כך הותקפתי ע"י מג"ב במהלך עבודתי העיתונאית
כתבת "ישראל היום" הגיעה לשכונת "נתיב האבות" באלעזר כדי לסקר את הפינוי והוצאה בכוח מהמתחם, תוך דחיפות ומשיכות
ארבע עשרה שנים אני עיתונאית, תשע וחצי מתוכן ככתבת ההתיישבות והפלילים של "ישראל היום". הייתי בכמה וכמה אירועים של פינוי תושבים ביו"ש, ובכולם הייתי עדה לקושי הרב - הן של המפונים והן של המפנים. אני מבינה את הצורך שעולה לעתים להפעיל כוח פיזי, אבל את מה שקרה אתמול - כשסיימתי את משימתי העיתונאית עם צילומי רנטגן וחבישה נאה על היד - אני באמת לא מבינה.הגעתי אתמול לשכונת "נתיב האבות" באלעזר כדי לסקר את הפינוי, אבל נתקלתי בקשיים. בתחילה היתה חומה של מג"בניקים שלא נתנה לנו לעבור את החסימה ולהתקרב אל הנגרייה, ואחר כך גם הצרו את צעדינו, כשכבר היינו בתוך המתחם המגודר.
כתבת ''ישראל היום'' אפרת פורשר מפונה ע''י השוטרים
צילום: מירי צחי
כשאחרוני המתבצרים פונו מהמבנה, התקבלה הוראה להוציא את העיתונאים מהמתחם המגודר בשל ההיערכות להריסת המבנה. היה משמח לחשוב שההוראה ניתנה מחשש לשלומנו, אלא שהתברר שאלה היו רק העיתונאים שהורחקו. זמן ארוך לאחר מכן עוד הסתובבו שם רבים אחרים, והשטח היה רחוק מלהיות סטרילי. הייתכן שהרחקתנו הייתה רק לשם הנוחות?
לכן, כששוטרות מג"ב הורו לי לצאת מהמתחם, סירבתי. התנגדתי. צילמתי את ההתרחשויות וביקשתי מהן שייתנו לי לעשות את עבודתי העיתונאית. ולמרות שכלל לא הייתי קרובה אל המבנה - כעשרה מטרים ממנו לפחות - כשהמשכתי בסירובי, הורה קצין קרוב לפנות אותי בכוח. שוטרת אחת דחפה אותי בגב, שנייה משכה אותי בידיי, ובסיועם של נוספים - כי צריך לפחות ארבעה שוטרים כדי לפנות עיתונאית - הוצאתי בכוח מהאזור.
זוהי לא הפעם הראשונה, ולצערי כנראה שגם לא האחרונה, שאנו העיתונאים נאלצים להתמודד עם החלטה של גורם בשטח, שמחליט להרחיק אותנו מהזירה. תעודת העיתונאי שבידינו, שאמורה להקנות לנו חופש תנועה, פשוט הפכה לא רלוונטית. היא לא מעניינת את לובש המדים. כך קרה בפינויים קודמים בשנים עברו, וכך קרה גם בירושלים, לאחר הפיגוע בהר הבית. בעוד שמקומיים ותיירים הסתובבו באופן חופשי, המשטרה מנעה מעיתונאים גישה חופשית לרובע המוסלמי. אי אפשר להתעלם מתחושה קשה שיש רצון לשלוט במידע שיזרום.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם