ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

יומיים בנתיב האבות: "היינו עושים זאת שוב"

תצלומי האוויר ותחושת האבסורד, הלבטים על רקע הפינוי הקרב, הבורגנות בדור הצעיר של ההתיישבות, והחברים מהמילואים שמבטיחים לסייע לצבי אהרונוביץ' להקים מחדש את הנגרייה שחרבה. יומיים בנתיב האבות שבגוש עציון, כרוניקה של הרס ידוע מראש

יום שלישי 28.11.17

9:00 בבוקר, הכניסה לנתיב־האבות

"ברוכים הבאים לאבסורד", מקבל את פניי שלט. אותיות אדומות על פלריג לבן. שמש נעימה, לא סתווית בעליל, קופחת על גגות שכונת נתיב־האבות ביישוב אלעזר. אני מתקשרת לצבי אהרונוביץ', בעל הנגרייה ותושב המקום 14 שנה, מליל נישואיו. "את עושה צחוק? חשבתי שביטלתם את הריאיון", הוא אומר מופתע. אני שומעת צליל הקלה בוקע מגרונו של אהרונוביץ', כשלרגע אחד היה נדמה שהריאיון בוטל. שעה לאחר מכן, כשהוא יעשה אחורה פנה ונעמוד יחד במטבח העץ האדום, הכול יהיה ברור יותר: צבי הוא לא אדם של מילים. תביאו לו לנסר איזה עץ, לא לפטפט את עצמו. תנו לו לבנות את הבית שלו בשתי ידיים, לא לדבר על מילים כמו חזון ושליחות. ותנו לו גם לפרק אם צריך: "אני מתכנן להרוס את הבית הזה לבד. אני לא רוצה פה פסטיבל ולא מעוניין לתת לאף אחד את התענוג שבהרס המבנה", הוא יאמר לי בסיום הריאיון.

9:30, בית הכנסת בנתיב־האבות
עמי גבירצמן, מנהל המאבק של נתיב־האבות, בא לארח לי חברה עד שצבי ישוב. אני אורזת את הפיקניק המאולתר שפרסתי לי בתחנת העץ, ומאזינה להסבר מול התצ"א (תצלום אוויר) של השכונה, שבו מסומנות רצועות האדמה שאינן מוכרזות כאדמות מדינה אך אינן מוכרות גם כשייכות לפלסטינים. אין בעלים לקרקעות. "תולעים אנחנו קוראים לרצועות האלו", אומר גבירצמן. גם אם אברור את מילותיי בפינצטה, לא אצליח להעביר לכם את גודל האבסורד שנשקף אלינו מהתצ"א.
 
"התכנית הראשונה הייתה להתיק את הבתים לגוש אחר, יש פה שטח גדול", הוא אומר ומצביע על שטח שמסומן בכחול - אדמות מדינה. כרגע כל השטחים באזור מצויים בהקפאה, בעקבות עררים שהגישו פלסטינים. "הייתה תוכנית אחרת של איחוד וחלוקה, שהיועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט הגיש", ממשיך גבירצמן. "הרעיון היה לקחת את המובלעות שלא מוכרות כאדמות מדינה ולהחליף אותן בשטחים אחרים, אבל  לא היו מוכנים לשמוע על זה", הוא אומר. "מי, הערבים?" אני שואלת. "לא! המדינה. את צריכה להבין - אם רוצים לפתור פה את הבעיה אפשר הכול, אבל פה אין עניין לפתור, יש עניין להרוס".

9:55, חצר הנגרייה
צבי אהרונוביץ' מגיע. אני הולכת בעקבות הג'יפ שלו אל הנגרייה שהפכה בימים האחרונים לאחד מסמלי המאבק בנתיב־האבות. מעליה מתנוסס שלט: "אני במילואים והורסים לי את הבית".

לפני ימים אחדים שלחו חבריו למילואים של צבי מכתב לראש הממשלה נתניהו ולשר הביטחון ליברמן: "סיימנו השבוע שירות מילואים פעיל באימון בגבול הדרומי של מדינת ישראל יחד עם צבי. במהלך המילואים שמענו בזעזוע על הכוונה של המדינה להרוס באופן מיידי את הנגרייה, מטה לחמו של צבי... בלי להיכנס לוויכוח הפוליטי או המשפטי, אותנו לימדו שלא מפקירים ולא משאירים פצועים בשטח. אם הנגרייה בנתיב־האבות בגוש עציון תיהרס, אנחנו בעצמנו ובכוחנו נבנה את הנגרייה בחזרה באופן מיידי".

"למה הנגרייה הפכה לסמל? זה הרי פחות סיפור מבית שנהרס", אני שואלת את צבי בזמן שאנחנו משקיפים לכיוון העיר החרדית ביתר־עילית. "החלטנו להיאבק על משהו שיש סיכוי לנצח בו", הוא משיב. "את הבתים יהיה קשה עד בלתי אפשרי להציל. זה כנראה מאוחר מדי בשבילם". צבי מראה לי בבטון החשוף היכן היה החלק של הנגרייה שישב על קרקע פרטית. החלק הזה הוסר, וכרגע הנגרייה בנויה רק על אדמות מדינה.
 

במרס הקרוב אמורים להיהרס 15 בתים במאחז, לאחר שבג"ץ קבע כי הוקמו על קרקע פרטית של פלסטינים. בשלב ראשון נקבע כי מבנה הנגרייה ייהרס, כיוון שאינו משמש למגורים.

אני מנסה להבין למה הם לא מצליחים לספר את הסיפור שלהם בחוץ. "אחרי גוש קטיף הכול קטן. פינו אלפי משפחות, אז עוד כמה משפחות, את מי זה מעניין?", משיב צבי. "אבל איך הגענו לזה, זאת השאלה. אם אין אג'נדה ברורה ואמירות חדות שמובילים מקבלי ההחלטות, אז לחלל הזה נכנס בית המשפט העליון שהוא הקו המוסרי האחרון שלנו. אנשים חושבים שאם בג"ץ אמר ככה - אז כנראה שאנחנו לא בסדר".

הוא שולף מהכיס את הסמארטפון ומציג ידיעה מלפני שנה שנשלחה בקבוצת הווטסאפ של נתיב־האבות, ובה נכתב כי השופט מני מזוז הציע להפקיע קרקע יהודית פרטית מבעליה כדי להסדיר את אל־זרנוג, כפר בדואי לא חוקי. "כשזה בדואים - זה בסדר להפקיע קרקע פרטית יהודית. זהו, אין מה להוסיף".

"בסוף, עד שזה לא נוגע לאנשים, מה אכפת להם, לא ככה?" ספק אומר ספק מפנה אהרונוביץ' את השאלה למוריה דיין, תושבת המקום שהצטרפה לשיחה. "בסוף כולנו קצת כאלה", היא אומרת. "זה מאכזב שזה ככה?" אני שואלת. "אני לא מצפה לכלום", משיב אהרונוביץ'. "מעצמי אין לי ציפיות, אז מאחרים שיהיה? התעייפנו".
"אנחנו לא גדלנו ככה כילדים", אומרת דיין. "היינו בגן הוורדים, היינו בכיכר מלכי ישראל, בכיכר פריז, על כל נשינו וטפנו. זה לא רק חוסר האמונה בהשפעה של ההפגנות. אנחנו יותר שקועים בחומר, יותר שקועים בעצמנו, יותר אינדיבידואליסטים. מתסכל אותי לחשוב שככה אני מגדלת את הילדים שלי. אני רוצה לחנך אותם למעורבות ואכפתיות בארץ ישראל".

10:20, בית משפחת אהרונוביץ'
קפה, ילדים חולים וחברים. כך נראה בית משפחת אהרונוביץ' בשעת הבוקר הזו. יאיר בן־יוסף, חברו למילואים של צבי, מספר: "כשהיינו במילואים צבי קיבל הודעה שממש עכשיו צריך להרוס את הנגרייה. לכולנו, כל חברי הצוות, היה ברור שכל עזרה שצבי צריך - אם לבנות אם לפנות - אנחנו בפנים". "גם אם זו פעולה לא חוקית?" אני שואלת. "הם לא מתעסקים בזה", משיב אהרונוביץ', "עזבי אותם, הם בסך הכול רוצים לעזור". לא כל חבריו לצוות הם ימנים. לדברי יאיר, רעות הלוחמים גוברת במקרה הזה על האידאולוגיה.

"לפני שנה היינו במילואים בגבול מצרים, מרחק של שלוש שעות נסיעה", מתאר יאיר את אירועי השנה שעברה, כאשר ניתן צו הפינוי לנגרייה. "צבי עוד לא הספיק להגיע, התקשרו אליו ואמרו לו שהוא צריך לחזור הביתה כדי להוריד את המטר של הנגרייה שיושב על קרקע פרטית, וזה מה שהוא עשה. אנחנו כבר אז הצענו לבוא לעזור בכל מה שצריך, אבל צבי לא רצה להכניס אותנו לזה". למה להם פוליטיקה עכשיו. "בשורה התחתונה, המקום הנכון שלנו כחברים הוא לבוא ולעזור במה שצריך. אם צבי מחליט שבונים מיד, אנחנו נתייצב", הוא מסכם.

צבי, לבוש בבגדי עבודה שכתמי סיד מעטרים אותם, נקרא לצילומים ונראה הכי "ילידי" מבין תושבי המאחז. כפי שאיננו שש לדיבורים, הוא גם איננו שש לעשות פוזות מול המצלמה. אבל מה לא עושים למען ארץ ישראל?
 
אל הבית נכנס אלעזר גנץ, סטארטפיסט שמחזיק משרד בניו־יורק, בפלורידה ובנתיב־האבות. אין ספק, נתיב־האבות על המפה. "היינו בורגנים ירושלמים רגילים, והחלטנו לבוא לפה כי ראינו בזה שליחות. ליישב את ארץ ישראל. סבא שלי הסתובב עם גואל האדמות שמואל צבי הולצמן, שקנה פה קרקעות בגוש עציון. ההורים שלנו היו חלוצים שהקימו את יישובי הגוש, וזה החלק שלנו בשרשרת. הגג שלנו דלף, היה לי זוג נעליים מהבית לאוטו וזוג נוסף כדי להיראות כמו אדם מהשורה שמגיע למשרד בתל־אביב. היום זה כבר נראה אחרת - בית מידות, ג'קוזי וחדר קולנוע - גם אם זה בנתיב האבות. אז נכון, יותר נוח ונעים היום, אבל יישוב הארץ הוא אותו יישוב הארץ".

צבי, בן 39 ואב לשישה ילדים, כבר לא חייב בשירות מילואים. "מבחינתנו", אומרת אשתו שחר, "אנחנו עדיין אוהבים את המדינה, למרות שמרגישים שלא מתייחסים אלינו כבני אדם, זה מתסכל. אנחנו משלמים מיסים, ארנונה, הולכים למילואים. זו לא שכונת קרוונים, אלה בתי קבע. נטענו את חיינו כאן. אנחנו אזרחים לכל דבר, אבל לא מקבלים יחס כזה".

"ידעתי את הסיכון שאני לוקחת, ואני לא מצטערת על שום דבר", היא מדגישה. ובכל זאת, כשאני מחפשת את הסדק - הוא ישנו. "אתם לא אומרים לפעמים 'יאללה, עם מי אנחנו רבים פה? מה אנחנו עושים פה בכלל?'" אני שואלת, וצבי משיב: "לא אשקר, יש גם רגעים ותקופות כאלו. הקונפליקט נמצא". "אז מה גובר? הנחישות, האמונה בצדקת הדרך?", אני שואלת. "כן, אפשר לקרוא לזה ככה. אנחנו פה כדי להישאר. אני לא רוצה לרדת מהארץ בגלל מילקי, יש ערכים שונים על המאזניים, אבל אם המדינה תמשיך ככה אנחנו נצטרך ללכת. כמה אפשר להכות את האזרחים שנותנים?"

מבחינתך הסדק יכול להתרחב?
"מקווה שלא, ומקווה שזה לא יקרה לילדים שלי".

אז אתה אופטימי?
"אם לא הייתי אופטימי הייתי באמת יורד לברלין. ברגע המבחן, הסיפור הוא הרבה יותר גדול מאיכות חיים".

9:27, נתיב־האבות
אני מחנה את הרכב קרוב לבתי נתיב־האבות, ורואה את שחר עוזבת את המקום עם בנה התינוק בן ארבעת החודשים. "נזכרתי בשבילך במשהו", היא פונה אליי. "שאלת אותי אתמול מה הכי קשה עם הילדים, ועכשיו אני מבינה. הם לא מצליחים להבין שמי שבא להרוס לנו את הנגרייה אלו יהודים. זה אולי הדבר הכי קשה. לכי תסבירי להם שיהודים הם אלו שבאו להרוס ככה".

10:02, הנגרייה
אני נכנסת לשטח המגודר של אזור הנגרייה, אחרי חצי שעה של ציפייה לאישור כניסה כעיתונאית. השטח מגודר בגדרות תיל, ושוטרי מג"ב מצופפים שורות בכל פעם שמישהו מתקרב אליהם. צבי, שחר וילדיהם לא נמצאים באזור. 400 שוטרים, מאה מתנחלים. מעטים מול רבים, יש אולי מי שיאמר. אבל הפעם הנרטיב הזה לא מצליח לנער את האבק מעצמו. אולי כי אין טובים ורעים, סתם סיטואציה מעייפת והזויה.

יש משהו מביך בפינוי הזה, ואולי בכלל בכל תמונות הפינוי האחרונות. מחזות של נער צורח מול החיילים שלא בשביל זה מתנו באושוויץ, של נערה שמבקשת שלא ייגעו בה 'כי היא לא כמו הדתיים ששמים כיפה ומפנים יהודים', ול קומץ נערים מתבצרים במבנה ומוצאים על ידי כוחות היס"מניקים - אינם מעוררים שום אימפקט רגשי ולא יוצרות ערך אמיתי.
 

"צריך להחליף דיסקט", אומר לי שכן שעובד במועצה האזורית, "חייבים לעשות חשיבה מחודשת על הפינויים האלו". לא נותר לי אלא להסכים. במראות הללו אין שום כבוד, לא למפעל ההתנחלויות ולא לחיילים שאם אהמר על השקפתם הפוליטית אומר ש־99.9 אחוז מהם ימניים ששונאים כל רגע שהם נמצאים בסיטואציה הזו.

כשאני מבקשת לראיין בנות הן מנענעות בראשן בשלילה. אני נראית שמאלנית עם נעלי העקב שבאתי איתן. מי בא לפינוי על עקבים? הן צודקות, אני לא משתלבת בנוף. אני מתרחקת ושומעת אותן ממלמלות "תשקורת, תשקורת". הנערה מתפילת הנערות, שעבר עליה משהו ב־12 השנים האחרונות, לא מעוררת בהן אהדה או סימפטיה. קורה.

11:15
המפרקים הם עובדי קבלן, מרוויחים את מטה לחמם לפי שעות. בכל פעם שמישהו מתקרב ומנסה לצלם אותם הם גועים במקהלה כמעט מתוזמנת: "לא, לא, לא". הם הגיעו עם מעדרים וכלים אחרים שאינני בקיאה בשמותיהם, ולאחר ש"פסטיבל הפינוי", כפי שכינה אהרונוביץ' את האירוע, החל לגווע, הם התחילו לפרק את המבנה. גג הרעפים מתפרק בקלות מרגיזה, וקולות נקישת המעדרים נמשכים זמן מה ונשמעים כמו קולות נקישה רגילים. הבנאליות של הפירוק.
 
11:20
את הדור השני של נתיב־האבות מייצגת לירון גבירצמן. היא כריזמטית ורהוטה, ונחטפת משיחה איתי לידיו של עופר חדד, כתב חדשות 2. נו, אני חושבת, אולי בכל זאת יש עתיד למפעל ההתנחלויות.

16:36, מערכת 'מקור ראשון'
בנייד שלי מתקבלת הודעת ווטסאפ ממטה המאבק של נתיב־האבות: "בעקבות ההרס המיותר של המבנה הראשון בנתיב האבות הבוקר, יתכנסו מחר ב־15:00 במקום ההרס אישי ציבור ואנשי מילואים, ויחד עם תושבי השכונה יבנו מחדש את הנגרייה - הפעם כמבנה קבע יצוק ונטוע באדמה. אנשי המילואים שיגיעו מחר הם מפקדים ולוחמים שהצהירו כי אם תיהרס הנגרייה - יבואו לבנותה מחדש". האם לסיפור הזה יהיה סוף עגול?

17:29
אני מחפשת את המספר של שחר כדי לשאול אותה שאלת השלמה. הסטטוס שלה בווטסאפ הוא "תחשוב טוב יהיה טוב".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg