מה ישיגו ההפגנות באיראן?
אין ספק שמדובר בהיקף חריג של הפגנות ביחס להפגנות על רקע כלכלי שראינו בשנים האחרונות (וגם בשנה האחרונה) באיראן, בעיקר סביב משבר האבטלה, קריסת קרנות הפנסיה, יוקר המחיה והשכר במגזר הציבורי. החריגה היא גם בכמות
https://twitter.com/AlArabiya_Eng/status/947335445020643328 IsraelDefense
ראשית, מטבע הדברים קשה מאוד להעריך כיצד הפגנות מהסוג הזה יתפתחו (וחשוב להדגיש שבשלב זה מדובר בהפגנות ולא במהומות, ההתנגשויות הפיזיות בין אזרחים לכוחות הביטחון מוגבלות למדי, למעט שימוש מוגבל בגז מדמיע וכמה עשרות בודדות של עצורים). אנחנו כבר רואים הבדל מסוים בין יום ההפגנות הראשון (חמישי, בעיקר במשהד) שהתמקד באופן כמעט מוחלט בנושא הכלכלי (בעיקר יוקר המחיה) לבין יום ההפגנות השני (אתמול, במספר ערים, כולל כרמאנשאה, אצפהאן, אהוואז, רשת וכו') בו ראינו מעט יותר קריאות וסיסמאות בעלות גוון פוליטי יותר נגד המשטר.
היום (שבת) יש פוטנציאל משמעותי לחיכוך גובר בין המפגינים (בהנחה שהאזרחים ייענו לקריאות ברשתות החברתיות לצאת להפגנות גם היום) לבין המשטר, מכיוון שברחבי איראן מתקיימות היום התהלוכות של תומכי המשטר לרגל יום השנה לגל השני והמשמעותי של מהומות 2009. השאלה הגדולה בעיניי היא האם ההפגנות יתפשטו היום גם לטהראן (אתמול היו אירועים מוגבלים בטהראן, אבל בגדול נכון לעכשיו טהראן מחוץ לתמונת ההפגנות).
שנית, חשוב לציין כמה מאפיינים מרכזיים בגל ההפגנות הנוכחי:
א. אין ספק שמדובר בהיקף חריג של הפגנות ביחס להפגנות על רקע כלכלי שראינו בשנים האחרונות (וגם בשנה האחרונה) באיראן, בעיקר סביב משבר האבטלה, קריסת קרנות הפנסיה, יוקר המחיה והשכר במגזר הציבורי. החריגה היא גם בכמות (להערכתי, כמה אלפי מפגינים בכל אחת מההפגנות בערים המרכזיות), אבל בעיקר בפריסה הגיאוגרפית (טהראן אומנם, כאמור, מחוץ לתמונה בשלב זה, אבל מדובר בריכוז מרשים של כמה וכמה ערים מרכזיות, במיוחד אתמול.
ב. מבחינת היקף, זה לא מתקרב עדיין למהומות של 2009, אבל יש להפגנות הנוכחיות שני מאפיינים ייחודיים בולטים:
ראשית, בעוד שעיקר המהומות של 2009 היו בטהראן, הפעם אנחנו רואים ריכוז מפגינים בערים מרכזיות אחרות. זה משקף פוטנציאל למחאה נרחבת יותר, ובעיקר לקואליציה, שלא ראינו ב-2009, בין מגזרים חברתיים שונים. אם ב-2009 אלה היו בעיקר הפגנות של צעירים בני מעמד הביניים המסורתי, הפעם אנחנו רואים גם השתתפות של מגזרים אחרים, כמו פועלים. זה חשוב מאוד. אם טהראן תיכנס לסיפור עם מעמד הביניים המשכיל והסטודנטים הרבים (ועכשיו זו תקופת הבחינות באיראן, וסטודנטים רבים היו שמחים להעדיף הפגנות על פני בחינות...), זה בהחלט יכול להביא להרחבה משמעותית בהיקף האירועים.
שנית, הפעם אנחנו מדברים על הפגנות בעלות אופי כלכלי ופחות פוליטי. אלה לא ההפגנות של 1999 על רקע סגירת עיתונים רפורמיסטים ואלה לא ההפגנות של 2009 על רקע זיוף תוצאות הבחירות. הפעם מדובר בהפגנות על יוקר המחיה והשחיתות. זה נכון שבשוליים יש גם התרסה נגד המשטר עצמו ("מוות לרודן"), נגד מדיניות המשטר ("עניי עירך קודמים" בסגנון האיראני -תעדיפו את איראן על פני סוריה, לבנון ועזה) ומעט קריאות בנוגע לזכויות אזרח (כמו שחרור אסירים פוליטיים וכיו"ב), אבל ברור לחלוטין שהנושא הפעם הוא כלכלי. מבחינת "יציבות המשטר" יש בכך יתרון למשטר לצד חסרון. היתרון הוא שהנושא הכלכלי מתקשר יותר לנשיא רוחאני ופחות לח'אמנהאי ולכן ה"אשם" המרכזי מבחינת הציבור היא הממשלה, וזה מאפשר למנהיג להיות חסין יותר בפני הביקורת (לעומת 2009, למשל, שאז היה ברור שהאשם המרכזי בזיוף התוצאות הוא המנהיג). החסרון מבחינת המשטר הוא שהנושא הכלכלי הוא הרבה יותר חשוב בעיני רוב הציבור, ויש לו פוטנציאל לגייס תמיכה ציבורית נרחבת, גם בקרב מגזרים שאינם תומכים באופוזיציה הרפורמיסטית או מזוהים כמתנגדים מסורתיים של שלטון אנשי הדת.
ג. להבנתי, לפחות חלק מההפגנות (בעיקר ביום הראשון) אורגנו ע"י יריביו הפוליטיים של רוחאני בימין השמרני, שניסו לגייס את הציבור על בסיס דרישות כלכליות (במיוחד לנוכח התקציב החדש שהוגש לאחרונה לאישור המג'לס) כדי לתקוף את הנשיא על מדיניותו. העניין הוא שמהר מאוד הם הבינו שאתה יכול להתחיל הפגנה נגד הממשלה ואז לאבד שליטה על המפגינים ועל תכני ההפגנה ולסיים אותה עם קריאות "מוות לח'אמנהאי" (להבדיל, אתה מתחיל הפגנה נגד נתניהו ומסיים אותה עם גיליוטינה או קריאות בזכות ה-BDS ו"מוות לציונות").
השורה התחתונה, בראייתי, היא כזו:
אני מתקשה לראות כרגע איום משמעותי על יציבות המשטר. המשטר רחוק עדיין מלהשתמש במגוון אמצעי הדיכוי שעומדים לרשותו. כמה כדורי גומי, מעצרים מזדמנים ותגבור כוחות ביטחון הפנים זה כמובן קצה הקרחון ביחס למה שהמשטר יכול להציע מבחינת דיכוי. להערכתי, אם הסטודנטים של טהראן ייכנסו לעסק, המשטר יהיה מוכן להשתמש באמצעי דיכוי יותר חריפים ואני מעריך שגם אז יכולתו להכיל את ההפגנות טובה מאוד.
אני גם לא מזהה כרגע (למרות הסיסמאות שראינו פה ושם נגד עצם קיומו של המשטר, בסגנון: תחזירו את השאה, מוות לח'אמנהאי, לא רוצים את שלטון אנשי הדת) שהרוב המכריע בהפגנות תומך בשינוי משטר. זה, כאמור, דינאמי מאוד ויכול להשתנות גם בהתאם לתגובת השלטונות, ובכל זאת ההערכה הבסיסית שלי היא שרוב הציבור מעדיף עדיין שיפור כלכלי ויציבות על פני מהפכה.
מה כן? יש כאן ביטוי משמעותי ביותר, החזק ביותר בשנים האחרונות, להתגברות האכזבה והתסכול בקרב הציבור מכישלון הממשלה לספק מענה לדרישות הציבור בתחום הכלכלי (ופחות מכך בתחום הפוליטי-אזרחי) ומכישלון הנשיא לממש את הבטחות הבחירות שלו. ב-2013 הוא הבטיח לטפל במשבר הכלכלי. הוא זכה לאמון גדול מהציבור שקיווה שהמצב ישתפר. לאחר חתימת הסכם הגרעין, התקוות בציבור התגברו, אך בפועל האזרח הפשוט לא חש בשינוי. הנשיא הבטיח שלאחר הסרת הסנקציות (כחצי שנה לאחר חתימת ההסכם), המצב ישתפר באופן הדרגתי. גם זה לא קרה. ברמת המאקרו המצב אכן השתפר מעט, אך האזרחים עדיין לא נהנים מפירות ההסכם.
ואז באה מערכת הבחירות האחרונה, הנשיא שוב הבטיח שיפור כלכלי, שוב עברו כבר כשבעה חודשים, ולא זו בלבד שהמצב לא השתפר, אלא שהצעת התקציב החדשה כוללת העלאת מיסים והעלאה במחירי הדלק, ולכן הביקורת גוברת. הסיבות לכישלון הנשיא די ידועות וברורות: גם הימנעותן של חברות מערביות רבות לשוב לאיראן (בעיקר מחשש לתגובת נגד אמריקאית, כולל בחינה מחודשת של חוזים שנחתמו בין איראן לחברות כמו טוטאל הצרפתית) וגם הכשלים המבניים המוכרים בכלכלה האיראנית (שחיתות, מעורבות יתר של משמרות המהפכה, חולשת המגזר הפרטי וכיו"ב), אבל ברור שאת האזרח הפשוט זה לא מעניין. הוא רוצה תוצאות בשטח ונמאס לו להמתין.
לפיכך, המשטר יהיה חייב להתייחס ברצינות רבה יותר לנושא הכלכלי. הוא חייב להבין (אם לא הבין את זה עד כה), שהנושא הכלכלי מייצר פוטנציאל לאיום חמור על יציבות המשטר. את ההפגנות האלה הוא יכול, כנראה, להכיל. השאלה היא מה הלאה. אין לי ספק, שהנשיא רוחאני ישתמש בהפגנות כדי לדרוש גיבוי משמעותי יותר מצד המנהיג, המג'לס ומשמרות המהפכה לקידום רפורמות מבניות בכלכלה שיאפשרו לו לקדם השקעות זרות, לחזק את הסקטור הפרטי ולצמצם את מעורבות משמרות המהפכה בכלכלה בניסיון לייצר מנופי צמיחה משמעותיים יותר.
אבל כמו תמיד באיראן, השאלה היא לא מה הנשיא רוצה, אלא מה הוא יכול. מאחר שהאתגרים בפני הסכם הגרעין מצד ממשל טראמפ (המקשים על חברות זרות להיכנס לאיראן) אינם צפויים להיעלם, מאחר שהאינטרסים של משמרות המהפכה בשימור השפעה כזו או אחרת בכלכלה ממשיכים להתקיים ומאחר שחלק מהכשלים המבניים קשים מאוד לפתרון בטווח הזמן הקצר (למשל מאבק בשחיתות), הסבירות שאני רואה להרחבה דרמטית בהשקעות הזרות באיראן ו/או למימוש רפורמות כלכליות משמעותיות שיובילו לשיפור כלכלי שיחלחל גם לציבור הרחב, בוודאי בשנה-שנתיים הקרובות, היא נמוכה יחסית.
במקרה כזה, הפוטנציאל לאכזבה ולייאוש בקרב הציבור (גם לקראת הבחירות הפרלמנטריות הבאות בעוד פחות משנתיים והבחירות הבאות לנשיאות ב-2021) גובר. האם למשטר יש יכולת להכיל הפגנות כאלה? לפחות בטווח הקצר והבינוני, כנראה שכן. אבל כפי שאנחנו אומרים כבר תקופה ארוכה, אם המשטר לא יצליח לספק מענה לדרישות הציבור לאורך זמן, במיוחד בתחום הכלכלי, יש כאן פוטנציאל להתרחבות ולהקצנה של המחאה הציבורית עד כדי הצבת איום על עצם הלגיטימיות של המשטר ושרידותו.
לכתבות נוספות באתר ISRAEL DEFENSE היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם