ראשי » חדשות » בארץ

"קוראים לנו גזענים, אבל האמת היא שאנחנו סובלניים מדי"

מגג ביתה משקיפה שפי פז - ממנהיגי המחאה נגד המסתננים בדרום תל אביב - על האזור שהפקירו העירייה, הממשלה וחבירה לשעבר מהשמאל הישראלי. בניגוד להם, היא לא מתכוונת להפסיק להילחם למען תושבי השכונות

"לאן להגיע?", כתבתי בהודעה לשפי, "ומה הסיכוי שירביצו לי?"
"חח חמוד", הייתה התשובה. "תירגע, אני אשמור עליך".
נדמה ששפי פז כבר לא מפחדת מכלום, ובמאבקה למען תושבי השכונות בדרום תל־אביב אין מבחינתה אויב חזק מכדי לצאת נגדו. בשבועות האחרונים העזה פז לגעת גם בלב־ליבו של הקונצנזוס הקדוש ביותר לתקשורת הישראלית, ובכל מוצאי שבת היא מפגינה יחד עם חבריה אל מול ביתה של אסתר חיות, הנשיאה החדשה של בית המשפט העליון.
 
כמה אנשים מגיעים להפגנות, אני מתעניין כשאנחנו נפגשים. "בהתחלה הגיעו 300־350, עכשיו בערך 100", משיבה פז. כשאני תוהה למה זה לא תופס – הרי הרשת מלאה בדיונים של אנשי ימין מלומדים שמסבירים זה לזה שהבעיה היא לא בממשלה ולא באופוזיציה, אלא בבג"ץ – היא עונה ש"הימין לא אוהב לצאת מהבית".
טוב, אולי הוא מפחד שיהרסו לו אותו כשהוא בחוץ.

פז מחייכת בחצי ייאוש. "הימין לא מגיע להפגנות. אני מדברת עם לא מעט חובשי כיפות סרוגות, והם אומרים לי שהפסיקו להאמין בהפגנות מאז ההתנתקות. בהתחלה כעסתי, אחר כך הבנתי אותם יותר. הימין בשלטון, והבוחרים מצפים מהממשלה לעשות את העבודה שלשמה נבחרה. מה לעשות שהימין לא מהפכן, הוא שמרן".

ואת לא מפחדת שההפגנות יובילו לאלימות?
"אתה צריך לבוא להפגנות, לא תאמין כמה הן לא אלימות. אנחנו בסך הכול רוצים ששופטי בג"ץ ישימו את אזרחי המדינה בעדיפות ראשונה. נקודת ההתייחסות של השופטים צריכה להיות אזרחי ישראל, ולא עמיתיהם בבתי המשפט באירופה".

מה שאתם עושים לא מזכיר את ההפגנות השנויות במחלוקת מול בית היועץ המשפטי לממשלה?
"הייתי בהפגנות הראשונות מול ביתו בפתח־תקווה, וראיתי איך המפגינים מתגרים במשטרה. אנחנו לא עושים את זה. התנגשות עם המשטרה זה לא בדי־אן־איי שלנו. האמת היא שחסרים לנו כמה מעצרים מתוקשרים כדי להעלות את ההפגנות מדרגה".

את מתה שיעצרו אותך?
היא שוב מחייכת.

כשפז פותחת לי את הדלת בחולצת טי שחורה, נדמה לי שאני מכיר אותה שנים, אף שמעולם לא באמת נפגשנו. פה ושם ראיתי אותה באיזו הפגנה, וגם דיברנו בטלפון פעם־פעמיים כשהיא הייתה צריכה עזרה כזו או אחרת ברשת, אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו אשכרה עומדים פנים אל פנים. ויש גם הרגשה של מבוכה, או אולי בושה. עשר שנים אני גר בתל־אביב, וזו אולי הפעם השנייה שאני מבקר בשכונת שפירא. קל לבקר את האדישות של הישראלים לבעיה, אבל אם לי לא יצא עד היום להגיע בעצמי לזירת המאבק הזו, מה לנו כי נלין על תושבי נתניה, ערד או עפולה. אני מניח שאילו על רמת־החייל, השכונה השקטה שלי, היו משתלטים עשרות אלפי מסתננים, הייתי קצת יותר מעורב במה שקורה. אבל היי, רחוק מהעין, רחוק מדרום תל־אביב.
 

על שולחן העץ שבמרכז הסלון של פז מונח מגאפון, שאף אחד לא יתבלבל מהחזות הרגועה והשלווה של המארחת. ליד המגאפון יש דגל של "שלום עכשיו". פז מספרת שלקחה אותו מאיזו הפגנה ומאז היא לא יכולה להיפטר ממנו, כי הכלבה שלה אוהבת לישון עליו. מצד ימין מדפי מתכת ועליהם ערימות־ערימות של ספרים. פז תסלח לי אם אומר שהבית באופן כללי לא מסודר במיוחד. לשאלה אם זה קשור לכך שהיא אוהבת בלגאנים, היא משיבה שזה קשור יותר לכך שמי שמבלה את כל היום במאבקים, אין לו זמן לניקיונות.

אני מתיישב על השולחן. היא מציעה קפה ושואלת אם אני מעשן. אני עונה לה שלצערי כבר לא. "אני מעשנת, אז אם לא אכפת לך, נעלה לגג".

אחלה גג יש לה. כזה שמשקיף על כל דרום תל־אביב, כאילו דואג שפז תמיד תראה מול עיניה את השכונות שהיא כל כך נלחמת עליהן. הגג הזה משמש אותה ואת בת זוגה טלי (עוד נגיע לזה) גם לגידול עגבניות, חסה, פלפלים ועוד.

זה כי מפחיד ללכת פה לירקנייה?
"לא לכל דבר צריך הסבר. לפעמים אנשים סתם אוהבים לגדל ירקות על הגג".

לקרוא לה עוף מוזר יהיה אנדרסטייטמנט שיעשה עוול לעופות מוזרים רגילים. פז היא הצלם בהיכל של הגופים הנאבקים למען הרחקת המסתננים מדרום תל־אביב. אשכנזייה, שמאלנית בעברה, שחיה עם בת זוג ובמשך שנים רבות הסתובבה באותם חוגים שבקושי מצליחים לגרד כמה פתקים בקלפיות של דרום תל־אביב.

כשהיא מספרת על הילדות שלה, אפשר לקבל מושג מהיכן יצאה מין שפי פז כזאת. היא נולדה בפולין לפני 65 שנה ובגיל ארבע עלתה ארצה, היישר למעברה באזור הקריות. משם היא זוכרת "את השירותים בחוץ, בוטקה עם חור". הוריה היו ניצולי שואה. "השואה גרה אצלנו במרתף שלא היה לנו. לא דיברנו עליה, אבל זה היה בכל מקום - בסיוטי לילה ומתחת לבלטות. הייתי פריקית של שואה, קראתי את כל הספרים. אולי בגלל זה הערצתי את לח"י, שהיו בשבילי המעבר משואה לגבורה. כנערה הייתה לי תקופה מוזרה מאוד. מצד אחד הייתי בשומר הצעיר, מצד שני על הקיר בחדר הייתה לי תמונה של גאולה כהן".

בצבא שירתה בחיל חימוש, ולדבריה סבלה מאוד כי מעולם לא הייתה מיינסטרים. אז היא החזיקה דווקא בעמדות ימין. היא מספרת על האופוריה שחשה אחרי מלחמת ששת הימים, כשהייתה בת 15, ועל השתתפות בהפגנות בתל־אביב למען ההתנחלויות. היציאה מהארון היא שקיבעה אותה עמוק־עמוק באגף הנגדי. "החיבור שלי לשמאל התחיל בערך אז, בגיל 22. לא היה אפילו מקום לחשוב פעמיים. החיבור האוטומטי שלי לאחר היציאה מהארון היה למפלגת רצ, עם דמויות כשולמית אלוני ויעל דיין, עם אנשים שדאגו לזכויות שלנו".
 

מאותו רגע היא הייתה בשמאל בכל הכוח. משתתפת בהפגנות של שלום עכשיו, מפגינה נגד התנחלויות, מאמינה שזה המקום הנכון לה כאדם הומני. "לא תאמין, אבל עד לפני חמש שנים הצבעתי מרצ", היא אומרת. אני באמת לא מאמין: היום היא אחת הנשים השנואות ביותר בחוגי השמאל (בטח במקום השני, אחרי עירית לינור). טוב, כשהיריבות צומחת בפנים זה הרבה יותר כואב.

אגב כך אני שואל אותה מה דעתה על הדיון שהתנהל לאחרונה סביב הוצאת המושג "ציונות" מהמצע של מרצ. האם המפלגה הזו עדיין ציונית? "תראה, הייתי רוצה להאמין שכן, אבל מרצ מורכבת מכמה זרמים. ללא ספק נכנסו אליה בשנים האחרונות גורמים פוסט־ציוניים. הם עצמם מודים בזה".

לדרום תל־אביב הגיעה פז, למרבה האירוניה, דווקא בגלל הרב־תרבותיות והגיוון האנושי. "עד 1995 גרתי באזור הבימה, אבל המונוליתיות שם הרגה אותי. נמאס לי לגור ליד אנשים שנראים אותו דבר, נשמעים אותו דבר ושומעים את אותה מוזיקה. עברתי לכאן והתאהבתי. גם אז היו פה זרים, אבל במידה. בבניין הזה גרו שתי משפחות של ניגרים שהפכו לחברים הכי טובים שלי. היו פה מכל המקומות – פיליפינים, דרום־אמריקנים, רומנים, אפריקנים - והיה דו־קיום".

אז מה ההבדל בין הימים ההם למה שקורה היום?
"התמהיל היה אז הגיוני. היו מעט מאוד משפחות עם ילדים, אנשים לא באו להשתקע. היו בעיות, אני לא מכחישה, אבל ככלל הם כיבדו את בני המקום, את אנשי השכונות. לא השתלטו על עסקים ולא איימו על אורח החיים. גם לא הייתה הגנה קבוצתית, לא היו אז כל ארגוני הזכויות".

במשך כמה שנים העסיקה פז פועל זר מטוגו בעבודות ניקיון, והוא הפך לבן בית אצלה ואף שימש מעין מטפל עבור יותם, בנה. "יותם אפילו שאל אותי מתי הוא יהפוך לשחור", היא נזכרת. "אספר לך סיפור כדי שתבין איזה מהפך עברתי. ב־2002, בתקופת הגירושים הגדולים שיזם אריק שרון, בכל לילה היו כאן פשיטות של משטרת ההגירה. פעם אחת התעוררתי לקול סירנות וצעקות. ירדתי למטה לבדוק מה קורה וראיתי שהמשטרה עומדת לפשוט על הבניין. בחדר המדרגות ראיתי את הבחור הניגרי שגר בבניין ובחור נוסף. קראתי להם והסתרתי אותם בבית שלי עד שהמשטרה עזבה. אותי לא ילמדו על ליברליות".
 

 
בזמן שהיא מגלגלת לעצמה סיגריה, אני מנסה להבין איך הפכה השכנה שמארחת את המשפחות הניגריות בחגים ומצילה זרים מידי המשטרה למישהי שאפילו פתרון של פיזור המסתננים בין ערי ישראל כבר לא מקובל עליה, אלא רק גירושם אל מחוץ לגבולות המדינה. "תראה, הגעתי לכאן כשמאלנית עם המון תפיסות ליברליות. היום מדברים על תושבי דרום תל־אביב כגזענים, כחסרי סובלנות, אבל אנחנו הגענו לפה כזוג לסביות עם ילד, ואנשים דתיים היו שואלים אותנו מה שלומנו, מה שלום הילד. הסובלנות בשכונה מהממת עד היום. וזו אחת הסיבות למצב שלנו - האנשים סובלנים מדי. לקח לשכונה הרבה זמן להבין שסובלנות לא תעזור פה.

"אתן לך דוגמה: אחד המאבקים הראשונים שלנו היה נגד תופעה של מסתננים שעושים את צרכיהם באיזו גינה בשכונה. מרוב סובלנות לא דמיינו אפילו לבקש שירחיקו אותם; ביקשנו שישימו להם שירותים. היינו תמימים, עד שהסובלנות המוגזמת דפקה את השכונות".

אני מבקש ממנה לתת לי קצת מספרים. על כמה מסתננים אנחנו מדברים? "מנהל האוכלוסין אומר שהמספר הוא בסביבות 40 אלף, מתוכם 20 אחוז סודנים ו־80 אחוז אריתריאים. אני בכל מקרה לא סומכת על מילה שלהם, אבל גם לשיטתם הנתונים לא כוללים ילדים בני 0־18. ההשערות שלנו מדברות על בערך 80 אלף. לפי מנהל האוכלוסין מספר המסתננים החיים היום בתל־אביב הוא רק 15 אלף, וזה בוודאי שטויות".

בשלבי ההתפכחות הראשונים שאפה פז לנהל את המאבק שלה מתוך השמאל. היא נזכרת איך נבהלה כשראתה גורמי ימין קיצוני מגיעים לשכונה ומנסים לגייס את המצב לטובתם. "נפגשתי עם בוז'י הרצוג, שלחתי מכתבים לאילן גילאון ולזהבה גלאון. ביקשתי מהם שיעצרו את האוטובוסים של המסתננים שמגיעים לדרום תל־אביב, כי אם הם לא ייכנסו למאבק - מרזל ייכנס. ובאמת ב־2009 המרזלים נכנסו".

אני שואל את פז אם השתתפה בהפגנה ההיא שבה מירי רגב הבריקה עם "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו". "לא יכולתי ללכת כי זה היה ימין לי מדי", היא אומרת. "עד היום אני מצטערת שלא הייתי, כי מדובר בנקודת ציון בתולדות המאבק. אני לא מתחברת לדימוי הסרטן, כמו שאני לא מרשה למגיבים בדף שלי לכנות את המסתננים 'ג'וקים'. אני רוצה לגרש אותם, אבל מודעת לכך שאנחנו מדברים על בני אדם. ברור שמגיעות להם זכויות, אני רק טוענת שהם צריכים לקבל אותן במקום אחר. אני לא מוכנה להוריד מערכו של אדם, גם לא של יריב. היחס שלי למסתננים מכבד ושוויוני יותר מהיחס של פעילי השמאל. הם מתנהגים כלפיהם בפטרונות; אני טוענת שיש למסתננים אחריות על החיים שלהם".
 

 
ההפגנה ההיא, אומרת פז, רק פגעה בתושבים. "היא שברה את המחאה פה, ויצרה 'אנטי' גדול כלפינו. היו המון מעצרים של בני נוער משכונת התקווה. לברוך מרזל ומירי רגב היה סבבה לבוא ולהתסיס את השטח, אבל אף אחד לא דאג לילדים שנעצרו. לשמאל זה לא היה קורה".

פז היא אישה של מהפכים. התהליכים מתבשלים בראש, אבל המעבר החיצוני הוא מהיר. כמו שבוקר אחד התעוררה והשלימה עם היותה לסבית, כך גם בבת אחת הבינה שעליה לחצות את הקווים הפוליטיים.

הפייסבוק, שהביא עמו המון דברים חיוביים והמון בעיות, נותן לנו גם את היכולת לחזור לרגעים מדויקים מהעבר. והנה הרגע הזה, המזוקק, שבו לדבריה הבינה שהיא כבר לא במחנה שאליו ציפו שתשתייך. "חזרתי עכשיו מההפגנה בשכונת שפירא", כתבה פז באפריל 2012. "אחרי שאלמונים הציתו הלילה דירות וגן ילדים של פליטים, יצאנו לבטא עמדה חד־משמעית נגד אלימות. באותה הזדמנות היה אפשר גם לומר לשלטונות מה דעתנו על הנטישה של תושבי הדרום ושל הפליטים גם יחד. אבל מישהו לא היה יכול להתאפק. וכך קרה שתושבי השכונה, המותשים מההזנחה ומהזלזול ומאובדן תחושת הביטחון, מצאו את עצמם מול שלטים שהאשימו אותם בגזענות וקראו לפליטים לבוא ולהתיישב בקרבם.

"זה היה מאוד לא חכם. האקטיביסטים, כולם צעירים, אנשי שמאל ואנרכיסטים, רובם לא תושבי השכונה, עוררו גל של זעם ומרירות. הם עמדו בצד אחד של הכיכר, מכונסים בתחושת הצדק והנאורות שלהם, חזית מאוחדת נגד אנשים קשי־יום, פחות צעירים ופחות יפים ובלי גיטרות, שהטיחו בהם את עלבונם וצרחו במלוא גרונם את כאבם ומצוקתם. כי האמת, נעלבנו. כי ביומיום אין שכונה גזענית פחות משכונת שפירא ואין שכונה שמגיע לקולה להישמע יותר משכונת שפירא".

"באותו בוקר קיבלתי טלפון שמתארגנות הפגנות בשכונה", היא מספרת לי. "אני מגיעה ורואה קבוצה של אנשים יפים עם גיטרות יפות ושלטים יפים – 'לא לגזענות', 'שפירא מקבלת בברכה פליטים'. אבל אף אחד מהם לא תושב השכונה. מולם עומדים אנשים כועסים, זועמים, שצורחים מהבטן מילים לא יפות. באתי בכלל כדי להרגיע, אבל כשחזרתי הביתה ידעתי בדיוק באיזה צד אני. האנשים עם הגיטרות היו כל כך יפים וכל כך לא מפה, שידעתי שאני בצד השני".

שפי התחילה לתפוס פיקוד על המאבק, ולעשות זאת בסגנון שלה. היא יזמה הפגנות ("בשיאן שרפתי תמונות של חולדאי"), השקיעה בתיעוד הנעשה בדרום תל־אביב, התעמתה אינספור פעמים עם מסתננים וקצת יותר עם פעילי שמאל, ארגנה המון סיורי שטח, עבדה מול המשטרה בסגירת עסקים, וסיפקה תמיכה לאנשים בשכונה. במקביל גם הגיעה לכל השרים, ישבה בוועדות בכנסת וביקרה בבג"ץ. כך הפכה לקול הבולט ביותר במאבק שלאנשים מבחוץ ממש נוח לשמור על שתיקה לגביו.
 

אחרי פוסט, ועוד פוסט, וטור ב־ynet, היא קיבלה טלפון מסוזי כהן, פעילה מרכזית במאבק במסתננים ומישהי שמחוברת לאגף הימני הקשה. "היא שנאה אותי לפני כן, אבל ראתה אותי בטלוויזיה וביקשה שאבוא לעזור להם. היא וחבריה זיהו לסבית שמאלנית, ואמרו - נשתמש בה. האנשים האלה לא ידעו איך להגיע לציבור, ואני באתי עם רעיונות חדשים. יחד הקמנו את סיעת 'דרום העיר' והכנסנו מנדט לעירייה – למעשה כמעט שניים, רק שאף אחד לא הסכים לחתום איתנו על הסכם עודפים".

מאז היא מזוהה, וגם מזהה את עצמה, עם הצד הימני של המפה הפוליטית. די מעניין, בהתחשב בכך שבמשך שנים הצד הזה לא עשה דבר כדי לטפל בבעיית המסתננים. "יש לי יחס אמביוולנטי לביבי", אומרת על כך פז. "מהמקום הקטן שלי, היום אני מבינה מה זה שמתלבשים עליך ומעלילים עליך ופותחים נגדך חקירות. אני למשל לא יכולה להוכיח שלא חשמלתי ילדי מסתננים באמצעות שוקר - וזה מה שטוענים נגדי. אבל תמיד אמרתי שהיחיד שיכול לפתור את הבעיה כאן הוא ביבי. הוא הרי הולך להיות ראש ממשלה עד יום מותו".

ובכל זאת, מוזר שכשהוא מגיע לכאן מנשקים לו את הידיים.
השאלה קצת מעצבנת אותה, אבל אז היא מדליקה עוד סיגריה ונרגעת. "לפני כמה חודשים התקשרו מלשכת ראש הממשלה ואמרו שהוא רוצה לפגוש אותי", היא מספרת. "נסעתי לשם, הוא נתן לי לדבר, ואמרתי לו: תראה, להאשים אותך במשך עשר דקות לא יביא אותי לשום מקום. מאוד כועסים עליך בשכונות, כי בזמן שאתה מגן עלינו בגבולות בחוץ, אתה מוסר שטחי מולדת לידי אויב ומגרש יהודים מביתם".

זה מה שהוא עושה, לדעתך?
"יש דרך אחרת לראות את מה שקורה כאן, מלבד מסירת שטחי מולדת? ביבי וקודמיו מסרו שטח די גדול בלב תל־אביב לידי זרים. כשאמרתי את זה לראש הממשלה, הוא אמר שהוא רוצה לבוא לביקור. שאלתי אם זה רק בשביל הצהרות, והוא אמר שלא, הוא רוצה לבוא בחשאי. ובאמת יומיים אחרי הסיור המתוקשר, ביבי הגיע עם דרעי גם לסיור חשאי.

"את תמונת נישוק הידיים לא אהבתי. לא 'תושבי דרום תל־אביב' נישקו לו את הידיים, זו הייתה אישה אחת. אבל היי, אני מוכנה לנשק לו את הרגליים אחרי שהוא יטפל בבעיה. הרבה זמן כעסתי עליו, אמרתי שיחוקקו חוקים שיעמדו במבחן בג"ץ, אבל ראיתי מקרוב איך זה מתנהל. יושבים אנשים רציניים ועובדים על תיקון לחוק המסתננים, ויחד איתם יושבים יועצים משפטיים שפוסלים הכול ולא מוכנים להגן על שום דבר".
   
אז למה אתם מפגינים מול שופטי בג"ץ?
"אנחנו מאמינים שבית המשפט חרג מהסמכות שלו, ולא רק בנושא המסתננים. הפגינו איתנו אנשים מעמונה ומעפרה, הורים שכולים. המאבק יצא מהתחום הלוקלי".

אני שואל אותה אם מבחינתה פיזור של המסתננים זו אופציה לפתרון. "בשום פנים ואופן. כבר יש פיזור אותנטי של חלק מהם, ובכל מקום שהם מגיעים אליו הם מיד נופלים על החלקים הפחות חזקים באוכלוסייה. אנחנו בדרום תל־אביב עוד יחסית חזקים ומקושרים. יש מקומות חלשים בערים אחרות שסובלים מהבעיה, והם אפילו לא יודעים איך להתחיל להיאבק".

הטון שלה תמיד רגוע, מחויך אפילו, הווליום לא עולה. אבל אסור לתת לזה לבלבל, פז ממש לא מפויסת. בטח לא אחרי שנים של מאבק שבהן נעצרה, הוכתה, הושפלה וספגה אינספור נאצות. כשאני שואל על מי היא הכי כועסת, התשובה היא שבערך על כולם: "על נבחרי הציבור, שלקחו אישה מוכה ואמרו 'יאללה, נרביץ לה עוד פעם'. על התקשורת, ששיתפה עם זה פעולה ומעולם לא שאלה את השאלות שצריך להעלות. על ארגוני השמאל, שבמסווה של הומניזם מנסים להחריב את השכונות. על משה כחלון, שלא משחרר מספיק תקציבים. אתה קולט שבכל תל־אביב יש רק עשרים פקחי הגירה? גם אם יעבירו חוק נגד המסתננים, מי בדיוק אמור לאכוף אותו?"

רון חולדאי התראיין ממש עכשיו בהרחבה לידיעות אחרונות, ולא התייחס אפילו במילה לבעיות הקשות של שכונות דרום תל־אביב. איך את מסבירה את זה?
"חולדאי מתייחס לתושבי דרום העיר כאל מטרד. אנחנו לא מכניסים מספיק כסף לעירייה, ומצד שני יושבים לו על נדל"ן מטורף. הגישה שלו כלפי המסתננים אומרת 'אין לי יכולת לגרש אותם, אני חייב לטפל בהם'. אבל אני אומרת שהוא מקל עם עצמו. יכולת להוביל התנגדות, יכולת להשבית את גוש דן, לחסום את איילון. כל מה שעשית זה לשלוח מכתבים למעלה. אנחנו התושבים שלך, היית צריך לעמוד בראש המאבק שלנו".

אז למה שלא תתמודדי מולו בבחירות הבאות לראשות עיריית תל־אביב, ולו רק כצעד ראווה?
"אפתיע אותך: אני שוקלת לעשות את זה".

הטלפון שלה מצלצל. היא מתנצלת ואומרת שזו שיחה חשובה. "הלו. כן, הבנתי. אז זו תלונה קבוצתית? אוקיי, חשבתי אישית. אתה יכול לזמן אותי בשמחה, יש לי הרבה מה לספר".

מתברר שהתקשרו אליה מהמשטרה לעדכן אותה שהוגשה תלונה נגד "העמותה לשחרור דרום תל־אביב" שבה פז פעילה. העילה: הפרעה לאירוע התרמה. נראה לי שפז קצת מאוכזבת מכך שהתלונה לא נגדה.
 

החיים שלה מורכבים כיום ממאבקים 24/7. היא כבר לא צריכה לקושש אמפתיה, יש לה מספיק. כרגע היא מתעסקת במשהו שקצת יותר חסר למאבק שלה - כסף. בשבועות האחרונים היא מריצה עם כמה חברים פרויקט מימון המונים שאפתני באתר giveback, במטרה לגייס 420 אלף שקלים. לא קל לה לבקש סיוע מאחרים, אבל במצב הדברים הנוכחי אין לה אפשרות להיות בררנית.

למה מימון המונים?
"בכנות - כי אחרי עשר שנים של מאבק, לאנשים שמנהלים אותו נגמר הכסף האישי. אנחנו מממנים את הרוב מכיסנו. אנשים לא יודעים, אבל להילחם על משהו עולה כסף. אוטובוסים להפגנות עולים כסף, בקבוקי מים עולים כסף, שלטים עולים כסף. הוצאתי עד היום משהו כמו 200 אלף שקל, ואין לי יותר. חוץ מהדירה, שרפתי על המאבק הזה כמעט הכול.

"אנחנו חייבים כסף כדי לעלות מדרגה. מולנו עומדים ארגונים שמקבלים מיליונים מהאיחוד האירופי, מהקרן החדשה. לכל עתירה הם מגיעים עם סוללה של עורכי דין. לנו בקושי יש כסף לאגרות בית משפט, ואנחנו צריכים ייעוץ וייצוג משפטי, אחרת לא נצליח. אז אני אומרת, אם לציבור הלאומי קשה לצאת מהבית להפגנות, זאת ההזדמנות שלו להראות תמיכה בצורה פשוטה יותר. זה יותר קל מלקנות ב'עלי אקספרס'".

אנחנו עומדים על הגג ומביטים לעבר השכונות. כששני היפסטרים עוברים למטה, אני שואל את פז מה היא חושבת על האוכלוסיות החדשות שמגיעות לשכונת שפירא, ובהן לא מעט זוגות צעירים. "מצד אחד, לרוב אלה אנשים שפעילים למען המסתננים", היא עונה. "מצד שני, כל דירה שהם תופסים היא דירה פחות לאריתריאים. אז אני בעד".

כשהשיחה מתגלגלת לקמפיין השיימינג לגברים מטרידים שמתנהל בשבועות האחרונים, פז מתארת את מה שחוות תושבות השכונה שלה. "אין כמעט אישה שלא מוטרדת פה מינית. זה מתחיל מקללות מיניות כשאת עוברת ליד המסתננים ברחוב, ויש אינספור מקרים של התערטלות. אליי באופן אישי הם שולחים פורנו לטלפון. אלימות מינית היא שגרה כאן, והחלק העצוב הוא שעל 99 אחוז מהמקרים לא שומעים, כי אף אחת פה לא תלך להתלונן. אין בשביל מה.

"נכון, זה לא שאין פשיעה של ישראלים, ואני שומעת את האנשים שטוענים שגם בעבר לא היה קל בדרום תל־אביב. לכל אלה אני עונה – לכו לאישה שנאנסה כילדה ותגידו לה שזה בסדר שאנסו אותה גם כמבוגרת. מה שעובר כאן על התושבות לא מעניין אף אחד".

אנחנו יורדים בחזרה לקומה התחתונה, ופז מראה לי את החמ"ל שלה - חדר קטנטן עמוס במסמכים וסטיקרים, לצד שני מחשבים, מדפסת וטלפון. "מכאן אני מנהלת הכול", היא אומרת ושולפת כמה סטיקרים שאקח איתי - "מסרבים להיות המצפון שלכם", "אל ייאוש, בקרוב הגירוש", "מעסיק מסתננים – אל תקרא לעצמך ישראלי".
אני אומר לה שאנחנו צריכים ללכת לאכול משהו פעם. "בכיף", היא עונה, "רק קח בחשבון שאני לא אוכלת במקומות שמעסיקים מסתננים".
 

 
אפשר להבין למה היא מטריפה את הצד השני. היא כל כך לא שייכת למאבק הזה, כל כך מתאימה לציבור ה"נאור". אבל זה הקטע שלה. עם כל האמפתיה האנושית, כשזה מגיע לבחירה בין אנשי השכונות ובין המסתננים, היא תעמוד בחזית למען העם שלה.

המונית שהזמנתי מגיעה ואנחנו נפרדים. רגע לפני שאני יוצא היא עוצרת אותי ומבקשת: "יותם, כבר לא אכפת לי מה כותבים עליי, אבל יש שני משפטים שחשוב לי שתכניס. עם זה אני פותחת כל הרצאה שלי: לא ביקשנו להפוך למחנה פליטים. לא ביקשנו להפוך למצפון של המדינה".

אני מבטיח לה שהם יופיעו, ויורד למטה. אני נכנס למונית, והנהג בוחן אותי במבט. "מה לעזאזל יש לך לעשות פה?", הוא שואל. "מה זאת אומרת?", אני שואל בחזרה. "זה מקום של מסתננים", הוא אומר. אני מסתכל עליו ועונה: "אז זהו, שיש מישהי שלא תסכים איתך".

מעיריית תל־אביב-יפו נמסר בתגובה: "אין כל בסיס לטענה של העדפת אוכלוסיות מסוימות ביחס לתושבי דרום העיר. הטענות האבסורדיות מייצגות קומץ שבוחר להסית ולייצר פרובוקציות, וזאת בניגוד למרבית תושבי דרום העיר. ראש העירייה עוסק רבות ובאופן יומיומי בשיפור איכות החיים בשכונות דרום העיר, שאליהן הגיעו רבבות זרים לאחר שממשלת ישראל שלחה אותן לכאן. הזרים שהממשלה מתעלמת מקיומם נמצאים בעיר קרוב לעשר שנים, באופן המותיר את העירייה להתמודד עם המצוקות המובנות והקשות. כבר בראשית הדרך גיבשה העירייה תוכנית לתעדוף ותגבור השירותים הניתנים באזורים אלו, ובכלל זה הקמת אגף הסיור העירוני (סל״ע) להעלאת הביטחון האישי, והשקעות רבות בתשתיות, ניקיון, חינוך, רווחה ועוד. חשוב להדגיש שמתקיים שיח נרחב עם התושבים באזורים אלו, בכל הרמות והדרגים, לרבות פגישות וסיורים של ראש העירייה באזור".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg