ראשי > הרשת > נט. ארט





המורבידי, הפנטסטי, האנושי
"לעיתים נדירות מוצא אתה אמן כה מעורר-פליאה, כה מעורר השראה, כפול רמזי. עבורי, הייתה זו הפעם הראשונה מזה זמן בה הצליח לעורר בי אמן את ההרגשה הזאת, הרגשה שהיא כמו אות"
  אשר שכטר
17/9/2004  16:51
תחילה, אמנם, היה מטושטש, אך כשהתעורר הבין הענק את אשר אירע לו. גופו כאב, כעבור מספר רגעים הבין כי מקור הכאב היה בנפילה הפתאומית למטה. מוחו נקש בפראות בדפנות הגולגולת, לאחר דקה הבין כי הנוקשות היו האבנים, חלקן בגודל אבני בניין, אשר נזרקו מטה ע"י קהל האנשים שהתאסף ועמד עתה מעל פתחו של הבור, בניסיון להעירו; חלקם צוחקים, חלקם נחרדים, כמה מהם אפילו מוחים על היחס שניתן לו. באופן נואש, ניסה הענק להשתחרר, לצאת את פתח הבור, אך הבור העמוק היה כפול ממידותיו. ניסה להיראות מאיים, ניסה לשאוג ככל שאיפשרו לו מיתרי קולו, אך אנשי הכפר – אפילו הילדים שבהם – לעגו לשאגות הנפיל הלכוד, טיטאן זה אשר רק בעבר הלא רחוק היה די בצליל טפיפת צעדיו כדי להבריחם בבהלה לבתיהם; המפלצת, המסתכלת עליהם – לשם שינוי – מלמטה.

בסופו של דבר, שום מאמץ לא צלח; הוא נותר לכוד. שריריו כאבו מן הנסיונות להשתחרר, גרונו הפך חרוך, שחוק מעוצמת נהימותיו, קולו נותר חלוש – כקולו של אחד האדם, וכל תנועה של הלשון הייתה כחצץ בחלל הפה, מענה אותו. לבסוף, החל להרהר בעתיד, ועיניו כובו מלהבתן, כתפיו נשמטו – כאילו כדי להוריד מגובהו העצום לקומתו של אדם מן השורה; לא עוד היה אותו הענק הנורא, אשר רק לפני זמן קצר עוד השליט אימה בכפר שתושביו כעת צוחקים עליו. ככל שנקפו הדקות - ואלה עברו לאט, ארוכות כיממה - גופו וויתר, ונפשו – אשר מעולם לא התנסתה במצב של איום – אחריה. בסקרנות מהולה בפחד, פנה לבחון את שוביו במבט, ואלה – כשראו את החשש הבתולי בעיניו – לא ידעו אם לכאוב או לשמוח. גם הם, כמוהו, ידעו שמבט ראשון-אחרון זה של סקרנות נבוכה משמעו כניעה, הרמת-ידיים. לרגע, קפא הזמן.
 
יצירה של רמזי
שנינות סוריאליסטית
רישומי הפחם של הצייר האנגלי פול רמזי מתפקעים מסיפורים כאלה, שניתן לשאוב מהם. המורבידי, הפנטסטי, האנושי וההומוריסטי מתחברים בהם כולם למה שמכנה האמן "ראליזם מטאפורי". כעמיתו הצ'כי יאן שוונקמייר, ובמסורתם של אמני מופת כגויה, הירונימוס בוש ואלפרד קובין, מעמת רמזי בין המוחשי לבין המיתולוגי, בין האפל לבין השנון, בין הסוריאליסטי, חומרם של החלומות, לבין רקמתם הסמיכה של ביעותי הלילה; לעיתים קרובות הוא מטשטש בין גבולותיהם, ולש מהם תערובת של אמנות רבת-פנים ומרתקת, קורפוס מקאברי שמילה אחת יכולה להגדירו טוב יותר מאלף: פלא. עבור רמזי, הן עולם הדמיון והן עולם המוחש עולם אחד הם: רב-פנים, מרתק, מואפל ומואר בה בעת. מעל המציאות היבשה; סוריאליסטי; נע ונד תדיר על קו התפר שבין הרומנטי לגרוטסקה.
 
יותר מכל, רישומים אלה של פחם על נייר נראים כפיסות מיתולוגיה, חריטות פרהיסטוריות, דהויות, על קירות מערה. כה רבים הדמיון והחיות בכל אלה, שניתן לחשוב כי עדות הם לעולם אחר מזה שלנו, עולם עתיק, אגדתי של מוות ופולחני דם, של ריקודים ושל שנינות סוריאליסטית כמוה ברא, בעולם זה של החלום, הטבע. החלום, על כל פניו, מתואר באופן חד כאילו היה מציאות; המציאות, פועמת וחיה, מתפשטת אל החלומות וכופה עליהם רגשות כאהבה, דאגה ופחד. הסיוט האקספרסיוניסטי, המאייר ותופס שליטה על כל פניה הטראגיים של ההווייה, מזווג עם ההיקסמות הפנטסטית ממיתולוגיות וסיפורי מעשיות – חיים, זו תולדתם של שני אלה. חיוניות, המופחת ביצירה.
 
לעיתים נדירות מוצא אתה אמן כה מעורר-פליאה, כה מעורר השראה, כרמזי. עבורי, הייתה זו הפעם הראשונה מאז ההתוודעות ליצירותיו של זדיסלב בקסינסקי בה הצליח לעורר בי אמן את ההרגשה הזאת, הרגשה שהיא כמו אות, סימן עשן מוסכם בין אמן לאמן: התחושה שלזה בדיוק – לאותו זה בלתי מוגדר – כיוונת. התחושה שמאותו מקום בדיוק ממנו שאובות התמונות, גם אתה שאבת – מבלי להכיר את היוצר, מבלי לדעת דבר לבד מהתמונה הניצבת לנגד עיניך. מבלי לחוות דבר, לבד מאותו רושם חונק, כוחני, אך חמקמק בכל זאת, של האמנות, היודעת את שמך ומאין באת – ויותר ממך, יודעת גם לאן הלכת, ולאן תלך.
 
יצירה של רמזי
הסרת ההינומה
הפעם-איש תופף במרץ על רשת התוף המתוחה, אשר פעם - לפני זמן לא רב בלבד - היתה העור שכיסה על השלד. מתחת לבימה, בכוכי המוות, רקדו זוגות שלדים, בזוגות וביחיד, חוגגים את ההיפטרות מן העור והבשר שקרעו מעליהם. הקצב הלך והתגבר, ורגליהם העירומות רקעו בקרקע במרץ. אף לא אחד מהם חש עצב או חרטה לנוכח ההשתחררות מן המעטפת לנוכח חשיפת הפנים; אף לא אחד מהם, הרוקדים, התגעגע. את שנעשה אין להשיב, ואף לא רצו להשיבו, אלא לגלות מה נמצא מעבר לכסות המיותרת, מתחת לנשל. החיים, הם ידעו, הם פגישה עם הבלתי-נודע שאין להימנע ממנו – לכן, הקדימו את לכתם וחגגו זאת. האמנות, כך ידעו, מעוררת השראה, מפיחה רצון יוצר ותאווה לפעולה, לא לקיפאון; האמנות מפיחה חיים מיתולוגיים, קסומים, גם במה שנודעו עד היום כסמליהם של החולי והמוות – היצירה שעשו בעצמם הייתה לערעור החומות שבין הטמא לקדוש, בין האפל למואר, בין השאול לארץ; והאמנות הייתה לתחושה של חיים.
 
 
"דרך יצירתו, זורק האמן רעלה מעל לאבסורדיות העולם – הקלה שבהינומות, המכסה על הכוחות הכאוטיים. וכוחות אלה הם – תרתי משמע – כלום עבורנו בהשוואה לעולם זה, המיתרגם לתמונות המציגות את האמת שלנו - אפילו אם זו נועדה להיות לא יותר מאשליה בזרימת הזמן"
(אלפרד קובין)
הערה
טור זה הוא התרי-עשר בסדרת טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, בקשר שבין אמנות לרשת, בשינוי שעוברים שני המושגים הללו כשהם נתקלים זה בזה, באותם אירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן.  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך