 |
|
|
|
|
גופות קדושים אינן אמורות להירקב |
|
|
|
|
קבוצת סופרברט משתמשת ברשת כדי לחשוף את הזוועה, לזעזע אתכם ולבחון מחדש את הערכים כולם. אשר שכטר מתחיל מסע לבדיקת הניוון, הסטייה, האכזריות ואמנות הרשת |
|
|
|
|
|
|
|
|
אזהרה: רוב הקישורים בכתבה שלפניכם מובילים לעמודי אינטרנט המכילים תמונות מזוויעות. כן, אנחנו יודעים, גדי סוקניק כבר אמר לכם דברים כאלה בערוץ 2, אבל הפעם זה רציני: מי שאין בכוונתו לצאת למסע שיטלטל את מחשבתו ויטרוד את שנתו, מוטב שלא ילחץ על הקישורים כאן. אל תאמרו שלא הזהרנו אתכם. |
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
תיאטרון המסתורין והאורגיות
|
|
 |
|
|
"דרך יצירתי האמנותית (שהיא, בדרכה, סוג של סגידה לחיים) אני לוקח על עצמי את כל מה שמקובל לחשוב עליו שהוא שלילי ומתועב, את הסוטה ואת המגונה, את התשוקה ואת הקרבת הקורבן שבאה אחריה, הכל בכדי לחסוך מכם את הטינופת והבושה הנובעות מן ההדרדרות אל הקיצוני"
(הרמן ניטש)
הרמן ניטש הוא אמן, סופר והוגה אוסטרי, יליד 1938, שכמעט לעולם אינו משתמש בחומרים ה"סטנדרטיים". דם, מעיים, אנשים חיים, חיות מתות, סמלים נוצריים, מוסיקה ויין: כל אלו הם החומרים בהם חוצב ניטש את יצירותיו. ביצירות הפרפורמנס שלו, האקציות (פעולות) אותן הוא מקיים בעיר מגוריו תחת הכותרת "תיאטרון המסתורין והאורגיות", משרתים מאות אנשים, גברים ונשים, עירומים ולבושים, חיות שחוטות ואיבריהן הפנימיים, סמלים נוצריים וליתוגרפיות, כולם משחקים תפקיד שווה, כולם בעיסה אחת, בה נשים עירומות ניצבות צלובות תחת מטר מתוזמן מוסיקלית של קרבי בקר.
ניטש היה אחד מארבעת החברים המרכזיים בתנועה האקציוניסטית (יחד עם ארנסט מוהל, גונתר ברוס ורודולף שוורצקוגלר), קבוצת אמנים אוסטרית אשר מתוך תסכול עמוק על מצבו העבש של הציור בעולם המודרני החליטו לפרוץ את גבולות המכחול והבד אל סוג חדש של פרפורמנס, כשהפכו את עצמם לבדים אנושיים והחלו להציג אקציות, "הפנינגים" בהם עינו אחרים, אבל בעיקר את עצמם. הם התעללו בגופם, צלבו את עצמם, רחצו בהפרשות ובאיבריהם הפנימיים של בעלי חיים, ערכו אורגיות ופולחני יצירה מצולמים שהותירו אותם חבושים במשך שבועות אחר כך, הכל מתוך כוונה לתעד את היופי הטהור, את האמת שבהרס, כדי לחשוף את ערוותו של כל טאבו, את סודות הגוף ואת האסתטיקה המופלאה שבחורבן האישי. במקום לתקוף את הבד, פנו אמני האקציות לסמן את גופם שלהם כמטרה להתקפותיהם וכבמה ליצירותיהם האמנותיות, שנועדו יותר מכל לשמש התקפה על הנורמות האסתטיות, הסוציאליות והדתיות השולטות. הצבע הפך לקרביים, הציור לטבח, והאמן ניצב במרכז המערבולת, מושיט את ידיו.
ניטש, הידוע ובעל הקריירה הפעילה והארוכה ביותר מבין אמני האקציוניזם, עוסק בפרפורמנס עוד מאז 1957, אז הגה את רעיון "תיאטרון המסתורין והאורגיות" כסוג אמנות המשלב ציור, ארכיטקטורה, דרמה, מוסיקה והקרבת קורבן, מימוש רעיונותיו של אנטונין ארטו בדבר תיאטרון האכזריות, הכופה על צופיו זעזוע ואי-נחת, כדי להובילם לקתרסיס ולגילוי העצמי. האמנות, לדידו, היא המעשה העמוק ביותר, המשמעותי ביותר של חיוב החיים, על כל הצדדים האפלים והמוארים שבהם, כשתפקידה הוא להוביל את הצופה הנינוח בכפייה אל אותם צדדים בו ובסביבתו שהוא לעולם לא יהיה מעוניין לראות או לדעת עליהם, ולהכריח אותו לצפות – אם צריך, לפקוח בכוח את עיניו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| "מריה הבתולה וישו התינוק". יצירתו של אדולף היטלר | /images/archive/gallery/124/429.jpg  |
|
|
|
|
|
|
טקס דיוניסי
|
|
|
|
|
"אמנותי אומרת כן לחיים"
(הרמן ניטש)
אמנותו של ניטש נותרת, כצפוי, שנויה במחלוקת. התנועה האקציוניסטית זכתה בזמנה, בשנות ה60, בעיקר לרדיפה, להתעלמות וללעג, הן מצד הממסד הממשלתי, הן מצד הממסד התרבותי, הן מצד חוגי האוונגרד. נרמז שהם חולי נפש (הרי ראיות לכך היו בשפע), פסיכופתים עברייניים בעלי בעיות נפשיות עמוקות, ובעיקר – סוטים חסרי יכולת אמנותית. יצירתו של ניטש, שעודנו מקיים את עקרונותיה של התנועה האקציוניסטית ב"תיאטרון המסתורין והאורגיות" שלו אמנם זוכה להרבה יותר הערכה כיום מצד חוגים אמנותיים מאשר פעם, אך בו זמנית רבים
יתקשו לתאר במילים את הזוועה המוחלטת, החולנית שהם רואים בה, מזועזעים מהצגת נשים וגברים הרוחצים בקרביהן של כבשים שחוטות על צלב, מדמים את רגעיו האחרונים של ישו עם פגרים מעליהם, לצלילי מנגינות ריקוד ופולחן.
ניטש, המודע לאופן שבו יצירתו נתפסת, אינו רואה בה התענגות פסיכופתית, נקרופילית, במוות, אלא דווקא טקס דיוניסי בו מושג קתרסיס, החוגג - יותר מכל - את החיים. עבורו, ההתענגות על הקיום עוברת דווקא בתהום החשוכה, המסתורית, הנמצאת תחילה בתוך גופנו שלנו; לשיטתו, כל מה שהוא עושה הוא פשוט לשלות את אותם חומרים המצויים בשפע בטבע כדי לשיר להם שבחים, על כל הדר הבריאה שבהם, בדיוק בצורה שבה נבראו.
בדומה לאנטונין ארטו, מאמין ניטש כי החוויה המושלמת ביותר שיכולה האמנות להציע היא ההתאכזרות לצופה בה, ההכרח לחזות באותם דברים שכלפיהם הוא חש בחילה עד שילמד לקבל אותם ולהתענג עליהם (בייחוד כשהמדובר בגופו), כחלק שווה ערך מן העולם. במהלך ההצגה, דם נשפך על צופי התיאטרון, המעודדים לשתות לשוכרה ולטעום מבשר החיות שנשחטו רק זמן קצר קודם. "צופי התיאטרון שלי חייבים לטעום, להריח, לשמוע, לראות ולגעת", אומר ניטש, התיאטרון החי הוא חווייה אמיתית, וככזו אפשר לטעום אותה, להריח אותה, לראות אותה ולגעת בה, היות וחווייה אמיתית אין בה צופים, וכל החושים פעילים ונוטלים בה חלק באותה המידה. "תיאטרון המסתורין והאורגיות" של ניטש, המעלה דרמות בסגנון תיאטרון ימי הביניים, בהן משתלבת המורבידיות כחלק אימננטי מהיצירה, מתרחק ככל האפשר מן התיאטרון הקובנציונלי, הפסיכולוגי, בו מושם הדגש על דיאלוגים וסצינות, על בניית דמויות ועלילות ועל הרבה דיבורים המכסים על היעדר פעולה. "התעלמתי והתעללתי בשפה במאמץ לבטא את התחום המצוי מעבר למילים, את מה שאינו יכול להיות מבוטא באמת ע"י הלשון. כך התחלתי ליצור בחומרי המציאות עצמה", מסביר ניטש: האקציות, כשמן, הן פעולות שנועדו לכפות על הצופה להתבונן בהן וליטול בהן חלק, להיבהל מהן ולהזדעזע מהן, ולבסוף – לקבל אותן לתוכו, או יותר נכון: להוביל את עצמו, ולהיאבד בתוכן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מתוך "בלאם!" של קבוצת סופרברט
|
|
|
|
|
|
הערה
|
|
|
|
|
"האמנות כפולחן חיים. האמן הקונבנציונלי מחפש את סגנונו שלו; הוא רוצה להשיג משהו, אבל אינו שואל מה. הוא משרת את המוסדות השולטים בכך שתוצרי אמנותו מעוצבים לפי העקרונות עליהם הם מבססים את קיומם, והוא זוכה לגמולו על כך, בכיבודים ובתארים... האמנות כחווייה, האמנות כאימון, האמנות כהרס כל הרעיונות המקובלים על החיים... ציור כתרפיה. האמנות כתרופה להתמכרות..."
(רודולף שוורצקוגלר)
סופרברט, בדומה לאמנותו של ניטש, הוא ארגון החוקר את אסתטיקת הסטייה והפתולוגיה בנסיון לשבור כל טאבו בדרך. בעזרת "הסינתזה של פסיכולוגיה אבנורמלית, התניה אופרנטית, פורנוגרפיה סאדיסטית, פילוסופיה רציונליסטית ואסתטיקה מודרנית", שואפים עורכי סופרברט ליצור צורות חדשות של ספרות, אמנות ויצירה.
"פטיש מיני לחוצנים" (Extra Terrestrial Sex Fetish), הספר הראשון שהוציאו אנשי סופרברט, עושה בדיוק את מה שהבטיחו, ומכניס ללקסיקון הפרוורסיה העולמי סטייה חדשה: אקסופיליה, "משיכה חריגה ליצורים מעולמות שאינם ארץ". בחלקו ספר רציני לחלוטין, בחלקו סאטירה, "פטיש" מציג פן אחר, קרוננברגי משהו, לספרות המדע הבדיוני, בהציגו סטייה שמושאי הגירוי שלה אינם ידועים לפטישיסט, ובכך מצוי סוד גירויים. ידמיין נא הקורא את דה-סאד, מחוץ לצרפת של המאה ה18 ובתוך ספינת החלל החייזרית, מתענג על איזו ז'וסטין או ז'ולייט בת מאדים וחיוך מאוזן עד אוזן מרוח על פניו.
כמו כן, סופרברט גם הוציאו לאור את "בלאם!", מגזין סידי רום שיצא בכמה גליונות, וכלל מאמרים ובעיקר יצירות וידאו. אלימים, גרפיים, פורנוגרפיים וגאים בכך, "גליונות" בלאם! הוצגו במרכז פומפידו בפריס, בפסטיבל הוידאו בברלין, במוזיאון לאמנות מודרנית בסידני ובמקומות אחרים ברחבי העולם. "במניפולציה של המשתמש לקיצוניותה של הפארודיה, בלאם! מכסה את שיר החירות באנחות העונג של מתכנתיים סאדיסטיים ובגניחותיהם של משתמשים מתוסכלים", כתב אחד המבקרים, "בלאם! לא רק משתדל להראות לנו עד כמה חיינו נשלטים ע"י תוכנות אינטראקטיביות, הוא גם חוגג מול מחזה השעבוד שלנו בהנאה גלוייה". בלאם! 3, למשל, מוביל את המשתמש להאמין שהוא נתקל באוסף פורנוגרפיה פדופילית, רק כדי שיועמד על טעותו ע"י המתכנת המעודד אותו לשטוף את מצפונו עם כוס קולה קרה. "הוזהרתי", כתב מבקר אחר, "קראתי את ההודעה לעיתונות שהילכה על הקו שבין חוסר נימוס לגזענות. הוזהרתי לגבי התמונות המתועבות – ניתוחי חזה מדממים, סקס עם חיות, גופות...בקצרה - תועבה. ובכל זאת, נפלתי במלכודת...".
סופרברט מכוונים להיות חוד החנית של האמנות הפרוורטית הנוכחית, יוצרי האלימות הרלוונטית לזמננו. ניטש והאמנים האקציוניסטים הם אמנים וותיקים, בני הדור הישן, בעוד שסופרברט דוהרים קדימה מתוך הכוונה להיות יורשיהם אל תוך האינטרנט, אל תוך המדיומים החדשים שנוצרו מאז שהיתה פעילה התנועה האקציוניסטית, מתוך כוונה למלא אותם ביצירה. "כשהכנסייה הקתולית בוחרת לה איזו גווייה בתולה להעריץ", כותבים סופרברט באחד המניפסטים שלהם, "זהו מתפקידנו כפרקליטי השטן להעלות שאלות ולבחון את העובדות העומדות מולנו. למשל, גופותיהם של קדושים אמיתיים אינן אמורות להירקב לפי האמונה, לכן תפקידנו עלול להתבטא בין היתר בכך שנציג לראווה כיצד לא משנה עד כמה תהיה אם קדושה אטומה לקסמם של כלי זין, היא עדיין תשמש מזון לתולעים לאחר מותה".
אנשי סופרברט שואבים השראה מנכבדים כדה-סאד, ז'ורז' בטאיי, בודלר והאקציוניסטים. את האנרגיות ההרסניות והכופרות של קודמיהם הם מנסים לנתב הלאה, אל תוך יצירות חדשות היכולות להשתלב במדיה החדשה ובראשה האינטרנט, וליצור את אותו ערעור, זעזוע ובחינה מחדש של כל הערכים. "לו המרקיז דה סאד היה חי היום", נשאל בדף הפתיחה, "האם היה בונה לו אתר אינטרנט? האם אדגר אלן פו היה מתחזק לעצמו דומיין? האם ארתור רימבו היה משתמש בטכנולוגיית מחשב כדי לשבש את סדר החושים? האם היה שארל בודלר מפעיל סטארט אפ מרושע תחת הכותרת פרחי הרע בע"מ?".
כנראה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הערה
|
|
|
|
|
טור זה הוא הראשון מתוך מספר טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. הן הרמן ניטש, כמייצג האמנות הישנה, והן סופרברט, כמייצגים את התחדשותם של אותם אידיאלים אל תוך צורות הבעה חדשות, מתאימים מאין כמוהם לפתיחת סדרה מסוג זה, המציגה את האמנות בלבושה הטהור ביותר, ואת התחדשותה הנצחית, הלאה לבנייה חדשה.
"מן התענוג החושי, מן הטירוף, אל האימה חסרת הגבולות. זהו הצעד הראשון"
(ז'ורז' בטאיי)
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
