלג עוד לא הגיע למישיגן. עוד מעט הכול יקפא, והמדינה הצפונית על גבול קנדה תיכנס לתרדמת חורף ארוכה. בינתיים הטמפרטורות עדיין מצליחות לשרוד מעל נקודת האפס, ואורחים לרגע יכולים ליהנות משלהי השלכת המפורסמת של צפון־מזרח ארה"ב. הדרך למונרו מדטרויט, בכביש הבין־מדינתי המהיר 94, עוברת ליד יערות־עד הבוערים בצבעי אדום־כתום־צהוב שהעין לא יודעת מהם שובע.
אני נוסע למונרו כי היא אחת הערים החשובות במישיגן. למעשה, אחת החשובות בארצות הברית כולה. לא תקראו עליה באף מדריך טיולים: אין בתחומה אתר היסטורי חשוב במיוחד, אאוטלט גדול שמושך אליו צרכנים רעבי מותגים, אפילו לא קהילה יהודית ראויה לשמה. אבל מונרו היא אחת מהערים הספורות שהכריעו את הכף בבחירות שנערכו כאן בדיוק לפני שנה, הבחירות שבהן הפתיע דונלד טראמפ את העולם כולו, וגבר על המועמדת הוודאית לניצחון, הילרי קלינטון.
מאז בחירות 1988, שבהן ניצח המועמד הרפובליקני ג'ורג' בוש האב, הייתה מישיגן חלק מ"החומה הכחולה" – מדינות בארה"ב שעברו להצביע למפלגה הדמוקרטית באורח קבע, ונראה היה שאיש לא יצליח לשנות את אופי הצבעתן בעתיד הנראה לעין. שיטת הבחירות, הקובעת ש"המנצח לוקח הכול", גרמה לכך שהאלקטורים של רוב המדינות היו בכיס הדמוקרטי או הרפובליקני, והקרב הפוליטי התנהל במספר מצומצם של מדינות מתנדנדות, כמו למשל פלורידה ואוהיו. אך החומה הכחולה הבלתי חדירה קרסה בקול רעש גדול בליל 8 בנובמבר 2016, כאשר שלוש מדינות שנחשבו לחלק ממנה – פנסילבניה, ויסקונסין ומישיגן – הצביעו בעד דונלד טראמפ והעניקו לו יחד 46 אלקטורים שנחשבו בלתי אפשריים להשגה מבחינת הרפובליקנים. בלי התמוטטות החומה, טראמפ היה מפסיד.
גם במדינות האלה, שהכריעו את המירוץ, רוב הבוחרים הצביעו ב־2016 כפי שהצביעו במערכות הבחירות הקודמות. כדי להבין לעומק את סוד ניצחונו של טראמפ ולפענח מה השתנה בשנה החולפת, אם בכלל, צריך להביט במדינות ברזולוציה של מחוזות. מישיגן מחולקת ל־82 כאלה, ורק ב־12 מהם התרחש מהפך - מכחול דמוקרטי לאדום רפובליקני. אחד הגדולים שבמחוזות המהפכניים הוא מונרו. בעיר הזו לכל בוחר ובוחרת, פשוטים ועממיים ככל שיהיו, יש בידיים כוח פוליטי גדול מאות ואלפי מונים משיש למתוחכמי ניו־יורק ולעשירי קליפורניה.
מונרו היא מיקרוקוסמוס של מישיגן כולה. מאז שיא פריחתה בשנות השבעים איבדה העיר אחוז ניכר מתושביה, והם היגרו למדינות אחרות בארה"ב שנפגעו פחות ממשבר תעשיית הפלדה. כיום מתגוררים בה כ־20 אלף איש בלבד. הנטישה ניכרת במרכז הזעיר של העיר. בשעת בוקר מאוחרת, שלא לומר שעת צהריים מוקדמת, קשה למצוא ברחוב פרונט אנשים לשוחח איתם.
מכיוון שבארה"ב מדובר, ברור שאם יש כאן חיים - נמצא אותם בסניף סאבוויי המקומי. קיילה, בחורה חביבה וממושקפת המשמשת כאן כטבחית ומלצרית גם יחד, לא נשמעת נרגשת ממעמדה כמכריעת בחירות: "האמת היא שהלכתי להצביע רק כי ההורים ממש לחצו עליי. אני לא מאמינה בפוליטיקה, זה רחוק ממני". היא הצביעה לטראמפ, אבל ממש לא מתלהבת ממנו: "הבנתי שהוא מצייץ הרבה בטוויטר. אין לי זמן לטוויטר, אני מעדיפה לעשות במקום זה עוד משמרת כדי לחסוך כסף וללכת ללמוד באוניברסיטה טובה". כשאני שואל אותה אם תמשיך לגור במונרו, היא מעיפה מבט מיואש סביבה ולא עונה. התשובה ברורה: אין לה כאן עתיד.
מחוץ לסניף יושבים שלושה גברים שנראים כאילו סיימו משמרת בעבודת כפיים. שניים מהם הצביעו לטראמפ, הם מספרים תוך כדי נגיסה מהירה בסנדוויץ' שהכינה להם קיילה לפני כמה דקות. השלישי בחר להישאר בבית ב־8 בנובמבר. אף אחד מהם לא העלה על דעתו להצביע לקלינטון. "אתה רואה את העשן שם", אומר־שואל רוג'ר, הדומיננטי בשלישייה. "הבחור הקודם (אובמה - א"ש) רצה שהוא ייפסק. טראמפ הבטיח שהוא יישאר. כל עוד יצא מהארובות עשן, נבחר בו".
העשן שרוג'ר מדבר עליו מסתלסל מתחנת הכוח הפחמית של מונרו. ארובותיה נראות למרחוק מכל נקודה באזור. זוהי תחנת הכוח הרביעית בגודלה בצפון אמריקה, ומאז אמצע שנות השבעים היא מספקת תעסוקה ליותר מ־500 עובדים. היא המעסיק השלישי בגודלו במחוז מונרו, והגדול ביותר בתעשיית הצווארון הכחול המקומית.
נושאים ברומו של עולם וגם נושאים שברומה של וושינגטון הבירה לא מעניינים את רוג'ר ושני חבריו, שמסיימים לאכול את ארוחת הבוקר שלהם ומפליגים לביתם, לנוח לפני עוד משמרת בתחנת הכוח. הנושאים הללו גם לא מעסיקים את קיילה. לא מעניינים אותם ענייני רגולציה ולא ויכוחי הפלות. לא מתחים בין־גזעיים (כולם במונרו לבנים) ולא קשריו של טראמפ עם פוטין. מה שמעניין אותם הוא שהעשן מהתחנה הפחמית ימשיך להסתלסל. אובמה, עם דיבוריו הנמרצים על אנרגיה מתחדשת ירוקה ועל התחממות גלובלית, נתפס אצלם כאיום, ולכן הם המליכו במקומו מועמד של מפלגה שלא ניצחה כאן כבר שלושים שנה. ואם העשן ימשיך לצאת מהארובות, הוא גם ימשיך להיות הנשיא שלהם בקדנציה הבאה. עיתונאי וושינגטון וניו־יורק, וכמובן העיתונאים הישראלים הקוראים אותם כאורים ותומים, שוב יהיו המומים ולא יבינו איך זה קרה.
בשנות השישים של המאה הקודמת התקרבה אוכלוסיית דטרויט ל־2 מיליוני תושבים, והעיר נחשבה לאחת החזקות והעשירות בארה"ב. בשנת 2013, בתום תהליך התמוטטות ארוך, העירייה פשטה את הרגל. היום מתגוררים בדטרויט פחות מ־800 אלף בני אדם. תעשיית הרכב המקומית, שעליה הייתה גאוות העיר מאז המציא בה הנרי פורד בתחילת המאה ה־20 את שיטת פס הייצור, קרסה עקב מחירי תשומות גבוהים ועברה למדינות אחרות. את האזור הענק העוטף את מדינת ניו־יורק מכנים "רצועת החלודה", ודטרויט היא מקור החלודה, הנקודה המדממת ביותר.
כיום דטרויט היא עיר מתעתעת. מי שמגיע לדאון־טאון ההומה ויסתובב בו יום או יומיים, לא יוכל לנחש שהעירייה השיבה את נשמתה לבית המשפט לפני ארבע שנים בלבד. שבעת מגדלי הענק של חברת ג'נרל מוטורס עדיין שולטים בקו הרקיע של העיר, הרחובות סואנים, הברים מלאים. הטיילת על גדת נהר דטרויט משופצת ומאירת פנים, ומעניקה מבט נאה לעבר וינדזור, השכנה הקנדית על הגדה שמנגד. אלא שזו מראית עין, לפחות למחצה. מאז הקריסה הכלכלית משקיעה עיריית דטרויט משאבים רבים בפיתוח המרכז הקטן והעמוס של העיר, ומשילה מעליה שכונות שלמות שהתרוקנו מיושביהן, ושאין בהן דורש לבתים אף שמחירם הנקוב הוא דולר אחד.
סיבוב בן כמה שעות בשכונות הללו הוא בילוי מפחיד. גם בגלל הטיפוסים שעדיין נותרו שם, אלה שכבר אין להם מה להפסיד, וגם בגלל המראות עצמם. התפאורה כמו נלקחה מסרט פוסט־אפוקליפטי. צמחייה לא מטופלת שכובשת את חצרות הבתים וגולשת אל הכבישים, בתים פרוצי דלתות, חלונות מנופצים לאינספור. חלק מהבתים שרופים. לאן הלכו כולם, אני שואל עובד בתחנת דלק סמוכה, והוא פורש את כפיו בייאוש: "מה אני אגיד לך, בנאדם, כל אחד הלך לאן שרק היה יכול".
לפני הכניסה לשכונת בראש־פארק, כמטחווי קשת ממרכז העיר, תוכנת הניווט מאיצה להמשיך ישר אבל הדרך חסומה. גם אחרי חישוב המסלול מחדש ומציאת כניסה חלופית לשכונה, שהייתה אחת מגאוות דטרויט במאה שעברה, אני נתקל במבוי סתום. בסוף אני מצליח להשתחל דרך שביל עפר מלא חתחתים, ומגלה טרקטורים ושופלים ההורסים בשיטתיות את הבתים הנטושים ומותירים מגרשי ענק שטוחים, מלאים שברי אבנים וברזלים מעוקמים. 300 בתים היו פעם בשכונה הזו, היום נותרו 80 בלבד. העירייה משטחת כך שכונות שלמות, במטרה לצמצם את השטח העירוני ולהשקיע את המשאבים באזורים החזקים, אלה שנותר בהם שיעור אכלוס גבוה. המפסידים הגדולים, כמו תמיד באמריקה, הם בני השכבות החלשות – בעיקר שחורים – ששכונותיהם קמלות ואין להם לאן ללכת.
מחוז ויין, שבו נמצאת גם דטרויט, הצביע להילרי קלינטון ברוב גדול. כמו רוב הערים הגדולות, שמרוכזים בהן בני מיעוטים ועובדי צווארון לבן, גם דטרויט נשארה נאמנה למפלגה הדמוקרטית. אבל העיירות הקטנות והלבנות שסביב הערים המתפוררות בחגורת החלודה צופות בעיניים חרדות על המתרחש, ועושות הכול כדי להתחמק מגורל דומה. לפני שנה חשבו תושביהן שמי שיציל אותם יהיה דונלד טראמפ.
אי אפשר להיות במישיגן ולא לבקר במוזיאון הנרי פורד. כלומר: אפשר, אבל זה יהיה פספוס ענק. המוזיאון העצום, אחד הגדולים והמרהיבים בארה"ב, נמצא בדירבורן, כ־16 ק"מ מדטרויט. הוא אנדרטה לשנים שהיו ואינן. שנים שבהן יכולת לייצר באמריקה מכונית שהיא מפלצת על גלגלים הגומעת ליטרים של דלק בתאוותנות אינסופית. שנים שבהן תעשיית הפלדה לא הפסיקה לרעום במדינה הצפונית והשלווה הזו, 365 יום בשנה.
בתוך המוזיאון מוצגות לראווה המכוניות האמריקניות שעשו מהפכה עולמית והביאו את ענף התחבורה לשיאי כוח ועוצמה. מכוניות הלינקולן של נשיאי ארה"ב – מדווייט אייזנהאואר ועד רונלד רייגן, כולל הלינקולן שבה נרצח ג'ון פ' קנדי – מספרות את סיפורה של התעשייה המפוארת הזו, שנשאה על כפיה את ארה"ב והייתה אחת המובילות בהפיכתה למעצמה כלכלית וחברתית.
אבל מחוץ למוזיאון, ברחבות החנייה הענקיות המקבלות את פני המבקרים, אפשר לראות כיום בעיקר מכוניות יפניות קטנות, תוצרת מאזדה או ניסאן, רבות מהן מונעות באופן חשמלי ומשייטות בחרישיות לעבר הרמזור הבא. השקט הזה הוא הרפש של מישיגן. הוא זה שגרם לקריסתה, והוא כנראה אחד הגורמים לכך שבבית הלבן יושב כיום הנשיא טראמפ.
איש, כמובן, לא יצליח להחזיר את דטרויט ותעשיית הרכב לימיהן הגדולים. גם לא דונלד טראמפ, ותושבי דטרויט יודעים זאת. הסיבה לבחירתם בו הייתה שהוא שם לב אליהם. שהוא דיבר אליהם. שבניגוד לאובמה, הוא לא התקיף אותם בכל שני וחמישי בעוד פוסט בפייסבוק על ההתחממות הגלובלית והצורך בתעשייה ירוקה, שבמילים אחרות פירושה מוות לדטרויט. כשאובמה דיבר בוושינגטון, הם נדקרו במישיגן. ולפעמים, כשהכול נוזל לך בין האצבעות, גם הבטחות שכנראה לא יתממשו עדיפות על התעלמות וניכור. האם טראמפ ינצח כאן גם בבחירות הבאות, ב־2020? קשה מאוד לדעת, אבל משיחות עם כמה עשרות מתושבי מישיגן עולה תמונה ברורה למדי: אילו נערכו הבחירות היום, הם היו נותנים לו עוד צ'אנס.
וושינגטון די־סי מלאה במבנים מרשימים ומנופחים, מעוטרים במוטיבים אדריכליים אימפריאליים מתקופות שונות. כל מבקר בעיר מבחין מיד שזו בירתה של מעצמה עולמית, עוד בטרם דיבר עם מי מבעלי התפקידים בה או נפגש עם נושא משרה כזו או אחרת.
הבניין בשדרת מסצ'וסטס 214, סמוך לתחנת הרכבת יוניון סטיישן, לא מרשים במיוחד. אבל המראה שלו מטעה. בתוכו רוחשים זרמי העומק שמניעים את מכונת השלטון של הנשיא טראמפ. זהו הבניין של קרן הריטג' ("מורשת") – מכון מחקר שמרני חשוב הנטוע היטב בוושינגטון זה שנים רבות. מטרתה המרכזית של הקרן היא לסלול את הדרך לנושאי משרה בכירים מהזרם השמרני בארה"ב, ולהעניק להם עם כניסתם לתפקיד חבילה כוללת של יעדים, פתרונות וכוח אדם שתסייע להם לממש את חזונם – וחזונה של הקרן - במהירות וביעילות. טביעות האצבע של קרן הריטג' נמצאות כיום כמעט בכל משרד בבית הלבן, הן מבחינה רעיונית והן מבחינת זהות האנשים העובדים בו. הקרן היא ספקית רעיונות תיאורטיים ובד בבד משרד כוח אדם מונע אידיאולוגית.
ישבתי לשיחה עם אחת מבכירות המכון, בקי נורטון־דאנלופ. היא בין אנשי המדיניות הספורים שהיו פעילים עוד בממשל רייגן וממשיכים לפעול גם כיום בשדה הציבורי. אצל הנשיא רונלד רייגן היא שימשה בכמה תפקידים בכירים, ובקרן הריטג' כיהנה כעשרים שנה בתפקיד סגנית נשיא. כיום היא אחראית על שימור מורשתו של רייגן בתחומים שונים.
אני שואל את נורטון־דאנלופ אם לדעתה המצביע הממוצע של טראמפ מרוצה או מאוכזב מהנשיא שלו, שנה לאחר שבחר בו. "לדעתי, התחושה של רובם היא 'הוא עושה את המיטב, ואני מאוכזב'", היא אומרת. "כלומר, אני חושבת שאין אכזבה מהנשיא עצמו, אלא מהאפקטיביות הנמוכה בעבודה מול הקונגרס. חד־משמעית, אנשים שתמכו בטראמפ וגם כאלה שלא תמכו בו כי לא תפסו אותו כשמרן, חושבים שהוא לגמרי עושה את המיטב מבחינתו".
הממשל מייצר הרבה מאוד רעש בשנה האחרונה. איך אפשר בכלל לנהל מדינה, בטח בסדר הגודל של ארה"ב, עם כל כך הרבה רעש?
"הנשיא הזה, שהוא לא נשיא רגיל, יוצר בעצמו הרבה מרעשי הרקע הללו. ככה הוא פועל רוב חייו, ולכן זה לא מסיח את דעתו אלא את דעתם של אחרים. רוב האמריקנים לא רגילים לנשיא שמצייץ, שמשיב מלחמה כשהוא חושב שמפרשים אותו לא נכון. זה יוצר רעשי רקע שאכן מעצבנים הרבה אנשים, אבל חלק אחר באוכלוסייה חושב שהוא פועל מצוין ושהוא חייב להילחם, כי המדיה תמיד נגדו. אין ספק שאנחנו בתקופה מאוד שונה מכהונות נשיאים רפובליקנים קודמים, שבזמנם המדיה החברתית לא הייתה קיימת. אגב, בזמן נשיאותו של ביל קלינטון היו המון רעשי רקע, אלא שהתקשורת אהבה אותו. אותו הדבר לגבי ברק אובמה".
זה לא אותו דבר. תקופת טראמפ מתאפיינת בשערורייה חדשה כמעט מדי בוקר.
"אני לא רוצה שהנשיא יפסיק לצייץ. הייתי רוצה שהוא לא ייתן לרעשי הרקע שמייצר השמאל לעצבן אותו כל כך, אבל מה שחשוב הוא המעשים. במונחים של קידום מדיניות וביטול דברים שאנחנו חושבים שהיו גרועים בממשל אובמה, בהחלט אפשר לראות התקדמות עקבית. הממשל הזה הולך בכיוון הנכון. אנחנו תומכים ברפורמת המיסוי, בביטול אובמה־קר, בשינוי במדיניות הביטחון. אנחנו מאמינים שעלינו לשלוט בגבולות שלנו. בנושאים הללו רואים התקדמות, וזה טוב מאוד".
מה החלק של מכון הריטג' בתוכנית מאה הימים הראשונים של טראמפ, ובכלל בהתנהלותו בשנה האחרונה?
"לפני הבחירות היינו מעורבים במחקרי מדיניות בתחומים שחשובים לנו, ועוד לפני שטראמפ הגיש מועמדות הכנו מסמכים שיראו את הדרך לנשיא שמרן: מה צריך לעשות כדי לתקן את המדינה. דיברנו עם אנשים טובים בתחומם וניסינו לשכנע אותם לבוא לעבוד בממשל שמרני. הרבה אנשים חשבו שהילרי תזכה, אבל אנחנו האמנו שייבחר נשיא שמרן כי חשנו את השטח, ולקחנו על עצמנו להיות מוכנים עם מדיניות ואנשים. לא הייתי מבזבזת שנה מחיי כדי לומר לאנשים שיהיו מוכנים לנשיא רפובליקני, אם לא הייתי חושבת שאפשר להביס את קלינטון".
התאכזבתם כשאת המועמדות הרפובליקנית קטף טראמפ, ולא מישהו מתוך הממסד, כמו למשל ג'ב בוש?
"לא. אנחנו מאוד ממוקדים ברעיונות ובעקרונות. יכול להיות שלמישהו במכון הייתה העדפה למועמד מסוים, אבל בגדול המדיניות היא לדבר אל כלל המועמדים השמרנים. אגב, גם המועמדים הדמוקרטים היו יכולים לבוא ולקבל מאיתנו רעיונות, אבל הם לא באו".
אני תוהה באוזניה אם היה בקמפיין רגע שבו מכון הריטג' חשב שחבל על המשאבים, שטראמפ עומד להפסיד בגדול לקלינטון. "אנחנו תמיד מסתכלים קדימה", משיבה נורטון־דאנלופ. "משברים וסקנדלים - שיש כאן למכביר - לא משנים את דרכנו, שהיא להיות תמיד מוכנים עם רעיונות שמבוססים על עקרונות יסוד".
מהם העקרונות שהתוויתם ברעיונות שהצגתם לממשל טראמפ?
"יש ארבעה עקרונות מרכזיים. הראשון הוא שחרור היוזמה החופשית, כלומר קיצוץ במיסים. השני הוא ייצוב המערכת החוקתית שיצאה משליטה בזמן אובמה - אנחנו צריכים שופטים שלא כותבים את החוקים, אלא מפרשים אותם בהתאם לחוקה. העיקרון השלישי הוא ערכים מסורתיים. אנחנו תומכים בחופש הדת, אנשים באמריקה צריכים לחיות לפי אמונותיהם וערכיהם, אבל הממשל האחרון הלך רחוק, ואנחנו רוצים שהנשיא טראמפ יגן בין השאר על עליונות מוסד המשפחה. העיקרון הרביעי הוא ביטחון לאומי איתן. אנחנו חייבים לבנות מחדש את יכולות הביטחון שלנו".
אני מספר לה על שיחותיי עם אנשים בשמאל הליברלי, שממש מפוחדים מטראמפ ומהרעיונות שהוא מנסה לקדם, שהם בעצם הרעיונות של הריטג'. "קשה לי להבין איך הם יכולים לפחד", היא עונה. "אנחנו בעד עסקים קטנים, שלא יכרעו תחת נטל המס. אנחנו בעד החוקה - למה לפחד משמירה על החוקה, שהפכה אותנו למעצמה כזו? האומה שלנו נבנתה על כתפי אנשים שהאמינו בערכים מסורתיים. השמירה על הצבא וכוחות הביטחון נועדה להגן על החירויות שלנו. למה לפחד מהדברים האלה? אני מתקשה להבין".
אנשים מפחדים, למשל, ממיצגי שנאה של אלט־רייט וקו־קלוקס־קלאן, שלטענתם טראמפ לא מגנה מספיק.
"תגיד, הם פוחדים גם מ'אנטיפה' (תנועת שמאל רדיקלי - א"ש)? יש רדיקלים בשני הצדדים של הפוליטיקה האמריקנית, ושכל אחד ינטרל את הרדיקלים שלו במקום לדבר על האחרים".
את יכולה לומר בביטחון מלא שבממשל טראמפ אין אנטישמיות או נציגים של "עליונות הגזע הלבן"?
"קשה להיות נחרצים", היא אומרת בכנות. "אנחנו לא מכירים כל אדם ואדם. אבל בוודאות גבוהה אני יכולה לומר שטראמפ רוצה בממשלו אנשים שמכבדים את הזכויות של כל אמריקני, ולא משנה אמונתו או הנטייה הפוליטית שלו. אנחנו יודעים שהוא חבר ובעל ברית של מדינת ישראל. יודעים שיש לו הרבה מאוד חברים בקהילה היהודית־אמריקנית. אני לא מכירה אף אדם אלים באנשים שסובבים כיום את טראמפ, ולעומת זאת אני מכירה המון אלימות בשמאל הרדיקלי. מהמצע הדמוקרטי נמחקה לפני ארבע שנים המילה 'אלוהים'. הרפובליקנים תומכים הרבה יותר בחופש דת, וזה כולל את הדת היהודית, שלא לדבר על תמיכה במדינת ישראל".
אם כבר הזכרת את ישראל, נדמה שבנושאים אחרים טראמפ נחרץ מאוד, אבל כשזה מגיע לישראל הוא לפתע הופך למחושב. השגרירות נשארה בתל־אביב, והנשיא לא תומך במוצהר בבנייה בהתנחלויות.
"מועמד לנשיאות יכול להיות עם רגשות וחזון לגבי מה נכון לעשות בשלל נושאים. כשאתה הופך לנשיא, זהו עולם חדש שצריך להתמודד איתו. יש לפניך המון מידע שלא הכרת קודם, השלכות של ממשלה קודמת שעשתה עד עכשיו משהו אחר, חברי קונגרס שאתה צריך לעבוד מולם משתי המפלגות, ואתה חייב ליצור סדר עדיפויות. הנשיא הזה רוצה להעביר את השגרירות לירושלים, אבל כשהוא מתחיל כנשיא לשמוע – מכאן וגם מהממשלה הישראלית – את הדברים הכי גרועים שיקרו אם הדבר יתרחש, הוא משקלל הכול ומחליט. טראמפ שלח סימן מקדים חשוב מאוד עם מינוי השגריר דיוויד פרידמן, שהוא פרו־ישראלי מובהק ובעל אג'נדה מאוד ברורה. ובתחומים ארוכי הטווח, סימנים כאלה חשובים ביותר. צריך לתת למכונה הפוליטית האמריקנית זמן לעבוד".
לדעתך הוא יעביר את השגרירות לירושלים במהלך הקדנציה הנוכחית?
"זו הציפייה שלי, אבל אני לא יודעת מה המצב הפוליטי בישראל, ומה אומרים לו כאן אנשי הביטחון. הדבר האחרון שהנשיא רוצה לעשות הוא ליצור מצב מסוכן לישראל".
אנחנו לומדים מהתקשורת שאין לטראמפ הרבה סבלנות לקריאת מאמרים. הריטג' מבוסס על מחקר ועל הרבה מילים. איך עובד שיתוף הפעולה?
"חשוב לזכור שלנשיא יש הרבה אנשי צוות שזהו תפקידם. אנחנו כותבים ניירות עמדה וספרים שלמים עם חומרים שבהם הפתרונות שלנו - כמה שתרצה לדעת, נספר לך. אבל כשרוצים ללכוד תשומת לב של מישהו, אנחנו עושים את זה מאוד קצר ותמציתי. עבדתי בשביל רייגן, והכלל אצלו היה שכל דבר שמגיע לנשיא בכתב, אורכו לא עולה על עמוד אחד. הנושא, ההמלצה, ההשלכות – הכול במספר מצומצם של מילים. זה הזמן שיש לנשיא להשקיע, והמצב לא שונה אצל טראמפ. בשביל זה יש לו צוות".
אילו הבחירות נערכו היום, טראמפ היה מנצח שוב?
"כן. אין דרך לדעת בוודאות, אבל אני חושבת שכן. בסיוריי בארה"ב לפני הבחירות חשתי שהציבור רוצה לזעזע את הממסד, כולל את הממסד של מפלגתו. והקריאות הללו ממשיכות להדהד עד היום, זה לא השתנה".
בדרך לפגישה עם חבר הקונגרס דייב בראט אני עושה סיבוב ב"מול" המפורסם של וושינגטון, השדרה המרכזית המשתרעת מאנדרטת וושינגטון ועד לגבעת הקפיטול. משני צידיה ניצבים המוזיאונים הלאומיים של ארה"ב, שהחדש שבהם הוא המוזיאון הלאומי לתרבות והיסטוריה של האפרו־אמריקנים. מכל רחבי המדינה באים לכאן אזרחים אמריקנים, רובם שחורים, כדי ללמוד על ההיסטוריה העגומה והעקובה מדם של היחסים הבין־גזעיים בארה"ב, מתקופת העבדות ועד ימינו. בתור הארוך בכניסה אני אחד הלבנים היחידים.
המוזיאון אמנם מרשים חזותית, אך לוקה במחלת התקינות הפוליטית. תקופת העבדות מתוארת באופן סטרילי כמעט. הבעיות החברתיות הקשות של השחורים בארה"ב כיום, הקשורות גם באחוזים גבוהים של פשיעה ואבטלה, מרודדות ונעלמות בסבך של תמונות ונתונים לא רלוונטיים על הצלחות בתחום המוזיקה והכדורסל. ככה לא בונים חברה בריאה, שתהיה מסוגלת להביט נכוחה על המציאות והעבר כמות שהם ולהתמודד איתם.
למתחים הבין־גזעיים יש כמובן השלכות הקשורות לניצחונו של טראמפ. בגיליון אוקטובר של כתב־העת החשוב "אטלנטיק" פרסם האינטלקטואל השחור הרדיקלי טה־נהאסי קואטס פרק מספר המאמרים החדש שלו, We Were Eight Years in Power: An American Tragedy ("שלטנו שמונה שנים: טרגדיה אמריקנית"), המסכם את הקדנציה של אובמה. במאמר החריף והבוטה פורש קואטס כתב אישום כלפי כלל הלבנים בארה"ב, לרבות הליברלים הנאורים בניו־יורק ובקליפורניה. תחת הכותרת "הנשיא הלבן הראשון" קובע קואטס שהטענה שטראמפ נבחר בידי אנשי הצווארון הכחול וממניעים כלכליים היא תרמית אחת גדולה; היא מסתירה, לדבריו, גזענות עתיקה ובסיסית שרק ביקשה את האדם הנכון להתפרץ באמצעותו אל פני השטח.
הנתונים שקואטס מביא מדהימים: אילו נערכו הבחירות רק בקרב לבנים – כולל כמובן יהודים ושמאלנים ליברלים – טראמפ היה מביס את קלינטון ברוב של 389 אלקטורים לעומת 81, כשבתווך כמה עשרות אלקטורים מתנדנדים. טראמפ ניצח את קלינטון בכל פילוח של האוכלוסייה הלבנה – צעירים או מבוגרים, נשים או גברים, משכילים או מי שאינם כאלה. "המחנה הלבן התאחד ואמר: אם שחור הצליח להיות נשיא, נוכיח עכשיו שכל אדם לבן, ולא משנה כמה נפסד הוא, יכול להיות נשיא", מסכם קואטס את מאמרו.
נדמה שזה באמת הנושא הבוער ביותר בשנה האחרונה בארה"ב. מאחורי שערוריות הציוצים, ההסתבכות עם הרוסים, המשבר מול צפון־קוריאה והמריבות עם התקשורת – מאחורי כל אלה יש שני שבטים שכבר לא מעמידים פנים שהם מסוגלים לתקשר זה עם זה. מסקר שפורסם בשבוע שבו שהיתי בארה"ב עולה ש־92 אחוזים מהאפרו־אמריקנים חוו גזענות לפחות פעם אחת בחייהם. טראמפ, שהשבר החברתי הזה הוא אחד ממקורות כוחו, לא עושה הרבה כדי לעמעמו, בטח לא לרפאו. במקרים רבים אפילו ההפך.
את דייב בראט, חבר קונגרס רפובליקני מווירג'יניה, אני פוגש בלשכתו האישית בבניין לונגוורת' שבקומפלקס הקפיטול. הוא נוצרי אדוק ותומך ישראל מובהק, שנמצא בקשרים ענפים עם גורמים לאומיים בישראל. מי שהפגיש בינינו היה דוד העברי, אסטרטג המתמחה בקשרים בינלאומיים. שנה אחרי הבחירות, ופחות משנה לאחר שברק אובמה יצא מהבית הלבן, בראט משוכנע שמצבה של ארה"ב טוב יותר משהיה בנובמבר שעבר.
"אנחנו עדיין מחכים לשינויים הגדולים, כמו ביטול תוכנית אובמה־קר או העברת רפורמת המס שאני מאמין שתעזור מאוד", הוא מודה. "אבל כבר עכשיו השווקים בנסיקה, והכלכלה צמחה בשלושה אחוזים - יותר מכל מה שהיה בשנים האחרונות. השווקים מחכים שנוריד מיסים, ונעשה זאת. בנושאי חוץ, העולם אמנם לא נעשה מקום שלֵו יותר, אבל הנשיא לפחות מנסה להתמודד עם האתגרים שניצבים מולנו. הקשרים עם ישראל טובים הרבה יותר, מול סין נעשות פעולות נכונות, ואחרי שלושים שנות התעלמות מישהו מתמודד עם צפון־קוריאה. אנחנו מתחילים סוף־סוף להכיר במציאות".
מה לגבי האנשים שהעניקו לכם את הניצחון - בעלי עסקים קטנים ופועלי הכלכלה הישנה במערב התיכון? הם מרוצים לדעתך?
"בשמונה שנות אובמה בעלי העסקים הקטנים פחדו מהמדינה. הם חשבו שהמדינה כל הזמן מחפשת אותם. אנחנו מבקשים לשנות זאת ולהעניק להם ביטחון. התחושה עכשיו היא פרו־עסקית, וזה חשוב. במדינות המפתח רוב העסקים הם קטנים. הדבר נכון גם לגבי אנשים שעובדים במכרות ובתעשיית הפחם, שחוזרת לעצמה קצת. צריך לומר ביושר: היא לא תחזור להיות מה שהייתה - אבל טראמפ התייחס אליהם, ונתן להם סיבה לאופטימיות. הוא דיבר על דברים שמעסיקים אותם, כמו הגירה בלתי חוקית שלוקחת מהם עבודה. ההסתננות מהגבולות פחתה בשנה האחרונה, וזה מצוין. וכמובן - יש עניין חזק של סנטימנט. אנשים רוצים להיות גאים במדינה שלהם, וטראמפ נתן להם את האפשרות הזו. להגיד שאנחנו החבר'ה הטובים - זה לא משהו ששמענו בשנים האחרונות מהנשיא. באקלים שבו הכול רגיש ופוליטיקלי־קורקט, הגיע טראמפ ואמר: בואו נחגוג את המדינה שלנו".
ההבטחות שלו לא היו גדולות מדי?
"הן אכן היו גדולות מאוד. הוא הבטיח לייבש את הביצה בוושינגטון, וזו ביצה עמוקה יותר משציפה. ברור שקשה לו להעביר החלטות, אבל הוא מתחיל להראות לעם מי הבעייתי ומי מאט את קצב העבודה, שזה בעיקר הסנאט. אני מקווה שנצליח לשפר זאת בהמשך".
בעוד שנה יתקיימו בחירות אמצע הקדנציה, שבהן אתה וכל חברי בית הנבחרים תעמדו לבחירה מחדש. האם סיכוייך עלו או נפגעו כתוצאה מכך שטראמפ הוא ראש המפלגה שלך?
"קשה לומר כרגע. הדמוקרטים עושים הכול כדי להצר את צעדיו של הנשיא, המון אנרגיה מושקעת בזה, והדבר יכול לפגוע גם בנו. קשה לדעת אם הם מצליחים בכך או לא. הבחירות למשרת המושל בווירג'יניה, שהן צמודות מאוד כרגע, יכולות לתת סימן ראשון לכך (הבחירות התקיימו ביום שלישי השבוע: גם במירוץ לתפקיד המושל וגם במערכות בחירות אחרות בניו־יורק, ניו־ג'רזי ומדינות נוספות, ניצחו מועמדים רבים מהמפלגה הדמוקרטית - א"ש). אבל מבחינת מדיניות, אנחנו מורידים מיסים. הדמוקרטים יצאו עם תוכניות של העלאת מיסים בסך 10 טריליוני דולרים בשנים הקרובות, כך שאני מאמין שאם תשאל את האנשים - הם עדיין מעדיפים אותנו".
מהי ההשפעה שלך, כחבר קונגרס, על המכונה הפוליטית של וושינגטון?
"יש לי תואר דוקטור בכלכלה והרציתי עשרים שנה באוניברסיטה, אז אני משתמש ביכולות הללו כמה שאפשר בוועדות כמו ועדת התקציב ובהופעות בתקשורת. זה משהו שטראמפ שינה במפלגה: כיום אנחנו עסוקים לא רק בלהעביר חוקים אלא גם בלהעביר את המסר שלנו לציבור, ומשתדלים לעשות זאת בצורה הכי טובה שיש. לכן גם כתבתי ספר שבו מוסברים שלושת העקרונות החשובים בעיניי לאומה שלנו. הראשון הוא הברית היהודית־נוצרית, מסורת שנהרסה בידי השמאל. באוניברסיטאות הגדולות, כמו הרווארד או ייל, אם תגיד שאתה מאמין בעקרונות דתיים - יעיפו אותך מהחדר. זה מדהים, כי אלה בדיוק הדברים שהביאו אותנו להיות האומה הגדולה שאנחנו. בזה האמינו האבות המייסדים שלנו. הדבר השני הוא עליונות החוק, והשלישי הוא שוק חופשי. זה מה שהפך אותנו לעשירים, וזה מה שאנחנו מאבדים בגלל השמאל".
