 |
/images/archive/gallery/159/761.jpg טראפלס שוקולד מריר.
צילום: מיכל לנרט  |
|
|
|
|
| הילה שרון גילתה שלגלוש באתר על שוקולד זה כמו לעשות סייברסקס: מחרמן, אבל לא תחליף ראוי לדבר האמיתי |
|
|
|
 | דפדף בהרשת |  | |
הילה שרון
15/9/2004 7:07 |
|
|
|
|
|
|
|
שורת בונבונים משמאל, מצע שוקולדי מימין (זה מוס? זו גלידה?), שיתכסה בהפניות
עוד בטרם תתייגוהו כיאות, ובתווך – הרבה מלל; כך נראה העמוד הפותח של האתר "שוקולד וירטואלי" ("virtual chocolate"). זה הכל. פה ושם, אמנם, הבטחות פסאודו-מלהיטות (האתר הוא "גן עדן לחובבי שוקולד" ולגמרי "mouthwatering"), אבל אל תתנו למס השפתיים לבלבל אתכם; יותר משה"ווירטואלי" שבשמו הוא נ.צ., הרי שהוא הצהרת כוונות. לכאן לא באים בכדי להתגרות, אלא בשביל לדבר על זה.
הנחה אפשרית היא שבבסיס המוטו הנ"ל עומדת בסך הכל סיבה פרוזאית. האתר איננו מסחרי, כך שלכאורה אין סיבה להציג בו, ואולי גם מסובך מטעמי זכויות, פרלינים בני קנִיה. ובהעדר כסף, מתווך ומצניע, נותרת התשוקה עירומה ופרטית. את המלים-מלים של האתר, לפיכך, אפשר לראות כמסוות או מוסרות, מקהות או מקשרות, ממלאות את הריק שבין תשוקתו של איש למשנה כדי שזו לא תבלוט כל כך, או כדי שתהפוך למשותפת, מוכרת על-ידי אחר, גלויה ונוכחת. תמונות לא עושות את זה, כנראה בעיקר כשמדובר בשוקולד, שההתענגות עליו, כפי שהיטיב לאבחן אחד מכותבי האתר, היא לחלוטין פרטית.
"אני מביט באשתי", הוא כותב. "אנחנו יושבים במסעדה, והיא מזמינה את הקינוח השוקולדי ביותר בתפריט, 'פצצת שוקולד עם ליבת שוקולד מתפרצת', נניח. הוא מגיע, ועיניה מתרחבות, כף ידה – זו שאינה אוחזת במזלג – נקמצת לאגרוף. התודעה שלה כוללת עכשיו רק אותה ואת הקינוח. כעבור עשר שניות היא תיזכר בי, בעלה, מאהבה וחברה לחיים, ותציע לי גם: 'אתה רוצה לטעום? הוא מצוין'. אני אסרב. לא רוצה כלום עם הדבר שעושה לאשתי, בשניות, מה שאני צריך להתאמץ כל-כך הרבה בשבילו".
ושוב, כדי להסוות או למסור, לא תמצאו כאן חוויות בגוף ראשון. יש סיפורים על ספקי ממתקים, מסה מפקפקת על שוקולד לבן ("זה שוקולד בכלל?"), "12 טיפים למכורים לשוקולד" ("למה אין 'שוקוהוליסטים אנונימיים'? כי אף אחד לא רוצה להיגמל") ובקשה לדרג את השוקו של הגב' בוש. אפשרות נוספת היא לשלוח דרך האתר גלויות עם תמונות מעוררות (את האחר), אך מחוברתות – לרגל חג, יום האם, יום האב או ולנטיין.
כל מה שנוגע-לא-נוגע בתשוקה מכניס אותה בדלת וזורק מהחלון, כי היא אוטיסטית או בלתי מאורגנת (התמונות המגרות ביותר הן אלה שבהן השוקולד נוזלי, נוצץ, גדול או מקומר, כלומר חסר סדר, חלקלק, נתון בתנועה), או בלתי ניתנת להמללה, או "וירטואלית".
או שהיא רק נתפסת ככזו, כי כדי לתפוס אותה בזנב ולהגיד "הנה", כדי לדבר עליה ישירות, צריך ללכת עוד צעד קדימה. לשם כך, כבר יש צורך באומץ ובכנות ובביטחון בהתקבלות או לחלופין, בוויתור עליה – בהפניית עורף לחברה, לגורם "השלישי", ובחזרה אל "השניים". אבל השלשה תשוקה-משתוקק-חברה, או שניים מחליפים ביניהם תשוקה-חברה, איננה בלתי אפשרית או בוטה בהכרח או לנצח-נוגעת-לא-נוגעת.
בראיון ב"ידיעות אחרונות" (7 ימים, 11.4.2003) סיפרה שרי אנסקי לגיל ריבה כיצד נהגה לאכול בשר עם חברתה, מיכל ניב. "אהבנו לאכול בשר ביחד. אכלנו כמו לביאה והגורה שלה. לפעמים היא היתה הלביאה. היינו מתרכזות בלעיסות כמו בטקס. לפעמים, כשהיה נדמה לה שהיא נוגסת בנתח רך ועסיסי במיוחד, היא היתה קורעת ממנו בשיניים חתיכה ומכניסה לי לפה. אף פעם לא היינו מדברות כשהיינו אוכלות. נסחפות באינטימיות משותפת של תיאבון ראשוני. צוחקות מהנאה, מלקקות עם הלשון את השומן מסביב לפה והאצבעות. מסתכלות אחת לשנייה בעיניים, וברגעים האלה היה לה מבט מתמסר כל-כך, מעומק נשמתה ממש".
תראו מה שבשר יכול לעשות. לא כל שכן שוקולד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
תמונה שהופצה בדואל
|
|
|
 |
|
 |
|
על "אמש באינטרנט"
|
|
|
 |
|
|
|
מדי שבוע נבקר כאן אתר אחר, ונפרק אותו משל היה תופעה תרבותית, ולא רק ממשק ועיצוב. המדור מתפרסם מדי יום רביעי. | | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
