 |
/images/archive/gallery/109/613.jpg טום קרוז ב''ראיון עם ערפד''
 |
|
|
| הנוכחות הבלתי נמחקת של הקיום |
|
| הילה שרון, אורי קליינית של הרשת, גילתה שמה שמונע מאיתנו ליהנות מהאינטרנט כמו מסרט טוב זה הגוף הארור שלנו |
|
|
|
 | דפדף בהרשת |  | |
הילה שרון
6/10/2004 16:05 |
|
|
|
|
|
|
|
"הרשת מציעה ומתחננת לדרכים חדשות של דיבור על אמנות. חשיבה על אמנות על-ידי בחינת הרצף של מזמין/מארח-מוזמן/אורח
ולא מוזמן-טפיל נראית מתאימה יותר לתיאור מיני התפקידים על הרצף מחבר-קורא".
("טפילים ברשת", אתר מארב)
"חברים המתארחים זה בביתו של זה, מתכנסים יחד לארוחה חגיגית, מרוכזים בתוך החוויה המשותפת, שוכחים מי הוא מארח ומי הוא אורח". (שם)
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
...
|
|
|
 |
|
|
|
המהפכה שחולל הקולנוע, המציאות המדומה הראשונה, בתרבות; הבאתה קרוב ככל האפשר אל הקהל, בין השאר על-ידי ביטול החלל ביניהם, ולרוב תוך שימוש בחומרים ריאליסטיים-לחלוטין, אך שקופים ובבואתיים, לא ריאליים – דומה לטלטלה שחוללה הרשת לאינטראקציה. בנתקה אותה מההקשר החללי (ובמידה מסוימת גם מהזמני; "זמן אמת", אנחנו נוטים לשכוח, הוא במקור פנטסטי, לא ריאלי), מפנה הרשת זרקור רב-עוצמה אל שנוצר במפגש האינטרנטי. מנגד, מואפלים (אך לא נמחקים) יוצרי המפגש; בדומה לאמן ברגע הצגת יצירתו, הם הופכים משניים למפגש עצמו.
התוצאה היא, שהאינטראקציה האינטרנטית, יותר מכל אחת אחרת, מאפשרת חריגה מגבולות החלל והזמן – אלה של הגוף הפרטי – שמכתיבים את חיינו. הם נשכחים ומגויסים, כמו שיודע כל מי שמצא עצמו משתקע בגלישה אינסופית, או יוצר אמנות (ולא ישן לילות) או צורך אמנות (ולא מניח את הספר מידו, עד שנגמר), ואולי זה לא מפתיע שאינטראקציה דומה בעולם ה"ממשי" – כזו שהזמן והמקום נשכחים בה – מובילה לרוב בחזרה אל הגוף; לאינטראקציה גופנית, שהיא ביטוי לרצון הגוף להתוודע, ובמקביל להיזכר ולהזכיר את היותו, את חלליותו.
ואולם מה שאפשרי בקולנוע ובממשות, כנראה מסובך יותר ברשת. נוכחותו הפיזית של הגוף הממשי מונעת אי-קריסה חללית. ובין הצופה לדמות הא-חללית בקולנוע נוצר מפגש מעניין: הוא "משאיל" לה את גופו, והיא לו את קורותיה. הוא צולל ומקשיב, מתמסר לה (אם הסרט טוב), אבל לא קורס לתוכה; היא "קמה לתחייה" בעבורו, בזכות היותו (צופה בה), אבל לא מפרה את גבולות חללו. מפגש האקטיבית והפסיבי, או הפסיבית והאקטיבי, אין לדעת, יוצר לא "אחד" ולא "שניים", אולי שלושה. זהו מפגש מפרה, שמסמוס הגבולות בו נעים ו"משתלם", בשום אופן לא ונדלי.
ברשת אין אקטיבי-פסיבי. נושא-ומושא. אי-אפשר להתמסר בה ל"מחבר"-דמות באותו אופן מרגיע כמו בקולנוע, וזה אולי מכעיס, כמו שיעידו אלפי תגובות זועמות של טוקבקיסטים. אבל אולי העוצמות נובעות ממה שאפשר לכנות "אי-ביטחון חללי". אולי זה הגוף שמתרעם ודורש פיצוי – בדחייה מיידית של דברי האחר (ו"לקיחת חללו" לכאורה), או בהשפרצות גרפיות או בפעלולים רטוריים, כל מה שיעיד כי יש "חיים", פיזיים, מאחורי המלים.
שני האתרים בעברית שעוסקים במובהק בביקורת קולנוע (ובאנשים שמאחוריה) – עין הדג, ודי אורי די – מעצבים עצמם כאלטרנטיבה עוצמתית לביקורות הקולנוע הסטנדרטיות (השואבות את כוחן, החללי והפוליטי, מהעיתון מוגבל-המקום שבו הן מתפרסמות). בעוד שבפועל ביקורות האינטרנט הן "מידע א-חללי" המפרפרר אל "מידע א-חללי" (סרטים) אחר, שני האתרים צבועים, בכוח כמעט, בנוכחות. עין הדג הוא "ביקורת קולנוע לאנשים ששונאים ביקורות קולנוע"; וזו של "טרמינל", למשל, מיוחצנת כך: "כאתר ביקורת חתרני ובועט, 'עין הדג' מגיש לקוראיו שירות מיוחד: הביקורת האחת והיחידה בעברית על הסרט 'טרמינל', שאיננה כוללת ציטוטים של מאיר אריאל". "די אורי די", הוא אתר משעשע למדי, המוקדש רובו-ככולו לסגנון הכתיבה של מבקר הסרטים של הארץ, אורי קליין. הנוכחות-המודגשת של שני האתרים מונעת היעלמות או קריסה-חללית, ומניחה לקורא לשכוח מעצמו ולהתמסר. אבל רגיעה אין. ובשל כך, גם לא בנייה של דבר משותף.
דומה, שכדי שזו תקרה ברשת צריך להסכים "להשאיר את הגוף בחושך". לראות את עצמך כשואל ומשאיל מחשבות (ורגשות), כשהמחשבות (והרגשות) הם העיקר. לכאורה, זהו היפוך יוצרות לא-פשוט. למעשה, מחוץ לרשת אנחנו עושים את זה, בלי לתת את הדעת, ברגעים היותר יפים שלנו: מול סרט טוב, ובאהבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על "אמש באינטרנט"
|
|
|
|
|
|
|
מדי שבוע נבקר כאן אתר אחר, ונפרק אותו משל היה תופעה תרבותית, ולא רק ממשק ועיצוב. המדור מתפרסם מדי יום רביעי. | | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