מהו האתגר הגדול של טראמפ בשנים הקרובות?
"הביצה הוושינגטונית שהוא דיבר עליה כל הזמן. דוגמה מצוינת לכך היא מחלקת המדינה, שמלאה בבוגרי הרווארד, ייל ופרינסטון, אנשים עם אג'נדת שמאל שבאים מקמפוסים שיש בהם סממנים אנטישמיים. האתגר השני הוא הגנה על חופש הדת. יש לנו תקינות פוליטית בכל נושא חוץ מאשר בנושא הזה. כשאתה דתי אתה תחת מתקפה כיום, ולא משנה אם אתה נוצרי או יהודי. האבות המייסדים שלנו עשו טעות אחת – הם לא קיבעו את הברית היהודית־נוצרית בחוק, כי לא העלו על דעתם שמישהו יטיל בה ספק. והיום היא בספק; בגנים לא מלמדים על משה רבנו, אף נער לא יודע מהם עשרת הדברות. ממי הילדים שלנו ילמדו ערכים ומוסר? אז עכשיו אנחנו מתמודדים עם בעיות של סמים ופשיעה, ואנשים מופתעים. אני לא מופתע".
בבחירות הבאות טראמפ ינצח שוב?
"כל דיבורי ההדחה הם פוליטיקה קטנה, והם נאמרים מהיום הראשון שלו בתפקיד. אין שום אישומים אמיתיים באופק. הרי כולנו מרגלים רוסים, לא? אם טראמפ יחליט לרוץ ב־2020, הוא עדיין יהיה מועמד מאוד חזק. השאלה היא אם יימאס לו לפני כן".
יש סיכוי כזה?
"כן, סיכוי קטן, למרות שהרבה פעמים נראה דווקא שהוא נהנה. נכון שהסקרים היום לא ממש לטובתו, אבל בסוף, כשזה אחד על אחד, טראמפ מאוד חזק. אל תשכח שהוא ניצח את שושלת בוש ואת משפחת קלינטון".
עשרות יהודים ויהודיות נרגשים ונרגשות המתינו באכסדרת מרכז התרבות 92Y שבאפר־איסט־סייד במנהטן ביום שני שעבר. זהו מרכז קהילתי בעל שם, שמרכז אליו את האליטה היהודית הליברלית המבוקשת של העיר. כמעט בכל שבוע יש כאן הרצאה של ידוען מהשורה הראשונה, והערב ינאם כאן הכוכב הדמוקרטי חִיזְר חאן. חאן, אב לקצין אמריקני שנפל, קנה את תהילתו כשתקף את טראמפ חזיתית מעל בימת הוועידה הדמוקרטית ביולי 2016. המוצא הפקיסטני של משפחת חאן תרם כמובן למלחמת הטוויטר שהתפתחה לאחר מכן, עוד אחד מהסיפורים שהיו אמורים לבדם להפיל את טראמפ לקרשים.
מאז חאן הוא מרצה מבוקש: בהרצאה הנוכחית הוא דיווח על 162 נאומים קודמים, דומים לו, בפני קהלים דמוקרטיים. בדבריו הוא בעיקר מנסה לעודד את הקהל, ואכן נראה שהקהל מהאפר־איסט־סייד זקוק לעידוד. זוהי ברית הלוזרים, ברית המיעוטים ששמו את כל יהבם על המועמדת קלינטון, והתעוררו למדינת בלהות שבה שולט, מבחינתם כמובן, כוכב ריאליטי נמוך מצח, בור וגזען – לאו דווקא בסדר הזה.
"שלוש פעמים הייתה המדינה שלנו במצב קריטי ולא ידענו אם נשרוד", פתח חאן בדברי העידוד. "במלחמת העצמאות, במלחמת האזרחים, ועכשיו". מהקהל, הנהוני הסכמה נוגים ליוו את דבריו. "אבל אנחנו נעבור את זה", הבטיח חאן, "אני מסתובב בכל רחבי אמריקה ומקבל חיזוקים. אפילו קיבלתי הביתה שלוש מזוזות כאות הוקרה", ניסה להחניף.
כשהקהל החל לצאת מהאולם, תפסתי לשיחה קצרה שניים מהנוכחים. הם ביקשו לא להזדהות, אבל המסר שלהם היה ברור והדהד את תקשורת המיינסטרים ומתנגדי טראמפ באשר הם: הנשיא הנוכחי הורס את אמריקה יום אחר יום. בכל תחום. כיהודים, הם חוששים לגורלם במיוחד. הפחד שלהם אותנטי, קולם רועד כשהם מדברים על היום הארור ההוא לפני שנה שבו קרסה תקוותם לנשיאה ראשונה, מנהיגה טובה ליהודים, ובמקומה קיבלו את השטן בהתגלמותו. גם הזוג הזה, כמו שאר הקהל שגדש את הערב, יצא לרחובות מנהטן הצוננים כשאינו יודע שום דבר חדש, אבל בשלב הזה נראה שגם תחושת היחד, שנה לאחר שהשמיים נפלו על ראשיהם, הייתה שווה להם 40 דולר ויותר לכרטיס.
במרחק כמה עשרות רחובות דרומה משם פגשתי מוקדם יותר יהודי אחר: שמו קן אברמוביץ', והוא מייצג את הפלג השני ביהדות ארה"ב. הוא מיליארדר שבז ליהודים הליברלים, חוזה את היעלמותם בתוך כמה עשורים, וכמובן תומך בטראמפ בהתלהבות. אני נפגש איתו בפנטהאוז בשדרת לקסינגטון במנהטן, שם שוכנים משרדי קרן NGN מייסודו, שמשקיעה במיזמים בתחום הבריאות.
"המצב היום טוב הרבה יותר משהיה לפני שנה", פוסק אברמוביץ' בחדות. "בממשל היום אוהדים את ישראל, לעומת ממשל אובמה ששנא את ישראל. במונחים של ספורט, האסטרטגיה של אובמה הייתה להפסיד. האסטרטגיה של טראמפ כרגע היא להשיג תיקו. אני מעדיף שהוא ישאף לניצחון, והוא עוד לא שם, אבל עדיף לשאוף להשוות מאשר לשאוף להפסיד. אם הייתי מרצה באוניברסיטה הייתי נותן לו ציון 85. זה לא 90, אבל גם לא 50 – הציון של אובמה".
רוב היהודים בארה"ב לא חושבים כמוך. הם רואים בטראמפ אסון לאמריקה בכלל וליהדות אמריקה בפרט.
"יש שתי קהילות יהודיות בארה"ב: 70 אחוז דמוקרטים ו־30 אחוז רפובליקנים. המחנה הקטן יותר מורכב ברובו מאורתודוקסים, מודרן־אורתודוקס או קונסרבטיבים שנוטים לאורתודוקסיה. הקבוצה הגדולה יותר, שרובה רפורמים וקונסרבטיבים, האסטרטגיה שלה היא להפסיד. המפלגה שלהם נחטפה בידי קיצונים. זה כמו שמרצ תשתלט על מפלגת העבודה". אברמוביץ' לא שולף סתם כך שמות של מפלגות ישראליות. הוא מעורב מאוד בנעשה בישראל, ונחשב לאחד מבעלי ההון המקורבים לראש הממשלה נתניהו.
והם, ה־70 אחוז, לא רואים את מה שאתה רואה? כולם טיפשים?
"יש שני סוגי חוכמה - שכל והיגיון בריא. לכל היהודים יש שכל, אבל רק ל־30 אחוז יש היגיון בריא. אני לא קורא לזה ימין ושמאל; יש נורמלים ויש שמאל. אנשים נורמלים מאמינים בשלושה דברים - כלכלה חזקה, תרבות חזקה וצבא חזק. 70 אחוז מהיהודים לצערי לא מאמינים בדברים הבסיסיים האלה. הבשורה הטובה היא שבדורות הקרובים המאזן יתהפך. ראשית, היהודים הרפובליקנים עושים הרבה יותר ילדים. שנית, יש אצלם הרבה פחות נישואים מעורבים. שלישית, הם פשוט צודקים".
כתומך טראמפ, איך אתה מתמודד עם התקשורת שמבשרת בכל יום על קריסת אמריקה באשמת הנשיא שלך?
"הכול חדשות שקריות. בעידן אובמה צמחנו באחוז או שניים, עכשיו בשלושה. אובמה עשה הכול כדי להרוס את הכלכלה, את התרבות ואת הצבא. הניו־יורק טיימס לא כתב על זה מילה. עכשיו טראמפ תקוע עם האחריות לתקן את כל הדברים האלה, וכשהוא עושה את זה הם מבקרים אותו. הביקורת על טראמפ, אם כבר, צריכה לבוא מימין - שהוא לא עושה את הדברים מספיק מהר.
"יש שתי אמריקות. ניו־יורק וקליפורניה חושבות שהן אמריקה האמיתית, אבל הן רק 10 אחוזים מהשטח ו־45 אחוז במספר האנשים. האנשים שעובדים קשה במערב התיכון ובשאר חלקי המדינה, שיש להם ערכים מסורתיים אמריקניים, הם אלה שבחרו בטראמפ".
טראמפ יכול לעמוד בהבטחתו להציל את התעשייה המסורתית? את מכרות הפחם?
"הוא המאמן, לא השחקן. הוא יכול להפחית רגולציה ואכן עושה זאת. אובמה הכריז על הפחמן הדו־חמצני כרעל, וטראמפ הכריז שהוא לא. זהו שינוי הצהרתי שמוביל למעשים בשטח. אובמה ניסה להרוס את תעשיית הפחם, טראמפ הכריז שהוא מעוניין בכל סוגי האנרגיה. מכאן והלאה זו לא החלטת ממשלה אלא התמודדות של השוק החופשי, אבל לפחות הוא לא יצא נגד".
מהי תשובתך לזעקה של יהודים ליברלים נגד תופעות אנטישמיות, כהגדרתם שקשורות בטראמפ?
"פייק ניוז. הימין הקיצוני הוא אולי אחוז אחד באוכלוסייה, השמאל הקיצוני מונה כרבע מהאוכלוסייה. תנועת אנטיפה ודומיה הם ארגוני טרור מקומיים, שצריכים להיסגר ואנשיהם צריכים להיות בכלא. הבעיה באמריקה היא השמאל הקיצוני, לא הימין".
שיטוט לילי ברחובות מנהטן הוא תמיד חוויה, גם ללא מטרה מסוימת. הפעם מצאתי את עצמי משחזר את המסלול הרגלי שעשיתי בליל הבחירות – ממטה קלינטון ששכן בקצה רחוב 34; דרך טיימס סקוור, הכיכר בלב העיר, שבה התקבצו אז אלפי אנשים לחזות בתוצאות על גבי מסכי ענק; ועד מלון הילטון בשדרה השישית, בין הרחובות 53 ו־54.
מנהטן, לכאורה לפחות, נשארה אותה עיר גדושה ותוססת, מהירה וחסרת מנוחה, צבעונית ומלאת חיים. אבל מנהטן אינה אמריקה. היא אף פעם לא הייתה. אמריקה האמיתית – ממישיגן עד וושינגטון, משכונות עוני שחורות ועד מגדלים מפוארים שגרים בהם אך ורק לבנים, משולחן שבת רפובליקני ועד בית כנסת דמוקרטי - שסועה ומבותרת, חסרת קשב וחסרת סבלנות. ובראשה עומד מי שמנצח על כל המהומה הזו, ובמידה רבה מאמין שהוא נבנה ממנה. מי שהדהים את העולם בדיוק לפני שנה, ומקפיד להמשיך לעשות זאת גם היום, מדי יום.
אקו"ם