 |
/images/archive/gallery/162/755.jpg תמונת לוחם מחטיבת הנגב באתר הפלמח
האתר  |
|
|
|
|
| הילה שרון פסעה בנתיבי הלחימה של אתר הפלמ"ח ויצאה עם מורשת קרב רוחנית משלה |
|
|
|
 | דפדף בהרשת |  | |
הילה שרון
1/9/2004 15:37 |
|
|
|
|
|
|
|
ע', חבר "ההגנה" לשעבר: "ראי, אם 1,162 מתוך כ-6,000 הלוחמים שנפלו במלחמת העצמאות היו פלמחניקים... נו, זה בוודאי אומר משהו!".
- "מה זה אומר?"
(שתיקה)
-
"...שהיתה לפלמ"ח תרומה גדולה?"
ע': "כן, כן, תרומה גדולה... (משתתק, ואז צוחק)... מצד שני, כבר היה מי שאמר שמלחמת העצמאות התנהלה בין טמבלים לקאקרים...".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
...
|
|
|
 |
|
|
|
כך, בין חרדת קודש לסחבקיות מבודחת, נע המבט-לאחור הפלמחניקי. מתחתיו רצינות תהומית – יש לזכור, זהו צו השעה, וזה בוודאי אומר משהו. על-הפנים: חיוך. "ברוכים הבאים לאתר הפלמ"ח – נשמח לקבל כל הערה", שח הכיתוב הרץ. ומיד הודעה: "היכונו לכנס חברי הפלמ"ח". לא "בקרוב", זה לאורחים. "היכונו". שנו עם הנעליים. אולי אפילו תרעדו קצת מתחת לשמיכה, עד שתלכד אותנו שעת השי"ן לחבורה ווזווזית עליזה, שאחריה נוכל, הלומי צ'פחות וצ'יזבטים, לפתוח לילדינו ונכדינו את הדלת. בקצה כל "ברוכים הבאים" (בעברית לפחות) ניצב, אם כן, "היכונו", שמתנה אותו. וכדי שלא יכלה בנוראותו, כדי שלא יתממש הפוטנציאל הטראומטי הנפיץ, נו, בשביל זה יש את נתיבה.
כחוט דקיק, שקוף כמעט, שזורות באתר הפלמ"ח הטראומות, שאף אחד מחבריו לא ישוש להודות בהן: העקירה, שלהם או של הוריהם, המוות, אולי גם הצורך לעקור אחרים. עקירה היא המורשת המוכחשת של הארץ הזו. ההווה מתחיל ב-48'. כך גם באתר הפלמ"ח: במרכזו ההווה הפלמחי של 2004 – הזיכרון. מוזיאון הפלמ"ח בתל-אביב, על תצוגתו (שהיא כולה שחזור חוויתי, בזמן הווה, של ימי הארגון) וארכיוניו. האתר הוא במידה רבה הזמנה לבקר בו, והיא בלתי נוסטלגית ופונקציונלית להפתיע. הנה, "איך מתקשרים", "כמה משלמים", "איך מגיעים" ("נוסעים ב'נתיבי איילון' ועולים במחלף רוקח". עד כדי כך). וכשהוא אינו מזמין לבקר במוזיאון, האתר פשוט מזמין. הוא יפהפה. עיקרו תמונות, הווה מוקפא אם תרצו, המתעדות אנשים עושים, חיים, מתכוננים, נחים. מתי כבר היה להם זמן להצטלם? להתמסר לרגע? בין לבין, כנראה. וזה מה שנשאר.
הטקסטים באתר גם הם כתובים בלשון הווה. קולחים, מרתקים (ע': "אני מתאר לעצמי שמיטב הסופרים של הדור ההוא התגייסו לעניין") וכנים לחלוטין: "דור הפלמ"ח דיבר עברית 'קלוקלת'. השפה הפשוטה היוותה ביטוי של בוז והתרסה כנגד העברית הנמלצת שהיתה נהוגה ביישוב, ויש בכך משום אירוניה"... "בפקודה בדבר הקמת הפלמ"ח, הוחלט כי 'יאוישו הפלוגות במתנדבים מקרב חברי 'ההגנה' ואחרים'. האם הכוונה היתה גם לגיוס מתנדבות?".... "החריגות מכללי המוסר, שהתבטאו למשל ב'סחיבות' ממשקים, טופלו בצורה מנהלית, אך לא נעלמו"... ועוד. על כל נושא, שתי שורות. מי רוצה לקרוא עוד – מוזמן ל"הרחבה", וזו נגמרת מהר מספיק כדי שיוותר חשק " לבקר בספריית הפלמ"ח". רק תבואו.
וחשוב שתבואו. אתם ההווה, ולהווה יש כוח להשאיל את עצמו לעבר. שלא ייעקר. אין בטוחה אחרת. קיים אמנם החלחול האיטי, הטבעי, בין דורות, זה שחופשי לחדש ולשנות ולהתגלגל, לשפה למשל ("הפלמ"ח היה זה שהכניס לעברית ביטויים כמו 'אהלן', 'חבוב', אבו-ארבע', 'מלאן', 'נאחס', 'הכורדי' וכדומה"), אבל לפלמחניקים זה לא מספיק. מבחינתם, ההימחות אפשרית. הם הרי הוכיחו את זה.
ועכשיו תורם לשמוע "ברוכים הבאים". לא נמחה אתכם, לא נתכחש לתרומתכם, למה שהייתם, למה שחשוב לכם. בין השאר, כי אתם העבר, ומי שאין לו עבר – מרצונו או שלא מרצונו, וכמו שאתם יודעים היטב – נאלץ לישון כל חייו נכון תמיד, ועם הנעליים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
וע' היה אומר: "נו, זה לא נכון שתמיד-תמיד ישנו עם הנעליים. על נתיבה, חבוב'לה, שמעת?".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על "אמש באינטרנט"
|
|
|
|
|
|
|
מדי שבוע נבקר כאן אתר אחר, ונפרק אותו משל היה תופעה תרבותית, ולא רק ממשק ועיצוב. המדור יתפרסם מדי יום רביעי. | | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
