ראשי > הרשת > נט. ארט





זה לא משנה
בעולם שמוכן לקבל אפילו את הקולות שקוראים להחריב אותו, נדחקים אמנים שוחרי שינוי להתאבדות, השחתה או כניעה
  אשר שכטר
19/8/2004  18:04
"המהפכה התעשייתית ותוצאותיה היו והנן אסון למין האנושי. הן אמנם הגדילו בצורה ניכרת את תוחלת החיים בארצות 'מתקדמות', אך הן ערערו את החברה, הפכו את החיים ללא-מספקים, הפכו את הבושה לכורח..."
(טד קזינסקי, גילוי-הדעת של היונאבומר)
 
---
 
ב-1970, והוא בן 45, היה יוקיו מישימה אחד מסופריה המכובדים והאהובים ביותר של ארצו יפן. LIFE הכתיר אותו כ"המינגוויי היפני". לאחר כשלושה עשורים של פרסום פורה, מביקורות אמנות ועד למחזות נו וקבוקי מסורתיים, הוא היה לאישיות ידועה, מועמד כבר שלוש פעמים לפרס הנובל. בנושא ההומוסקסואליות היה פורץ דרך בארצו, הסופר הראשון שהביא את הנושא אל המיינסטרים. בנוסף, היה מישימה מומחה לאמנויות לחימה, מתאמן מושבע שאימן את עצמו רוב חייו לחיות כסמוראי. ודאי ידמיין הקורא, שאינו יודע כיצד מסתיים הסיפור, סופר זקן הרכון מעל מכתבתו, ממשיך לזכות באהדת הביקורת והקהל, נהנה מפירות הצלחתו הספרותית ומוסיף לפרסם באופן נרחב, אולי אפילו בימינו אלה.
 
ויטעה. מישימה –חומר ממנו קורצו אגדות - מעולם לא עבר את גיל 45, ומעולם לא היה הטיפוס הביתי השקט, המסתפק בעטו ככלי-נשק. איבתו לכיוון המודרני אליו פנתה יפן לאחר מלחמת עולם השנייה (נושא בו עסק באופן מעמיק ביצירתו) הייתה חזקה ממנו. בנובמבר 1970, שעות ספורות בלבד לאחר שהשלים את הרומן האחרון שלו (הכרך המסכם את ארבעת הכרכים של יצירתו הגדולה, "ים הפוריות", מבט מקיף על יפן המתחדשת), יצא מישימה אל המוות שאיחל לעצמו – מוות בחרב, לפי קוד הסמוראי. יחד עם מספר חניכים שאימן בצבא הפרטי שהקים שנתיים קודם לכן, "חברת השריון", השתלט מישימה על מתקן צבאי ולקח גנרל יפני כבן ערובה, אותו איים להוציא להורג אם לא יתפטר לאלתר ראש הממשלה, אשר נבחר באופן דמוקרטי. "יפן תיעלם", ניסה מישימה לפנות לאנשי הבסיס, "היא תהפוך לקורבן של השפע והשאננות; היא תהפוך למלאכותית, ריקה, נייטרלית". אמנם, משהבין כי נכשל ללכוד את לבו של הציבור, ויותר מכך- את תשומת לבם של מנגנוני הכוח, התאבד מישימה כדרך הסמוראים, בספוקו (חאראקירי), מול המצלמות. מילותיו האחרונות היו "יחי הקיסר!"
מישימה מתאבד
תיאטרון השמד
"מה שיכול להישבר, ראוי שיישבר"
(דימיטרי פיסארב)
 
מבט אל ההווה, ואל העתיד אליו הוא מביא אותנו. השנה היא 1978, שמונה שנים לאחר התאבדותו המתוקשרת של מישימה, ואמן אמריקאי צעיר בשם מארק פאולין זונח את חומריה "המסורתיים" יותר של האמנות לטובת חלקי מתכת ומנועים, להביורים ואמפיתיאטרונים. הוא מקים את SRL,Survival Research Laboratories, מופע תיאטרלי בו גלדיאטורים מתכתיים ממוכנים משמידים אחד את השני (וכמה חיות בדרך) במין סוג של שילוב בין מופע של הרס ואלימות לבין סאטירה סוציו-פוליטית. את הרובוטים, מפלצות מתכת אלימות המורכבות מטלאים של גרוטאות, מרכיב פאולין בעצמו (יחד עם יתר חברי קבוצת SRL) מלוחות מתכת, אסופות של פסולת תעשייתית וחלקי-נשק שונים הניתנים לרכישה, בדרך זו או אחרת. הופעות SRL, מפגנים עוצמתיים ומקפיאי-דם של חורבן אפוקליפטי ראוותני, קונים להם מהר שם של אטרקציה וגם מצליחים לעורר את זעמם של פעילים ופוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית: ממטיפים נוצרים ונאו-קונסרבטיבים, הרואים ב-SRL קבוצה של מחרחרי מלחמה אנטי-נוצרים בעלי שפיות שהיא במקרה הטוב מתנדנדת, ועד לפעילים ירוקים הרותחים על מה שהם רואים כטבח של חיות חיות וחסרות ישע בחסות זירת המאבק הרובוטית של SRL, כשהן מובאות לשם ע"י הקבוצה (מתות, כך הם טוענים להגנתם) ונלכדות שלא לטובתן במעגל ההרס.
 

SRL, בראשות פאולין (אשר איבד את רוב אצבעות יד-ימין שלו בתקלה שאירעה כשעבד על אחד הרובוטים), מגדירים את עצמם כ"טכנאים יצירתיים המחוייבים להפנות את הטכניקות, הכלים ואבני היסוד של התעשייה, המדע והצבא לכיוונים אחרים מאשר אלה שבהם הם משמשים דרך קבע". לשם כך, רובוטי-ענק נבנים מפיסות מתכת תועות, מנועי מכונות וחלקי טנקים וכלי נשק, רק  כדי שיוכלו להחריב האחד את השני מול קהל במפגן מקסימלי של רוע-לב וחדוות הרס. נסמכים על מסורת ארוכת שנים, משנאת האדם הפרוורטית של המרקיז דה-סאד, עבור בחזונות חורבן העולם הישן והחלפתו בכאוס הדינמי של הפוטוריסטים ומארינטי וכלה בניהיליזם המשועשע של הדאדאיסטים הרוקדים על קברן של ההיררכיות, SRL עושים כמיטבם כדי לזעזע את הקהל בה בעת שהם מעניקים לו הנאה מקסימלית למראה מפגן האלימות האקסטרווגנטית המתרחש מול עיניו. הרובוטים מכים, שורפים, קופצים, נופלים ולבסוף משמידים האחד את השני, וכל יצור חי או מת שנקלע אליהם. אם רציתם לחוות את חורבן העולם המודרני, ככה הוא נראה, נשמע ומרגיש, כשקברו נחפר בידיהם של כוחות ההרס שיצר האדם וטיפח עד שיצאו משליטתו – SRL התחילו לעשות זאת לפני כשלושים שנה, ובכך הקדימו שפע של סרטים העוסקים בדיוק בתפיסה זאת, מסרטי "שליחות קטלנית" ועד לטרילוגיית "המטריקס".
לשרוף תנ"ך. SRL
האיש הגדול
SRL דוחים את הגינויים המושמעים תדיר על אלימותן המוגזמת של ההופעות כצביעות חברתית מדרגה ראשונה. הרי המופעים שהם מעלים אינם שונים בתכלית ממפגני ההרס הראוותניים שתרבות הפופ מטפחת, מהופעות רוק יומרניות ועד למופעי הרס משאיות באצטדיוני אמריקה, וודאי הם אינם מעודדים יותר אלימות מסרטי האקשן של בית היוצר ההוליוודי – את זאת הם מוציאים לפועל, ובכך הם מעוררים מודעות לכוחות ההרס המצויים וניתנים (או נלקחים, באין מפריע) לכל נפש בחברה התעשייתית. בעולם שמנסה לשמור על ארשת שלום בשעה שהוא מתכונן בכל רגע נתון למלחמה, SRL משחררים את תנטוס הכלוא מכלובו ומעניקים לו מנחות בפולחנים מתוזמנים היטב של מהומה ומתכת. עם מכונות כמו "BIG ARM", דינוזאור-מתכת מפלצתי בגובה ששה מטרים; "BIG MAN" , רובוט ענק עם ראש מסתובב וזרועות להביורים; "Sprinkler from Hell", ממטרה תעשייתית שעכשיו יורה אש; "Throwbot", קטפולטה במשקל 600 ק"ג המשמשת לזריקת חפצי מתכת גדולים למרחקים ארוכים, ועוד כמה עשרות כלי-משחית וגאדג'טים טכנולוגיים אחרים שיכולים להרוס, לחלל, להחריב ולמחות כל זכר לעצם העומד מולם במספר דרכים יצירתיות, אין זה פלא ש-SRL זוכה למתקפות מימין ומשמאל על יצר ההשמדה המפותח שלה. בפסטיבל בעיר גראץ שבאוסטריה, למשל, היה הרעש שבא מכיוון ההופעה חזק כל כך, שמאות תושבים מקומיים -לא מודעים לקיומה של ההופעה – הזעיקו את המשטרה, הצבא, שירותי החירום ואת ראש העיר, במחשבה שהם נתונים תחת התקפה צבאית. שר ההגנה, שסירב להאמין לדברי ההרגעה כי מדובר רק במיצג-אמנותי, שלח 20 שוטרים עם מדי-דציבלים ומכשירים אחרים כדי למדוד את כמות הרעש – הם מדדו 108 דציבלים, ממרחק 100 מטרים. עיתון מקומי האשים לאחר מכן את הקבוצה על כך שזרקו פחד ובהלה בתושבים עד לכדי פאניקה. פאולין המרוצה הכתיר את ההופעה כהצלחה.

ואם חברי קבוצת SRL מחזירים מעט חיוניות אלימה לחברה מסורסת רגשית ורודפת-נוחות, אזי מיפוי הנוירוזות של אותה חברת הווה-עתיד, מגרש הגרוטאות של הנפש האנושית בתקופה הפוסט-מודרנית, יכול לספק תיאור מקיף כלשהו לעבודתו של הגרמני אוליבר האקר (Haecker). רוצחים סדרתיים, שטניזם, פטישיזם, הפקרות, פדופיליה, סמים סינתטיים, נאציזם, קפיטליזם, תרופות פסיכיאטריות, סרטי קולנוע, האינטרנט – אם היו עורכים צילום אולטרסאונד כדי לנתח את הקיבה האנושית הקולקטיבית בהתבסס על הדיאטה הזאת, ממנה היא ניזונה מזה כמה עשורים, כך היה נראה הצילום שלה: רקובה ומושחתת, חומצתית וגדושת עורקים. האמן מתפלש במיצי המרה ויוצא מתועב, חנוק, כשעליו כל טירופי וסיאובי המאה כחטוטרת, ובו זמנית גם ככלי נשק. שום דבר אינו קדוש עוד, ופחות מכל - היופי.
 
עבודה של אוליבר האקר
קומקום היטלר
מקימי האתר UNPOP ART (ביניהם דיסידנטים כבויד רייס מתהילת NON, אדם פאראפריי מהוצאת פראל האוס והפסיכופת הספרותי ג'ים גואד) כבר מזמן התפכחו מחלומות על שינוי כלשהו. אנדי וורהול ניצח, והם יודעים שאין ביכולתם לשנות זאת. לכן, ובמקום להשקיע את זמנם בעשייה חסרת-תקווה, הם יתקפו מבפנים, תוך שימוש באותן שיטות השנואות עליהם, באותם ייצוגים תקשורתיים ממש בהם המערכת מאשרת את עצמה, מין הטמעה עצמית לתוך בסיס האויב, מבצע-התאבדות אמנותי, ולו עבור הסיכוי לטפטף תוך כדי כמה טיפות רעל: "ההידרשות לקונספטים לא-פופולאריים בעליל דרך מדיומים פופולריים – לעיתים קרובות, אפילו כיפיים". חיבוק הדוב בין אסתטיקות הפופ המצועצעות לבין "הלא-פופולרי, הלא-נעים, המודחק והמצונזר", המעמת את הבינוניות המוסרית השלטת עם צביעותה שלה, ומחדיר חיידק-טורף המכניס תחושה של חיים לתוך שיח אמנותי מסורס של חברה מסורסת.
 
"המחתרת היא שקר", כותב גואד, "אתה לא מזעזע אותי; אני נתקף שעמום לנוכח כל דבר שתעשה, מקעקוע הזין ועד לאכילת החרא של עצמך. לא זו בלבד שכבר ראיתי את כל המחוות החלשות האלה, גם ראיתי אותן נעשות יותר טוב". האשליות על מהפכה, סינדיקליזם, קץ ההיסטוריה, אמה גולדמן וחתולים אנרכיסטיים, כבר מתו, ובמקומן נותרה רק ההכרה הצורבת ש"המחתרת שלך היא בבסיסה תופעה של המעמד העליון", מפלט ליאפים מתכחשים וילדי-עשירים אשר טרם השלימו עם עצמם; שהמערכת חזקה וחובקת-כל, ומותה אינו קרוב בכלל – להיפך.
 
1969 - עבודה של בויד רייס
לא משנה
קומקום-היטלר, גרבי-סוואסטיקה, גזענות, שוביניזם, פדופיליה, רצח קנדי, חורבן ניו-יורק ע"י טרוריסטים, פרסומת למחשבי אפל הנושאת את דיוקנו של צ'ארלס מנסון, UNPOP ART הוא קיבוץ כוללני של אמנים המודעים לכך שההתנגדות עקרה, מוגבלת, שמאמציהם שלהם אינם אלא בבחינת כמה חלוקי-נחל אל מול מאות קומותיו של מגדל בבל המודרני. הם לא מתאבדים, כמישימה (הרי הם, שלא כמוהו, נולדו לתוך העולם הזה), הם גם לא יוצאים לרחובות לפעולות גרילה; במקום, הם תוקפים את המערכת היכן (שלשיטתם, לפחות) כואב לה – בעיוות הדימויים, בהיפוך הייצוגים התקשורתיים המשתדלים שלא לפגוע, בפופ ובמה שכביכול מנודה, אך למעשה הוא חלק בלתי נפרד ממנו. אין כאן יומרה להציג אלטרנטיבה חיצונית, אלא ניסיון להציג פנים אחרות לאותה מערכת, באמצעות שיטותיה – סוג של פופ-ארט שאינו היפי, העושה שימוש בסמלים פשיסטיים באותו אופן שההיפים עשו שימוש בלב ובסמל השלום כדי לקדם את מסריהם.
 
אבל בעיקר, מכוונים אנשי UNPOP ART כלפי אמני הדור, כנגד מהפכני הכיסא, כנגד הפאנקיסטים השוגים לחשוב שלמישהו בעולם הזה איכפת מדעותיהם, כנגד כל דבר וכל אחד שמשרת – בכריעה הכנועה לה הוא קורא "מאבק" – את המערכת. "טרוריזם באמנות נקרא אוונגרד", מצטט פאראפריי את אלברטו מוראביה, "אך אם פעם היה זה כך, היום כבר לא כן{...{ האוונגרד התפתח ללא יותר ממשענת תרבותית-זוטרה, רכישה תאגידית פטורה-ממס ומסך עשן של יחסי ציבור המלווה אותו. אמנות שמקדמת במופגן אידיאולוגיה אנטי-קורפורטיבית תאומץ בחום, כל עוד היא נשמעת לכללי היסוד שהומצאו ע"י אותם קובעי טעם, מגידי עתידות שכירי חרב – המבקרים. אחרי הכל, מה יכול להיות פסול בעולם עסקים שמרשה לכולם לומר כל מה שיש על לבם (כי זה לא משנה בכל מקרה)?"
 
לחשוב אחרת. עבודה של UNPOP ART
אם אי אפשר לנצח אותם
בעבר, היו מקביליהם של אנשי UNPOP אוחזים בבקבוק מולוטוב ביד אחת ובאקדח בשנייה ויוצאים להתנקש בצאר, או לכל הפחות חותרים להגשים באופן מעשי את כללי ההדרכה של נכאייב. אך UNPOP ART אינה מסמלת את תחילתו, המשכו או סיומו של מאבק, היא מסמלת את חוסר התוחלת שבכזה מלכתחילה. בעולם שבו גם קול הזמיר הערב ביותר נבלע בקקופוניה הכללית של כבישים מהירים ושידורי פרסומות, בו (כמעט) כל דעה מותרת כל עוד אינה מתעלה מעל לרעש והופכת את עצמה למובנת, יודעים אנשי UNPOP שאין טעם לחרוך את הגרון בזעקות, ושאין טעם לנסות ולהיות חתרני כשמאבק הוא עניין של הגדרה אופנתית והחתרנות היא תמיד חתרנות לפי הספר. כמו רובוטי הענק המשחיתים של פאולין, כמו עבודות השחיתות הרוחנית והגופנית של האקר, ולנוכח גופתו המתפוררת מתמיד של יוקיו מישימה, אנשי UNPOP משתעשעים בשנאה, בגועל ובמיזנתרופיה, לאו דווקא מתוך נטיית לב, אלא כי לבד מפטיש חמישה-קילו או שני עשורים של משלוח מעטפות נפץ ליעדים נבחרים, מה עוד יכול האינדיווידואל לעשות כדי להסיט את תשומת הלב לדקה אחת ממצעדי הפזמונים אל זעקות השבר שלו? מה עוד הוא יכול לעשות, כדי להפנות את העיניים מן הפרסומת המרצדת על מסך הטלוויזיה אליו?
 
לפי אנשי UNPOP, התשובה נעוצה בהצטרפות, כשאי אפשר להביס: בחיקוי, שכפול והטמעת האסתטיקות הפרסומיות הקקופוניות כדי להחדיר כמה שיותר חומר-נפץ לידיים הלא נכונות, כדי לערער את המערכת היכן שאכן כואב לה: בעיניים, בהן היא רואה את עצמה; UNPOP משנה את תמונת המראה ומציגה בפניה דיוקן אחר, כזה שלא יזעזע אותה עד היסוד, אבל יערער אותה מחדש בכל בוקר. ברוכים הבאים לאמריקה – אותה אמריקה, כפי שנראתה לאחרונה ע"י אלו שהשכילו לשמור מרחק, ללא מעטה הצניעות שמסתיר את פגעי הזמן, ועם רצון מקסימלי להעליב, להשפיל ולפגוע.
מהיכן יבוא החופש
"השמד או הייה מושמד – אין דרך אמצעית! לכן, הבה נהה משמידים!"
(מיכאיל באקונין)
 
השנה היא 2004, כל זכר לחלום יפן הקלאסית של יוקיאו מישימה כבר מזמן נבלע אל תוך המודרנה. הפופ, אותו תמנון פוסט-מודרני בעל אינספור מחושים, ניצב לבדו בפסגה, מטמיע לתוכו כל אמירה בעלת משמעות, כך שהפצה המונית תעקר אותה. "הטרוריזם האסתטי", כותב פאראפריי, "הוא מונח המתאים יותר, אם להיות ריאליסטי, לתרבות הצריכה חסרת-הפנים מאשר לאוונגרד. שחיטת המוסיקה, ג'ינגלים פרסומיים, שלטי חוצות, מצעדי להיטים, פרסומות טלוויזיה, לוגואים תאגידיים, כולם מתאימים לדינמיקה הטרוריסטית של חדירה ואיום. אדם כמעט ושוכח שפעם אסתטיקה סימלה את נקודת המפגש בין יוצרי האמנות למעריכיה... כמה פעמים שמעת פרסומת או צלצול סלולארי שזמזם וזמזם באוזניך כמו מנטרה שאיכלה את מוחך?".
 
האינדיבידואל במאה ה-21 נותר עירום מהשפעה משל עצמו – על חייו, פחות מכל. מדי בוקר, הוא מפלס את דרכו בין נחילי האדם בדרכו לעבודה – גם אם ימות, חשיבותו היא רק כקול פוטנציאלי אחד מתוך מיליונים. ונוח לו, ללא האחריות, ללא הטירחה שבלהפוך עולמות ולפרוץ קווי-אוויר, נוח לו ללא ההזדמנות (או, אולי, חובת ההוכחה) להיות הרואי; מעטים הם הרגישים לעיוות החמור שבדיקטטורת הבינוני המנסה לעקר את הצדדים החיוניים שבדינמיקה ההיסטורית.
 
טד קזינסקי בחר לשלוח מעטפות נפץ ממולכדות; יוקיו מישימה בחר להתאבד לאחר נסיונו האחרון לשנות את פני הדברים; אנשי SRL ופאולין בראשם קוברים את האינדיבידואל כתולעת מתרפסת לרגלי ענקים מכניים, צופה חיצוני בלבד לכוחות ההרס והקיום המשתוללים סביבו בעוצמה פרימיטיבית; מיכאל האקר בחר לקבור את עצמו בין מיצי הקיבה החומצתיים של התרבות הפוסט-מודרנית; אנשי UNPOP ART בחרו להטמיע את עצמם ממולכדים בשטנה לתוך יסודות המערכת. בסופו של יום, אתה רק עוד אדם אחד, אפילו לא שבריר בסטטיסטיקות הקובעות, משתנה זניח. סביר שהבחירה שלך תשנה עבורך בלבד, אך דווקא בכך נעוץ החופש - מה היא?
הערה
טור זה הוא השמיני בסדרת טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, בקשר שבין אמנות לרשת, בשינוי שעוברים שני המושגים הללו כשהם נתקלים זה בזה, באותם אירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן.  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך