כוס תרעלה: סיפורו הטרגי של סלובודן פרליאק
סלובודן פרליאק, הגנרל הקרואטי שהורשע בפשעים נגד האנושות, לא יכול היה להכיל את הפער בין דימויו העצמי כפטריוט ואיש תרבות ובין תיוגו כפושע נקלה. התאבדותו בשתיית רעל מול השופט הייתה דרכו לומר את המילה האחרונה. האזכרה הממלכתית שתיערך לו בארצו מוכיחה שהמסר של בית הדין הבינלאומי נפל על אוזניים אטומות
בנתיחה שלאחר המוות נמצאה בגופו כמות גבוהה של פוטסיום ציאניד, רעל קטלני הפועל במהירות. ניסיונות ההחייאה בבית החולים הסמוך היו עקרים. גנרל סלובודן פרליאק היה נחוש למות. בתוך ארבע דקות לבו נדם. מיליגרם וקצת מן הרעל הקטלני עשו את העבודה.
זה קרה בשעה שתיים בצהריים, 29 בנובמבר. זמן קצר לפני כן התבקש פושע המלחמה הקרואטי המפורסם לעמוד להקראת החלטת בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה ביוגוסלביה לשעבר, בערעור שהגיש על הרשעתו. כאשר הבין פרליאק כי ערעורו נדחה שלח את ידו אל כיס חליפתו, שלף משם בקבוקון זכוכית זעיר בגוון חום כהה, הטה את ראשו והערה אל פיו את הנוזל. "ברגע זה שתיתי רעל", הודיע פרליאק בן ה־72, תוך שהוא נועץ את מבטו בשופט כרמל אגיוס. "אני לא פושע מלחמה, ואני דוחה את ההרשעה".
אבל השופט לא קלט את משמעות הדברים. כששמע את התרגום הסימולטני מסרבו־קרואטית, חלפה על פניו עווית קלה של מיאוס. נראה היה שהוא סבור כי מדובר בעוד מחווה מתלהמת בסגנונו המוכר של הנאשם. "שב", הורה לפרליאק, ומיד פנה לנאשם הבא והחל להקריא את גזר דינו. דקה נוספת חלפה עד שהשופט קלט כי זה עתה התרחשה באולמו התאבדות בשידור חי. רק לאחר שעורכת הדין המבוהלת שבה והסבירה לשופט כי הקליינט שלה שתה רעל במחאה על גזר הדין, עצר השופט את ההקראה. הוא הורה להגיף את הווילונות, אסר להזיז את בקבוקון הרעל ממקומו, והכריז על אולם בית הדין כעל זירת פשע.
לא כך התכוון השופט אגיוס, נשיא בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה, בן 72 גם הוא, לסיים את הישיבה שסימנה גם ציון דרך בביוגרפיה שלו. זו הייתה אמורה להיות הישיבה האחרונה לפני היציאה לחופשת חג המולד.
בסוף החודש יפוג המנדט של בית הדין הבינלאומי הפלילי ליוגוסלביה. 25 שנים אחרי שהוקם על פי החלטה 827 של מועצת הביטחון של האו"ם, יסגור בית הדין את שעריו. ב־16 השנים האחרונות ישב השופט אגיוס בדין בהאג. תחת ידו עברו פושעי מלחמה בכירים - סרבים, מוסלמים וקרואטים. רבים מהם הוא שלח לכלא - לעשרים, שלושים וגם ארבעים שנה. לשיא הקריירה שלו הגיע לפני שנתיים, כאשר מונה לנשיא בית הדין.
בתקופתו מיצה בית הדין את רוב משימותיו, ובהן חריצת דינם של נשיא רפובליקה סרפסקה, רדובן קרדזיץ', ושל הרמטכ"ל הסרבי רטקו מלדיץ'.
שום תמונת ניצחון, ובטקסים שייערכו לכבודו בשבועות הקרובים יהיו רבות כאלה, לא תוכל למחוק את תמונת הסיום האמיתית: פניו של סלובודן פרליאק, בעודו מערה לפיו את הרעל. באותו רגע נראה היה כאילו פניו של פושע המלחמה הקרואטי התמזגו עם מסכת סאטיר יוונית עתיקה. פרליאק ידע שיחד עם חייו הוא נוטל עמו גם את שלוות נפשו של שופטו.
שום דבר בביוגרפיה המוקדמת של סלובודן פרליאק לא היה יכול לרמוז על כך שהוא יסיים את חייו כפושע מלחמה מורשע. להפך; היו שם כל הסימנים של איש תרבות, אוהב אדם וספר.
סלובודן פרליאק נולד ב־1945 בקפליניה, אזור הידוע כמעוז לאומני של הקהילה הקרואטית הקטנה בבוסניה. מצעירותו סומן ככוכב עולה. בסוף שנות השישים כבר עשה את דרכו מבוסניה הכפרית לעיר הבירה זגרב, בקרואטיה. הוא למד באוניברסיטה הנדסה ובהמשך גם פילוסופיה, סוציולוגיה ודרמה, ועד מהרה השתלב כמרצה.
אולם עיקר פרסומו התרחש דווקא מחוץ לכותלי האוניברסיטה. הוא החל לנהל תיאטרון קטן, לכתוב מחזות ולהפיק תוכניות וסרטים דוקומנטריים. יוגוסלביה הייתה אז מעין גן עדן קומוניסטי, ופרליאק הלך מחיל אל חיל. סייעה לכך לא מעט העובדה שאביו היה חבר ב־OZNA - שירות מודיעין־הפנים היוגוסלבי. החיים היו יפים, ובחברה הפרובינציאלית של אותם ימים בזגרב הפך פרליאק לאיש מוכר ובעל השפעה.
המפנה הגדול התרחש בראשית שנות התשעים. עם נפילת חומת ברלין והתפרקות הגוש המזרחי, החלו לנשב רוחות מלחמה בבלקן. הדבק בין שש המדינות שהרכיבו את יוגוסלביה החל להתמוסס. הראשונה לפרוש הייתה סלובניה. בהמשך פרצה מלחמה עקובה מדם בין סרביה לקרואטיה. פרליאק - אז עיתונאי, מחזאי ופילוסוף - החליט להצטרף לכוחות הלוחמים. ב־1991 הקים יחידה שמשכה תשומת לב רבה, משום שהורכבה מאינטלקטואלים ואמנים קרואטים.
שנה לאחר מכן כבר מונה לגנרל וצורף לסגל הפיקוד הבכיר ב־HVO, "כוחות ההגנה הקרואטיים" בבוסניה. הקרואטים, שנפשם נקעה משכניהם הסרבים ועוד יותר מן המוסלמים, שאפו להקים מדינה עצמאית הומוגנית בבוסניה. בפועל הייתה זו מדינת חסות ליליפוטית, שנתמכה בנשק ובמזומנים על ידי הממשל בזגרב, בראשותו של נשיא קרואטיה פרניו טוג'מן. חלפה עוד שנה, ופרליאק מונה לחבר סגל הפיקוד הבכיר של כוחות HVO. במהלך שנת 1993 ניהל פרליאק קרבות לעצמאות הרצג־בוסנה, כפי שנקראה הישות הקרואטית החדשה. במשך שלושה חודשים אף היה הרמטכ"ל.
שמו של פרליאק נישא למרחוק כגיבור מלחמה ומפקד נערץ. בין השאר הוא לא היסס להפציץ את הגשר העתיק מן המאה ה־16 של העיר מוסטר, שהפך לאחד מסמלי המלחמה בבוסניה. אף שלא ביצע מעשי זוועה במו ידיו, כמפקד בכיר וכרמטכ"ל נשא פרליאק באחריות להתנהלות כוחותיו בשטח ולפשעי המלחמה שביצעו באוכלוסייה המוסלמית האזרחית בבוסניה. אולם נראה שהוא מעולם לא הפנים עובדה זו עד תום.
הרקורד שלו היה מעורב. מצד אחד הוא היה מודע בזמן אמת למעשי זוועה, רצח, התעללות וביזה של אנשיו, ולא פעל לעוצרם; מצד שני פעל להעברת שיירות מזון וציוד הומניטרי לאוכלוסייה והיה ממונה על הקשר עם כוחות האו"ם; מצד שלישי הוא לא נרתע מלתקוף ואף לפצוע פעילי ארגונים בינלאומיים שהסתובבו בשטח.
ב־1995 הסתיימה המלחמה. נשיא סרביה סלובודן מילושביץ, נשיא קרואטיה פרניו טוג'מן, ונשיא המוסלמים בבוסניה, אליה איזטבגוביץ', חתמו על הסכם דייטון שחילק את בוסניה לשלוש ישויות. תחת פיקוחו של נציב עליון מטעם מדינות המערב חזר השקט לשרור בבוסניה, גם אם האיבה לא פסקה לרגע. סלובודן פרליאק שב לעסקיו. יחד עם אחיו זוראן הוא פתח הוצאת ספרים והקים בזגרב חברה להפקת סרטים ותוכניות טלוויזיה. אופיו הסוער בא לידי ביטוי בכתיבתו - לא פחות מ־25 ספרים על המלחמה. הוא עשה חיל בעסקים ורכש מניות בבית חרושת לייצור טבק. היה נראה שהחיים מחייכים אליו.
אבל אז, תשע שנים אחרי סיום המלחמה, התהפך הגלגל. לפרליאק, גיבור המלחמה הפופולרי, התברר כי הוא אחד משישה גנרלים קרואטים המבוקשים על ידי בית הדין הבינלאומי הפלילי ליוגוסלביה. כתב האישום התבסס על עקרון האחריות הפלילית העליונה של פרליאק, כמפקד וחבר בהנהגה הצבאית של הכוחות הקרואטיים בבוסניה. על בסיס עיקרון זה הואשם פרליאק באחריות ישירה ועקיפה לתכנון וביצוע פשעי מלחמה. אולם פרליאק לא ראה בעצמו לרגע פושע מלחמה. סמוך ובטוח בצדקתו, הוא החליט להסגיר עצמו לבית הדין בהאג.
יחד עמו הגיעו לתחנת הרכבת של זגרב רבים מחייליו ומעריציו. הם ראו בו קורבן, המחיר שעל קרואטיה לשלם תמורת הצטרפותה לאיחוד האירופי ולנאט"ו. לאחר ששרו את ההמנון הלאומי, עלה פרליאק על הרכבת להאג.
בהופעתו בבית הדין טען פרליאק לחפותו, והודיע כי יגן על עצמו בלא סיוע של עורך דין. בית הדין לא התרשם, והצמיד לו הגנה מטעם. הוא נאשם בשורה ארוכה של פשעי מלחמה חמורים כלפי אוכלוסייה אזרחית ובהם הרג, גירוש, ביזה, יחס אכזרי, שעבוד בכפייה, הטלת טרור ורדיפה פוליטית, דתית וגזעית.
לאחר שהתייצב מרצונו בבית הדין, שוחרר פרליאק בערבות ושב לביתו. הוא התייצב שוב בהאג שנתיים אחרי, באפריל 2006. משפטו הסתיים לאחר שבע שנים, ביוני 2013. הוא הורשע במרבית סעיפי האישום ונדון לעשרים שנות מאסר. לפני עשרה ימים דחה בית הדין את ערעורו. חלק מהאישומים נגדו בוטלו, אולם העונש נותר על כנו. פרליאק הגיב לדחיית ערעורו בפעולת המחאה האולטימטיבית, ושתה את קובעת הרעל עד תומה בפרצופו של השופט.
האם היו רמזים לכך שפרליאק מתכנן פעולת ראווה קיצונית כזאת? פרליאק היה איש גדול ממדים. מזגו הסוער ודברנותו במהלך משפטו הלאו את השופט. גם פנייתו הדרמטית במילותיו האחרונות, "אני סלובודן פרליאק אינני פושע מלחמה, אני דוחה את הפסיקה בשאט נפש", לא הותירה על השופט כל רושם.
זו הייתה טעות. על השופט אגיוס היה לדעת כי זו אינה עוד הכרזה בעלמא. פרליאק מעולם לא הפנים את אחריותו כמפקד לפשעי המלחמה שביצעו כוחותיו. בחודשים האחרונים היה עסוק באובססיביות בהוכחת חפותו. לפני חצי שנה נחת בתא הדואר של BIRN - ארגון העיתונאים החוקרים בבלקן - כתב יד בן 800 עמודים של פרליאק. היה זה טקסט אירוני קורבני ומריר, שבו הוא מכנה עצמו "לאומן קרואטי ממוצע", ונותן "הוראות כיצד לפעול כדי להיות מורשע ביוזמה קרימינלית על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג".
האם הטקסט של פרליאק ביטא את הדיסוננס בין האופן שבו תפס את עצמו, כאדם וכפטריוט, ובין דמות הנבל שעלתה מהכרעת בית הדין? האם הפער הזה הוא שגרם לו ליטול את נפשו בכפו מול המצלמות, במה שהיה מבחינתו אקט אחרון של לוחם ופטריוט?
פרליאק בוודאי הקדיש מחשבה רבה לתכנון המעשה, אך ברמה הפרקטית קשה להבין את ההחלטה. לערעור שהגיש ממילא לא הייתה משמעות מעשית רבה, שכן בשלב זה הוא כבר ריצה יותר משני שליש מעונשו. בעוד שנתיים הוא היה אמור להשתחרר, ואז להתקבל בזגרב כגיבור. האם סבל מדיכאון, אובדן צלילות או מחלה סופנית? אם כך היה, בית הדין היה צריך לדעת על כך. אם ימיו היו ספורים ממילא, נקמתו הייתה צעד מתקבל על הדעת. בינתיים מונה צוות חקירה בלתי תלוי, שאמור להציג את ממצאיו עד 31 בדצמבר. בין היתר הוא יצטרך לבדוק כיצד הוברח בקבוקון הרעל לידי פרליאק, על ידי מי, ומה היו המניעים.
היה זה ללא ספק סיום בלתי חגיגי בעליל לאחד הניסויים הדרמטיים ביותר במשפט בינלאומי, שנועד להראות כי איש אינו מצוי מעל החוק. גם לא נשיאים וראשי מדינות, פוליטיקאים, גנרלים וראשי ארגוני צבא ומודיעין. כולם יישאו מעתה באחריות פלילית לפשעי המלחמה שביצעו, במיוחד כאשר מדובר בהפרות חמורות של אמנות ז'נבה, ברצח עם ובפשעים נגד האנושות. היה כאן גם רצון לעשות צדק עם הקורבנות - להעניק להם הזדמנות להשמיע את קולם בבית משפט, לאסוף ראיות שייתנו לדבריהם בסיס עובדתי, וליצור תנאים לפיוס לאומי.
עד כמה מילא בית הדין הבינלאומי ליוגוסלביה את תפקידו? המספרים מראים שהוא מילא חלק ניכר מייעודו. נאספו 2.5 מיליון מסמכים והוקם ארכיון ענק, 4,600 עדים הופיעו בפני בית הדין, ומתוך 161 נתבעים עמדו למשפט 151. לכאורה רקורד מרשים, אבל היו גם כישלונות ובעיקר הטיות. כידוע, ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, אמר מי שאמר, ולפעמים גם צדק. ככלל, לא נרשמו פסיקות משפטיות מזהירות, ואיש מקרב השופטים לא הפך לדמות בינלאומית בעלת חשיבות ממשית. חלקם לא באמת הבינו את התנאים המורכבים ששררו במלחמה המסועפת הזו, שהיו בה שלושה וארבעה צדדים ולפעמים אף יותר.
הדוגמה הבולטת ביותר לאימפוטנטיות של בית הדין קשורה לאחת הדמויות המרכזיות בהיסטוריה שלו. מדובר בשופט היהודי הדרום־אפריקני ריצ'רד גולדסטון, המוכר היטב בישראל מדו"ח 'עופרת יצוקה'. גולדסטון כזכור התנצל על הדו"ח, אולם הוא מעולם לא התנצל על שנפל בפח למהתלה סרבית, שחשפה את חוסר הבנתו ביסודות ההוויה המלחמתית בבוסניה.
אחד הנאשמים הראשונים בפשעי מלחמה ביוגוסלביה היה גרובן מאליץ'. כתב האישום שהוגש לבית הדין הבינלאומי התבסס על עדותה של אסירה במחנה השבויים אומרסקה, שהופיעה בהאג ומסרה עדות מלאה כיצד הושפלה על ידי אותו גרובן שגם ביצע בה מעשים אכזריים. אולם גרובן מעולם לא נתפס. אולי משום שגרובן היה מלכתחילה דמות פיקטיבית, שהתבססה על דמות ספרותית מתוך הרומן האהוב והמשעשע 'גיבור על חמור' מאת הסופר מיודראג בולטוביץ'. גרובן, המאצ'ו הבדיוני המוכר היטב בבלקן, היה הבסיס לסיפור הפיקטיבי על פושע המלחמה, שעיתונאי סרבי ובעל חוש הומור מפותח בשם נבוישה ייבריץ' האכיל איש CIA בכיסוי עיתונאי שנהג לשבת עמו בפאב.
הבדיחה של ייבריץ' התגלגלה כמודיעין לכל דבר כל הדרך להאג, והתוצאה הייתה כתב אישום שעליו היה חתום כבוד השופט ריצ'רד גולדסטון, אז ראש התביעה בבית הדין המיוחד לפשעי מלחמה ביוגוסלביה. שלוש שנים לקח לבית הדין לסגור את התיק. גולדסטון מעולם לא ניסה להסביר את עצמו או להתנצל. להפך; זמן קצר אחר כך הוא מונה לעמוד בראש ועדת חקירה לקוסובו, ובהמשך חיבר את דו"ח 'עופרת יצוקה'. השאלה היא אם ישנם עוד גרובנים כאלה. אחרי כל השנים שבהן השופט אגיוס וסלובודן פרליאק התחככו בבית הדין, לא השכיל השופט לקלוט מיד שהנאשם שלו מתכוון לכל מילה. מה שממחיש אולי שבין כותלי בית הדין הסטרילי בהאג קשה קצת להפנים את ההוויה הבלקנית.
ואם אחת ממטרותיו המוצהרות של בית הדין הייתה לחנך, נראה שמדובר בכישלון חרוץ. מאז התאבדותו הפך פרליאק לגיבור לאומי בקרואטיה. אלפי נרות זיכרון הודלקו לכבודו, בטלוויזיה הקרואטית שודר אחד ממחזותיו, וראש הממשלה אנדריי פלנקוביץ' הביע את תנחומיו למשפחתו. "מעשהו נובע מחוסר הצדק העמוק כלפי העם הקרואטי, ואנו מביעים את מורת רוחנו מפסק הדין", אמר, בפרפרזה על הכרזתו של פרליאק בבית הדין, רגע לפני ששתה את תמיסת ציאניד האשלגן עד תומה. קרואטיה תקיים אזכרה ממלכתית שבה ינאם בנו של נשיא קרואטיה בתקופת המלחמה. את ההמנון תנגן תזמורת חיל הים הקרואטי, ותיערך מיסה לזכרו. אם זה לא כישלון, מה כן? גם בהאג הגיע הזמן לחשבון נפש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם