 |
/images/archive/gallery/205/007.jpg
 |
|
|
| "ערפאת מת"; "ערפאת מת!"; "וזה סופי!!" |
|
| גולשי ישראל שנפרדו בשמחה חטופת נשימה מהראיס הזכירו להילה שרון את הפלשתינים שנחנקו סביב ארון הקבורה שלו |
|
|
|
 | דפדף בהרשת |  | |
הילה שרון
17/11/2004 14:55 |
|
|
|
|
|
|
|
"הגיע הזמן שעם ישראל ילמד, שערפאת היה אדם אהוב ונערץ על מיליוני בני אדם. אם באמת רוצים לדעת מהם המניעים האמיתיים של אשתו סוהא, אולי כדאי להתחיל מזה שהיא אוהבת ומעריצה אותו מאוד"
(רדא ענבוסי,
"הארץ", 14.11)
"שבת שלום, יא אוחתי!... נו? העיקר מת, הכלב?"
(הוד השרון, יומיים קודם לכן)
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
כמו בחייו, גם במותו, נצבע ערפאת בצבעים עזים: "אהוב ונערץ על-ידי מיליוני בני אדם", בתוכם, כנראה, אשתו, ומנגד – כלב, דיקטטור, "רודן שמת לפי הספר" ("מתאים לדיקטטורים שגם כשהם מתים, יש מי שמחזיר אותם לחיים. ומתאים לדיקטטורים למות בצרפת", כתב אמנון לורד ב"מקור ראשון"), או לכל הפחות "מהפכן וייטנאמי". אפילו אורי אבנרי, בניסיון להאניש את האיש, לא השתחרר ממלכודת הדימויים: "ערפאת תמיד מפתיע את כל מי שפוגש אותו לראשונה... קודם כל, הזקן: בטלוויזיה הוא תמיד נראה זקן בן-יומיים. אבל במציאות הזקן מטופח, שחור-לבן, חלקו פלפל וחלקו מלח".
קשה לתבוע את עלבונו של ערפאת; הראשון לטפח (או לא להזים) את כל אלה, היה, כידוע, הוא עצמו. גם לכך יש סיבות, אנושיות אולי: "בסופו של דבר", לפי אבנרי, "התכונה הבולטת ביותר של ערפאת היתה ההזדהות הטוטאלית עם התפקיד. הזדהות ט-ו-ט-א-ל-י-ת. הוא עצמו, ערפאת, היה מלחמת השחרור הפלשתינית". מה שמשאיר, כנראה, פחות זמן להיות סתם בן-אדם.
ואולם, את עלבונה של האנושיות בסאגת מותו, אפשר וראוי לתבוע – ולו משום שבשיח המראות הישראלי-פלשתיני ההתכחשות לאנושיות מדבקת. יש סיכוי, שקו דק מחבר בין הצילומים המרוצים-מעצמם של ערפאת המוצא מהמוקטעה, רגע אחרי שחדל מלהיות "ערפאת" והחליף את מדיו בפיג'מה, להתגודדות ההמון, המזדהה ט-ו-ט-א-ל-י-ת, שבוע ומשהו לאחר מכן, באותה מוקטעה עצמה; מה זה להימחץ חיים, מה הם כמה מאבטחים ירויים. ובעברית: מי זה ערפאת, הוא "קבור!".
ברשת המצב קצת אחר. חפשו "ערפאת מת" בגוגל, ותקבלו עשרות דפים. מול חוסר הנכונות הממלכתית, הטבעית אולי, להתעכב על הקטן והאישי (קריין: "היום הוא היום הראשון בעידן שאחרי ערפאת...". בכיר פלשתיני במוקטעה: "כן... היום יום חשוב מאוד לעם הפלשתיני. זה עתה, קברנו את האח אבו-עמאר...". תן לנשום רגע, בכל זאת פספסתי הזדמנות להפוך לשהיד פה, שלא לדבר על זה שזה עתה קברנו את האח אבו-עמאר), בולטות תגובות הגולשים: קטנות, ספונטניות, נמוכות ונמוכות פחות. לרוב לא אחרי כתבה, אלא להפך – מחוץ להקשר. אי-רלוונטיות במיטבה: "ערפאת מת סופית! יאללה, חגיגה!!!" – כותרת בפורום "אוף טופיק", של אתר המחשבים פי.סי ארנה. תוכן התגובה: "עריכה: אופסי, הוא גוסס", ו"עריכת המנהל": "הוא עוד לא מת, שיניתי קצת את הכותרת".
מגיבה בפורום "דברים שרציתי לומר", באתר פסיכולוגיה עברית ברשת: "חשוב מאוד לדעתי לדעת ממה ערפאת מת. עובדות הן חשובות לגיבוש דעה בסכסוך הישראלי-פלשתיני". מגיבה מס' 2: "מצדי שימות מתולעי בטן פלשתיניות. אנשים רעים חיים זמן קצר יותר, כי הם עסוקים באנרגיות שליליות".
הדיון הארוך ביותר (5 דפים) נמצא בפורום "אני איילתי": "תראו מה רשמו על ערפאת: 'יש לו מחלת דם שמדכאת את היכולת החיסונית, ויכולותיו השכליות נפגעו...'.
- אולי זה הזמן להחתים אותו על הסכם שלום".
- "עזבו אותו, הוא נרדם!".
והתגובה האנינה ביותר שייכת כנראה לפורום "ארץ הצבי": "איפה אפשר לקנות זר פרחים בזול?"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
***
|
|
|
|
|
|
|
אפשר לראות את זה גם כך: מחשבים, פסיכולוגיה, אילת ודיונים על א"י – כל אלה הופכים, ולו לכמה רגעים, לא רלוונטיים כשערפאת מת. מהבחינה הזו, המגיבים הישראלים לא רחוקים כל-כך מהמתגודדים סביב המוקטעה; החיים הפרטיים, גם פה וגם שם, נעשים חשובים פחות. אם כי, בעניין אחד עוד יש לרמאללה מה ללמוד: מול המחשב, אחינו הלא-אינטרנטיים, הסיכוי להיחנק קטן הרבה יותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על "אמש באינטרנט"
|
|
|
|
|
|
|
מדי שבוע נבקר כאן אתרים ונפרק אותם משל היו תופעה תרבותית, ולא רק ממשק ועיצוב. | | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
