 |
/images/archive/gallery/127/712.jpg עדי אשכנזי בקלוז אפ בטקס פרסי האקדמיה.
צילום: עדי שלם  |
|
|
|
|
| צפייה בעדי אשכנזי מצחיקה את יאיר לפיד ב-MSN גרמה להילה שרון להבין למה אנחנו צריכים את הטלוויזיה |
|
|
|
 | דפדף בהרשת |  | |
הילה שרון
15/7/2004 16:59 |
|
|
|
|
|
|
|
את התחרות על נתח השוק שלו נוהג הפורטל MSN לתבל בנציגים ממכבש הרייטינג הטלוויזיוני. מהצד, לפחות, נראה שמדובר בעסקה כדאית לכולם: הפורטל מרוויח כך תוכן קיים, שכבר הוכיח
את עצמו, ואף עשוי להמס את העיקשים שבטכנופובים. הטלוויזיה מרוויחה אפיל עדכני, ועוד קיסם למיצוב שכיריה כאולטרא-כוכבים של העידן הזה.
כך קורה, למשל, עם "פספוסים עם חיוך", השלוחה האינטרנטית של "פספוסים", אשר מאפשרת לגולשים גם לעבוד בשביל שילון בדיג פכים משעשעים ברשת, גם להעלות לו את הרייטינג בתוכנית, שמא יוזכר בה שמם, וגם לזכות, אולי, בגלישה חינם, שתשאיר אותם רתוקים לספקית. הוא שאמרנו, ווין-ווין סיצ'ואיישן. וכך גם עם "האשכנזיה", אוסף הפינות הלא-שלם של עדי אשכנזי, כפי שצולמו בתוכניתו של יאיר לפיד.
הצפייה בתוכניות מוכרות, או בשברירי תוכניות מוכרות, ברשת, לא דומה לצפייה בסרטונים שנולדו בה ובשבילה. עירוב הז'אנרים פועל כמו הומור מוצלח: מפתיע, מביך לשנייה, מעלה חיוך. הוא חושף גם – טוב אולי מכמה דיונים תיאורטיים – את ההבדל בין שני המדיומים, וגם את הפספוס שבחלוקה המקובלת לאינטרנט "טוב" וטלוויזיה "רעה".
תהליך הגלישה הוא אינטימי. פרט מתוסף לפרט – לעולם לא לתמונה שלמה – בהדרגה ובלי להפגיז, לא במידע ולא בגירויים חושיים. אולי זה לא רק טכני, שהמרחק ממסך המחשב קטן בהרבה מאשר ממסך הטלוויזיה. היא מצריכה ספייס. מפציצה, מתיימרת להכיל ולייצג את העולם כולו, להיות זהה איתו. מול שפע כאוטי, בלתי ניתן לסידור ולתפישה, היא מציעה פשר ואינטגרציה. האינטרנט קרוב אולי יותר לחיים, היא לתרבות. הוא למציאות כפי שהיא, היא למציאות המתקבלת על הדעת. לכן, הטענה הרווחת נגדה – שהיא מעודדת צריכה פסיבית של המציאות, ויוצרת מראית "אנחנו העולם" שאינה רק בלתי ישרה, אלא גם משכיחה את העולם עצמו, "האמיתי" – מפספסת פעמיים. ראשית, את הצורך. שנית, את האמיתה הגלומה במרחק: היומרה לתפוש הכל אינה של "הטלוויזיה", היא של הצופה. הוא אינו יכול לספקה בלי מתווך כל-יודע. הפסיביות והמרחק, אם כן, הכרחיים ליצירת גוף שלישי, גדול מהצופה וממכלול הבדרנים-כתבים-עורכים-צלמים. גוף מומצא, חוץ-עולמי, שכדי לקיימו צריך להתאמץ; לשבת רחוק ובשקט.
ומנגד, להפעיל את עדי אשכנזי בלחיצת כפתור באינטרנט זה לבטל את המרחק, ואיתו את העולם הטלוויזיוני כולו, שהוא העולם היחיד שבנמצא אשר יכול להיתפש "עולם". פתאום, יאיר לפיד ועדי אשכנזי והגולש עצמו (שמתבונן על עצמו כצופה) כבר אינם רק מגיש-בדרנית-צרכן, אלא בני אדם, המקיימים ביניהם הסכמה שברירית. בלעדיה, עדי אשכנזי עדיין עשויה להצחיק, אבל היא חדלה להיות עדות לכך שיש צחוק בעולם, ושהוא כנראה יפה לבריאות ועושה לאנשים נעים (תראו איך יאיר מתמוגג). היא הופכת למקרה פרטי, וככזה, אין לה יתרון מהותי על הבת-דודה המצחיקה של השכן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
על "אמש באינטרנט"
|
|
|
 |
|
|
|
מדי שבוע נבקר כאן אתר אחר, ונפרק אותו משל היה תופעה תרבותית, ולא רק ממשק ועיצוב.
| | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
