ראשי > הרשת > נט. ארט





אנחנו אוהבים ילדות קטנות
מושפלות, מוכות, חבולות, מיניות, מושכות, דוממות, עליזות, מחייכות – קבלו את בובות הפדופיליה של טרבור בראון
  אשר שכטר
6/8/2004  8:14
בכניסה לאתר הבית של טרבור בראון, אינך יכול שלא לתהות לרגע – האם לכאן נכנסתי? פרח ורוד והכותרת BABY ART עלולים להטעות אותך לחשוב שאולי הגעת לפתחה של חנות לצעצועי תינוקות כלשהי, ולא לאתר הבית של אמן מחתרת אנגלי שאייר עטיפות להרכבים שערורייתיים כמו דייסייד (לה תרם את עטיפת ישו המבותר הידועה לשמצה) ווייטהאוס. אמנם, הרושם הראשוני ממהר להשתנות – איור של ראש-תינוקת, לכוד בלב ורוד אופייני, שעורקים יוצאים מתוכו, נראה מעט מבעית יחסית לתמונות הרגילות המופיעות באתרים האלה. לחיצה על כל אחת מאותיות הכיתובית BABY ART, כל אחת מפנה אותך לגלריה אחרת, תאשר שכאן התינוקות הם הצעצועים בעצמם, והכניסה אולי אינה מומלצת לאלה הרגישים לכך.
 
בראון, יליד אנגליה החי כעת ביפן, הוא אחד היעדים החביבים בשנים האחרונות על קואליציית-התקפה של ארגונים שמרנים ופמיניסטיים, הזועמים על איוריו הבוטים (לשיטתם), בהם נראות בובות-ילדות קטנות בתנוחות מיניות מפורשות, סאדו-מאזוכיסטיות, מוכות, חבולות, דוממות, מונחות כיצד שהונחו על המדף על ידי מענן ועדיין עליזות ומחייכות, בשיניהן השבורות ועיניהן הנפוחות, כמו צעצועים שעוצבו כך שלעולם לא יפלו פניהם. והחמור מכל, מבחינת תוקפיו של בראון, הוא השלווה הילדותית הנעדרת כל מימד של טראומה רגשית, כל מימד של פחד, של כל אלה: בובות-קורבנות ורדרדות-חיוורות-כחולות שנראות כאילו זהו מצבן הטבעי.
i heart u - עבודה של טרבור בראון
דקדנטיות ופוקימון
איוריו של בראון החלו להופיע במגזינים מחתרתיים בשנות ה-80 המאוחרות, רישומי שחור-לבן חפים יחסית מן הקונוטציות הפדופיליות שיאפיינו את עבודותיו המאוחרות יותר, תיאורים של חריגות מינית וסטייה שהושפעו בעיקר – לפי עדותו של האמן – מ'קראש' של ג'.ג. באלארד, וכמוהו חיברו בין הפגיעה הפיסית לבין התעוררות התשוקה המינית. לאחר מכן, נטל חלק, בשיתוף עם המוסיקאי והסופר מייקל מויניהאן והוצאת coup de grace, בפירסום מהדורה מאויירת ל'אנטיכריסט' של ניטשה (כשבראון עצמו, כמובן, אחראי לאיורים). במהלך השנים החלה לגדול התעניינותו בתרבות היפנית, והוא עזב את אנגליה המדכאת לטובת יפן, החל בשיתוף פעולה פורה עם וויליאם בנט מוייטהאוס ומהלייבל Susan lawly ועם הרכבי אינדסטריאל ונויז אחרים, כשבמקביל החל לחוש יותר ויותר מפוכח מהתלהבותו הראשונית מסצינת הבונדאג' וה-BDSM, שפעם ריתקה אותו, ולכן פרש ממנה כדי לפתח את הקונספט הנוכחי שלו, שהוא כמו שילוב מעוות בין הדקדנטיות המלוכלכת של הרכבים כמו וייטהאוס לבין האסתטיקה הצבעונית (מאד) של סדרות טלוויזיה מצוירות כמו 'פוקימון' – ערבוב, בוטה במיוחד, בין סגנון ילדותי ומצועצע במכוון לבין סטייה, סאדיזם ואלימות בעלת רקע מיני לרוב בצורתם האכזרית ביותר. בשנים האחרונות החל בראון רוכש לעצמו פופולאריות גוברת, והוא ממשיך להוציא ספרי-עבודות במהדורות מוגבלות, לעיתים בליווי טקסטים. "האלף-בית שלי", למשל, המביא לידי מיצוי מקסימאלי את המתח הנוצר משבירת הגבולות שבציוריו של בראון, הוא ספר ילדים קלאסי לעידוד הקריאה כבר מגיל צעיר, לבד מן הנגיעה המרושעת של בראון, כמובן, המעניקה לו את חותמו הייחודי: הערך "איטום בניילון", לדוגמא, המתלווה לאות א', מלווה באיור ובכיתוב התואם לו: "קשה לנשום בשקית פלסטיק, לכן סוזאן הפסיקה".
 
מתוך עבודות של טרבור בראון
דילדו בצבע שפתיים
בראון נהנה לשחק עם הדרך בה אנחנו רואים ילדים, יצורים תמימים, חמודים ושובבים למראה כביכול, ומוסיף להם את אותה רשעות מיתממת של ה- Enfants terribles. כשם אחד מהסטים שיצר, "תמימות מרשעת", כך נהנה בראון לשחק עם דימויים מקצוות מקוטבים לכאורה - הילדות וההפקרות המינית, הרך בימים והמקאברי - ולחבר אותם יחד: אסתטיקה של תוכניות ילדים יחד עם תיאורי אלימות, מין ואונס, הפגיע ביותר לצד האכזרי ביותר, התמימים ביותר כשחקנים שווי ערך באיזוריה המושחתים יותר של התקופה: בובה-ילדה, כבת 10, חשופת-חזה, אוחזת רובה שגודלו כפול משלה בידה השמאלית ונעלי צבא לרגליה; אחרת, שערה בהיר ומסודר למשעי, לבושה בשמלה לבנה מוכתמת בדם כשדילדו בצבע שפתיים מצבצץ מפיה. התמימות אינה כל כך תמימה, והרשעות אינה כל כך מרשעת, בשתיהן אותו פוטנציאל לרכות שאובד, שתיהן טרף לאותה מחלה ממארת. ממגפות העידן המודרני אף אחד אינו חסין, לבטח לא הילדים, המגוננים ביותר, דווקא כי הם - באופן אירוני - נמצאים במרכז הפנטזיות. בראון משתמש בדימויים המקושרים למוצרי פעוטות, כמו בובות, כדי לתאר את בחילתו העזה מן העולם הבוגר – האנס, הבולט בהיעדרו בכל תמונותיו - שיצר אותם.
 
בראון נהנה להשליט טרור על מושאיו הרכים, (לטענתו לפחות) לא מתוך משיכה מינית בסגנון לואיס קרול, ולא כל כך מתוך רצון להתאכזר כמו מתוך ריתוק ויזואלי לזיווג בין הטהור והפגיע ביותר לבין המתועב, הדוחה והחולני מכל; בין הטוהר המלוטש של דמויות הבובה המצוירות לבין מעשי הזימה הסאדיסטיים, ההתקפות האכזריות והעינויים הפיסיים הרבים שהוא מעביר אותן. כשם הקונספט, הפעוטות הם אכן חומרי האמנות, ומעשי האלימות הופכים לשפיכת צבע על בד, שבירת אינספור הטאבואים להוספת פרספקטיבה. בראון הופך את המעשה האלים לפטיש משלו, ונותן ל'קורבנותיו' את הכבוד (המפוקפק, יש שיאמרו), להישאר מושכות ויזואלית גם כאשר עיניהן נפוחות, גופן פצוע ועמוס חבורות, וזרזיף דקיק של דם – ילדות שזולגת, מסמנת את סופה שלה - יורד במורד ירכיהן.
 
נערה עם מכונת יריה - עבודה של טרבור בראון
כולנו פדופילים
בראון הוא, כראוי וכמצופה מאמן שצמח מן המחתרת, מעורר מחלוקת. אין ספק שהוא פוגע בנקודה רגישה אצל רוב האנשים, וגם אין ספק שבדיוק לכך הוא מכוון מלכתחילה. אין לתהות מדוע מתפלצים ארגוני השמרנים והפמיניסטיות ומתאחדים כאחד כדי להרים קול זעקה כנגד מה שהם תופסים כטון הנצלני והמסית לאלימות של עבודותיו, הרי הקונוטציות הפדופיליות, המיסוגניות כמעט, שהן מעוררות בחיבורן בין דימויי הילדות הפגיעים ביותר להתנהגות סוטה ולתקיפה מינית, צפוי שיעורר מהומה, במיוחד כשהן מועברות בחסות האסתטיקה המצועצעת, המעבירה את האכזריות דווקא דרך הדימויים התמימים למראה של הבובות והקומיקס.
 
ובכל זאת, הצביעות – הרואה בבראון את המחלה עצמה, ולא רק אחד מן התסמינים שלה - מפתיעה בכל פעם מחדש. הרי התרבות הזאת, תהיה יפנית, ישראלית, אנגלית או צרפתית (כולן גם כך, הרי, משמשות היום רק כשמות נרדפים לאמריקניזם גלובאלי), אוהבת ילדות ונערות אהבה אשר לעיתים קרובות חורגת מן הקווים ה'בריאים' אל תחומים שאינם רחוקים כל כך מאלו שבראון מחבר אליהן. היא (תרבות הפופ) מלבישה אותן בתלבושות שהיא מעוניינת למכור לבנות גילן, כשאלו חושפניות במתכוון כדי להפכן כבר מגיל ינקות לאובייקטים, היא שמה בפי חלק מהן את השירים הקליטים ביותר שילוו את נענועי האגן הנמרצים (אלה נועדו לגרות - זאת הסיבה לקיומם, במקרה שחשבתם אחרת), ויותר מכל – היא מצפה מהן להיות שלוות וכנועות, לקבל את מנת חלקן המזערית במשחק הגדול ולחייך, בדיוק כמו בובותיו האנוסות והמוכות של בראון. היא מצפה מהן להיכנע לחוקי המשחק, כל עוד הן (הוריהן?) מעוניינות לשחק בו (ואל נא נשכח עד כמה הן מעודדות, על ידי בובות-ילדות אחרות, להרגיש כך), ולאחר מכן להישאר דוממות על המדף, בתנוחה בה הילד המשחק האחרון הניח אותן. ומה ההבדל המשמעותי בין תהייה קולנית לגבי בתוליה של בת 17 או השתלחות באחת שאינה 'נותנת' מספיק מעצמה לצרכני התקשורת הרעבים לפורנוגרפיה של קטינים, לבין ציוריו הניהיליסטיים של טרבור בראון, החושפים באופן שאי אפשר להתעלם ממנו את ערוותה של הצביעות העושה לה בית בינינו? הרי לתערובת הזאת של מותגים, אובססיות, הפרעות אכילה, התמכרות לסוכרים תרבותיים וחומרים נרקוטיים אחרים, היעדר רצון חופשי ושליטה עצמית ומעל לכל – הכחשה טוטאלית, שהם חיינו, בראון אינו מוסיף הרבה לבד ממעט כוהל, נפט לליבוי האש ושפע של חומצות מאכלות לבחור מהן. המלח שהוא שופך ('בוזק' הוא בבחינת תיאור מעליב לעומת שפע האלימות בעבודותיו של בראון) ביד נדיבה על הפצעים הקולקטיביים החבויים ראויה ביותר מובנים מאחד לשבח, היות והוא מזכיר לנו שהם, שזרעיהם, קיימים בדימויי הילדות התמימים ביותר לכאורה, מרושעים ומופקרים כמו דמויות אמם, מצויים וניתנים יד חופשית דווקא היכן שאנחנו לא מחפשים אותם. ואם אי-פעם נעשה בדק-בית, משם מומלץ להתחיל, מהשחיתות הסמויה שאנחנו משאירים לדור הבא, מהמטען התרבותי המדבק שאנחנו מעבירים לילדינו.
עבודה של טרבור בראון
על "נט.ארט"
המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, באמנות הנמצאת ברשת, המשתמשת בה כדי להפיץ את בשורתה הממאירה.
 
 
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך