ה"בום הדמוגרפי" הערבי: הרוב היהודי בירושלים הולך ופוחת
אפשרות של הצבעה ערבית משמעותית בבחירות לעיריית ירושלים, בעוד כשנה, הופכת לדרמטית לאור ה"בום הדמוגרפי" שיצרה גדר ההפרדה. בשועפט ובכפר עקב חל גידול של 300 אחוזים באוכלוסייה
תרחיש הפחד, שמגלם בתוכו ה"איום הדמוגרפי הערבי בירושלים" - זה שמפניו מתריעים כבר שנים חלקים בממסד הממשלתי והעירוני - עלול להתממש בעוד כשנה, בבחירות למועצת עיריית ירושלים. על פי התרחיש הזה, יצביעו בקלפי העירונית בפעם הראשונה מאז 1967 רוב בעלי זכות הבחירה מקרב ערביי מזרח ירושלים ויבחרו בנציגיהם למועצת העיר. תיאורטית, הם שווים כשליש מהמושבים. בפוטנציה, הם מסוגלים להיות חלק מרכזי מכל קואליציה עתידית, להשפיע על המדיניות ואולי אף לקבוע את זהותו של ראש העיר הבא.מנקודת מבט אופטימית יותר, התרחיש הזה הוא תרחיש של סיכוי ותקווה. הוא מגלם לכאורה הכרה של ערביי מזרח ירושלים בשלטון העירוני הישראלי על העיר המאוחדת. הוא גם מעניק סיכוי של ממש לתושבי מזרח ירושלים, שהשלטון הישראלי הפלה לרעה את שכונותיהם. הפערים ברמת השירותים והתשתיות בינן לבין השכונות היהודיות זועק לעין ולשמיים כבר שנים רבות.
ציבור ערבי שביקש בעבר להשתתף ולהצביע בבחירות המקומיות, כמו גם אישי ציבור מקרב ערביי מזרח העיר שהביעו רצון להתמודד על מקום במועצת העירייה, אוימו וחלקם אף נפגעו מאלימות ומטרור של אנשי חמאס ופת"ח. כך אירע למשל לחנא סניורא, לשעבר מנהל העיתון "אל־פג'ר", שביקש לרוץ למועצת העיר, ושתיים ממכוניותיו הוצתו.
כך אירע גם ליוזמות מקומיות שהתארגנו בבית צפאפא ובצור באהר. במערכות הבחירות הקודמות, למעט אחת (זו של 1969), הצליחו ארגוני הטרור לטרפד השתתפות משמעותית של ערביי מזרח ירושלים והתמודדות של רשימות ערביות בבחירות העירוניות. רק אחוזים ספורים פקדו את הקלפי. הטרור ניצח. שיעור ההצבעה הזעום ביטא היעדר הכרה פורמלית בשלטון הישראלי ובמעשה איחוד העיר.
האם באוקטובר 2018 ערביי מזרח העיר יהיו חופשיים להחליט כרצונם, להצביע או שלא להצביע? או שהטרור ינצח שוב? שנה לפני המועד, השתתפות משמעותית ראשונה מסוגה של ערביי מזרח ירושלים בבחירות העירוניות היא תרחיש ששוב מדברים בו. מגמת הישראליזציה בקרב חלק מתושבי מזרח העיר תורמת לכך. היא מתבטאת בין היתר בביקוש גובר לאזרחות ישראלית, וכפי שעולה מסקרים חוזרים ונשנים - גם בהתנגדות לחלוקת העיר.
שתי סנוניות ראשונות שאולי רומזות על שינוי מגמה הן יוזמות שעדיין לא ברור מה סיכוייהן, והאם יצלחו את מכשול האלימות והטרור הפלשתיני. האחת היא של איאד ביבוח, מורה משועפט, שמנסה להקים מפלגה מזרח־ירושלמית. השנייה היא של ד"ר רמדאן דבש, יו"ר המינהל הקהילתי צור באהר, שאף הוא הצהיר על כוונתו לרוץ למועצת העיר.
המכנה המשותף לשתי היוזמות, כמו לכל היוזמות הקודמות שגוועו בטרם הבשילו, הוא היומרה לעקוף את המחלוקת הפוליטית על עתיד העיר, ולהצטמצם בפעילות עירונית ובדאגה לרווחת תושבי מזרח ירושלים, שהוזנחה מאוד.
שראל קמחי, מנהל מחקרי ירושלים במכון ירושלים למחקרי מדיניות, מוותיקי ובכירי חוקרי העיר, סבור כי תרחיש ההשתתפות ההמונית של ערביי מזרח ירושלים בבחירות העירוניות הוא שעיצב את "תודעת הסכנה הדמוגרפית" אצל ממשלות ישראל לדורותיהן. "ביומיום", מציין קמחי, "התושבים היהודים והערבים בעיר אינם חשים במה שמכונה המאבק הדמוגרפי. המאבק מתנהל בין ההנהגות הפוליטיות של שתי הקהילות בעיר. מנקודת המבט הישראלית, הרצון לשמר רוב יהודי משמעותי נובע מהחשש שיום בהיר אחד הציבור היהודי יתעורר למציאות של מועצת עיר שמחצית מחבריה הם ערבים. בדמיון של אחדים אפילו מתרוצצת אפשרות חבירה בין ערבים לחרדים וראש עיר ערבי".
זהו, על פי קמחי, "מוקד החשש, שהביטוי שלו הוא הרצון לשמור על הרוב היהודי בעיר. זה גם הרקע לשורת החלטות ממשלתיות, מאז ימי אשכול וגולדה, שהציבו יעד ורף דמוגרפי לציבור היהודי בירושלים. לצד השיקול הביטחוני", הוא אומר, "השיקול הדמוגרפי מלווה ומשפיע על ההתנהלות הישראלית בירושלים מאז 1967".
קמחי, שכיהן כראש האגף למדיניות תכנון בעיריית ירושלים לאורך 13 שנה, ואף היה שותף להכנת תוכנית האב שאפשרה את המעבר מעיר חצויה לעיר מאוחדת, מצביע אמנם על הליבה שמזינה את החשש הדמוגרפי הממשי מהצד היהודי, אבל גם הוא יודע שהרקע לחשש הזה מוקדם ורחב בהרבה.
דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, היה האיש שסימן ראשון ליורשיו את הדרך והכיוון. "בכל מחיר", אמר בן־גוריון, "צריך להביא יהודים למזרח ירושלים, צריך ליישב רבבות יהודים בתוך זמן קצר. יהודים יסכימו להתיישב במזרח ירושלים גם בצריפים".
מאז מחצית המאה ה־19 היה בירושלים רוב יהודי, והשאיפה לייצר ולשמר בבירה רוב יהודי יציב, היתה טבעית על רקע שיבת היהודים אל העיר העתיקה. המדיניות הדמוגרפית של ישראל בירושלים הושפעה ישירות מהעובדה שבמשך 19 שנה, עד 1967, העיר היתה חצויה. קברניטי המדינה לא הסתירו את חששותיהם מהמיעוט הערבי המהווה רוב בטריטוריה שלו. הם חששו שיבוא יום שבו יבקשו ערביי ירושלים שזה עתה סופחו למדינת ישראל, לממש מאוויים לאומיים ולחצות מחדש את העיר.
לאיחוד היה משמעות דמוגרפית דרמטית. עד 1967 היה היחס בין יהודים ללא־יהודים בעיר המערבית 97 אחוז יהודים מול 3 אחוז לא יהודים. גבולות ירושלים הורחבו אמנם על פי הקריטריון של "מקסימום שטח ומינימום אוכלוסייה", ולמרות זאת נולדה מציאות דמוגרפית חדשה: 74 אחוז יהודים מול 26 אחוז ערבים.
ירושלים, כמו בתקופת המנדט הבריטי, שבה להיות עיר דו־לאומית. בשנים הראשונות שלאחר האיחוד החליטה הממשלה לשמר את היחס הזה והציבה יעדים דמוגרפיים ברורים, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. שיעור הילודה הגבוה לאורך שנים בקרב האוכלוסייה הערבית בהשוואה לזה היהודי, בצירוף מאזן הגירה שלילי של האוכלוסייה היהודית לאורך שלושת העשורים האחרונים - 400 אלף יהודים עזבו את העיר בתקופה זו - הקטינו בהדרגה את הרוב היהודי, שעומד כיום על כ־60 אחוז בלבד.
ד"ר מאיה חושן, עורכת השנתון הסטטיסטי של ירושלים, הסבירה בעבר כי "ההנחה שעמדה בבסיס מדיניות הגידול הדמוגרפי היתה כי בעוד האוכלוסייה הערבית תגדל בעיקר כתוצאה מריבוי טבעי, האוכלוסייה היהודית תגדל בעיקר ממאזני הגירה חיוביים ומקליטת עלייה". הערבים מילאו את חלקם בנוסחה. יתרה מכך: בשנים הראשונות שלאחר הקמת הגדר עברו כ־70 אלף פלשתינים אל הצד הישראלי שלה. הם עשו זאת כדי שלא להפסיד זכויות והטבות כלכליות שונות, שנגזרות ממעמדם כתושבים השוהים בתחום ירושלים הישראלית.
הצד היהודי לעומת זאת לא עמד בציפיות. העולים לא מצאו את ירושלים אטרקטיבית מספיק, ותושבים רבים - חילונים וחרדים - עזבו את העיר בשיעורים גבוהים, בעיקר על רקע מיעוט בנייה למגורים והיעדר מקומות עבודה.
לפני כמה שנים חל מהפך, ושיעור הילודה במגזר היהודי עלה לראשונה על זה של המגזר הערבי, אבל הדבר לא שינה את המגמה. העזיבה ההמונית של יהודים את העיר היתה משמעותית פי כמה.
עכשיו מבקשות שתי יוזמות מדיניות־אורבניות חדשות לשנות את המגמה ואת המציאות הזאת. שבעה ח"כים, ובראשם יואב קיש מהליכוד ורועי פולקמן מכולנו, מציעים להקים לירושלים עיריית גג, שתספח לעיר אדמיניסטרטיבית את יישובי ירושלים רבתי היהודיים: מעלה אדומים, גבעת זאב, גוש עציון, אפרת וביתר עילית.
ליוזמה יש חלק נוסף, שאותה מקדם השר לענייני ירושלים, זאב אלקין: לגרוע מהעיר את כפר עקב ומחנה הפליטים שועפט, שתי שכונות ירושלמיות שבהן חיים כיום כ־140 איש, שהוצאו ב־2004 אל מחוץ לגדר ההפרדה (גילוי נאות: הרעיון הועלה לראשונה בספרי "ירושלים - אשליית החלוקה", בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה; נ"ש).
היוזמה להקמת עיריית הגג אינה חדשה. ממשלת נתניהו הראשונה החליטה לבצע זאת כבר ב־1998, אבל בדיוק כמו היום האמריקנים מנעו זאת. ההתערבות האמריקנית באה למרות שאין מדובר בהחלת ריבונות על שטחים אלא רק בסיפוח סמכויות, בניהול משותף ובשינוי מקור הסמכות. לפני 19 שנה היה זה ממשל קלינטון, היום זה ממשל טראמפ. המניע זהה: "התנגדות לקביעת עובדות קודם הסדר מדיני".
החלק השני של היוזמה, הוצאת שכונות ערביות מתחום השיפוט של ירושלים, והשארתן בתחום ישראל הוא בעל היתכנות גבוהה יותר. היוזמה הזאת של אלקין צוברת תאוצה בשל תהליכים מהירים שמתחוללים בשתי השכונות הללו - הן בשועפט והן בכפר עקב נוצר ריק שלטוני, שהקמת גדר ההפרדה רק העמיקה אותו.
המציאות במקומות הללו היא של עוני, סמים, הזנחה ממשלתית ועירונית, עבריינות, טרור, הצפה של נשק והיעדר משילות. המצב העגום מייצר גם דיור זול: מחירי הדירות הנמוכים שואבים לאזור עשרות אלפי תושבים משטח הגדה, והאוכלוסייה גדלה כל העת בקצב מהיר. "הדיירים החדשים" זוכים בדירה של 100 מ"ר בפתחה של ירושלים, בעלות של 400-300 אלף שקלים בלבד, בעוד בשכונות הערביות של מזרח ירושלים, מהצד הישראלי של הגדר - דירה זהה עולה בין 1.2 ל־1.7 מיליון שקלים.
כל הגורמים הללו הביאו לבום דמוגרפי בשכונות הללו. מאז הקמת גדר ההפרדה אוכלוסיית שועפט וכפר עקב גדלה בכ־300 אחוז, בעוד כלל אוכלוסיית מזרח העיר גדלה באותה תקופה בכ־65 אחוז בלבד.
למרות זאת, ישראל קמחי מציע למעצבי המדיניות ולמקבלי ההחלטות לוותר על הרעיון להוציא את השכונות הערביות הצפוניות מהעיר. "זה משחק במספרים. הם יוסיפו לגור בפתחה של ירושלים, ימשיכו לעבוד כאן. זה לא יפתור את הבעיה", הוא אומר. לדבריו, "הכאוס בשכונות הללו רק יגדל. עדיף להקים עבורן חברות פיתוח עם תקציבים מתאימים, שיפעלו בחסות הממשלה והעירייה, כפי שהקימו את הרל"י (הרשות לפיתוח ירושלים). אני גם מציע לשקול ולבחון מחדש האם גדר ההפרדה שהפרידה דה פקטו את השכונות הללו מהעיר, מסייעת לנו או מזיקה לנו? כבר היום ברור שמפלס העוינות לישראל בשכונות הללו גבוה מאוד, כתוצאה מהחומות והגדרות שהפרידו אותן מירושלים".
לעומת זאת, קמחי מצדד ברעיון הקמת עיריית הגג ומציע למדוד את הדמוגרפיה בין יהודים לבין ערבים במרחב ירושלים כולו ולא רק בתוך העיר: "המחשבה נכונה. זה יחזק את הרוב היהודי, ויאפשר גם לתושבי ירושלים רבתי להצביע לעיריית ירושלים. אין באמת סיבה אמיתית לא לנהל את המרחב הזה תחת גג אחד, גם במה שקשור לתשתיות, תחבורה ציבורית ושירותים נוספים. אחרי הכל המרחק בין ירושלים לגוש עציון הוא רבע שעת נסיעה, ולמעלה אדומים - אפילו פחות".
קמחי סבור שהעיר ירושלים עצמה צריכה להפסיק לגדול. הוא עצמו היה שותף ב־1968 להכנת תוכנית האב לירושלים, שצפתה לעיר של לא יותר מ־550 אלף תושבים, אבל כבר היום חיים בירושלים קרוב ל־900 אלף איש. הוא מגלה לראשונה ל"ישראל השבוע" כי הצפי הדמוגרפי של מוסדות התכנון והמחקר הוא שב־2020 ירושלים תגיע לכמיליון נפש וב־2040 ל־1,550,000 נפש. על פי התחזיות, שיעור האוכלוסייה הערבית יגיע אז ל־44 אחוז.
אם ירושלים תפסיק לגדול, ויבנו פחות דירות - הסיכוי לשמור על הרוב היהודי יקטן.
קמחי: "נכון. לכן הראייה צריכה להשתנות ולהיות מטרופולינית. בתחום המטרופולין אפשר וצריך לבנות הרבה יותר, אבל לא בתוך ירושלים עצמה".
כמי שחיבר מאות מחקרים, ניירות וספרים על ירושלים, קמחי מודע לבעיות: "עתודות הקרקע לאוכלוסייה היהודית בירושלים הולכות ואוזלות. את אלה שקיימות כמו בעטרות, בהר חומה או בגבעת המטוס - קשה לממש בשל מגבלות מדיניות. גם המזרח עתיר הקרקעות - לכיוון מעלה אדומים - חסום היום בשל מגבלות מדיניות. במערב - הארגונים הירוקים הצליחו למנוע בנייה משמעותית, אבל אני מעריך שהחסימה המדינית ממזרח לא תותיר לנו ברירה ותוביל אותנו לבנייה במערב.
"אם לא יבנו לא פה ולא שם - ירושלים תצטופף ותהפוך לעיר של מגדלים, וזה פרובלמטי. תשתיתית - ירושלים לא ערוכה לציפוף כזה".
האם מישהו יודע באמת כמה ערבים חיים היום במזרח ירושלים?
קמחי: "גם הנתון הזה הוא חידה. לפי הנתונים הרשמיים של הלמ"ס: כ־330 אלף תושבים (38-37 אחוז מהעיר). לפי הנתונים הלא רשמיים, חיים בעיר עוד כ־60 אלף ערבים, כך שהיחס בפועל הוא 41 אחוז ערבים מול 59 אחוז יהודים".
כך או אחרת - העיסוק הגובר של הפוליטיקאים בדמוגרפיה של ירושלים והתוכניות שנמצאות עתה על הפרק מבטאים כנראה הכרה בצורך לשנות את הדינמיקה ולהוביל את ירושלים לכיוונים חדשים. רה"מ נתניהו מעדיף לתאם כל מהלך עם ארה"ב, שללא הסכמתה התוכניות השונות יישארו כנראה על הנייר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם