 |
/images/archive/gallery/129/358.jpg איפה האלחוט שלי?!
ציור: אדוארד מונק  |
|
|
|
|
| חגי שחור מנסה כבר חודש לגלוש ברשת האינטרנט האלחוטית של ירושלים, ולא מצליח. אפרים קישון דוט.נט |
|
|
|
 | דפדף בהרשת |  | |
חגי שחור
24/11/2004 10:02 |
|
|
|
|
|
|
|
כששמעתי לראשונה
על רשת האינטרנט האלחוטית שמתוכננת לקום במרכז ירושלים, ושתאפשר גלישה חופשית באינטרנט לכל מי שמגיע עם מחשב בעל יכולות אינטרנט אל אזור המדרחוב, לא היה מאושר ממני. סוף סוף, קצת עתיד בעיר שהדבר שהכי מאפיין אותה זה העבר. העובדה כי הרשת תעלה לאויר בדיוק כשאתחיל ללמוד במכללת הדסה, על גבול מרכז העיר, גרמה לי לחכות ממש בכיליון עיניים לתחילת שנת הלימודים.
השנה האקדמית התחילה - ורשת אלחוטית אין. כל הירושלמים ששאלתי בכלל לא ידעו על המיזם וחלקם הסתכלו עלי במבט מוזר "אינטרנט אלחוטי בחינם במרכז העיר? אתה בטוח?". הביטחון העצמי שלי בנושא הלך ופחת, וכבר הייתי בטוח שאיפשהו במהלך הצבת מכשירי הקליטה מישהו תפס רגליים קרות והחליט לבטל את העסק. את אנחת הרווחה שפלטתי, כשהתברר לי כי המיזם עדיין חי וקיים וכי עיריית ירושלים מתכננת להשיק אותו באירוע חגיגי בכיכר ספרא, שמעו מן הסתם עד רמות. אבל מתברר כי השמחה הייתה מוקדמת מדי.
את הרמז הראשון לכך שמשהו אינו כשורה קיבלתי כבר ביום שאחרי ההשקה. יום קודם דאגתי לקנות במיטב כספי את הכרטיס האלחוטי שהומלץ ע"י החברה שהייתה אחראית על בניית הרשת. "זה הכרטיס הכי טוב בשביל הרשת הזו", המליץ לי המוכר בדוכן הייעודי. מכיוון שהמחשב הנייד לא היה עימי באותה שעה, נאלצתי לסמוך על דבריו בלי לבדוק בעצמי. ביג, ביג מיסטייק. באותו בוקר הגעתי מוקדם למכללה וגררתי חבר שיבוא איתי רק כדי לראות את הפלא הטכנולוגי בהתהוותו. מיד עם הגיענו למתחם המדרחוב הבטתי סביב, מחכה לראות את עשרות הגיקים האחרים שמסתערים כמוני על הוויירלס החופשי. אלא שגם אחרי מבט מאומץ לא הצלחתי למצוא אפילו צל צילו של מחשב נייד. מוזר, חשבתי לעצמי, אבל הרווח כולו שלי – פחות אנשים יותר רוחב-פס, לא?
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
"אינטרנט? דבר עם איציק"
|
|
|
 |
|
|
|
ממש, אבל ממש, לא. ניסיונות ההתחברות הכושלים שלי הפכו במהרה לנואשים. החבר האדיב שלצידי הפך לאדיב פחות ופחות עם כל ניסיון נוסף. "אחלה אינטרנט!" הוא פלט לפני שנעלם בדרך לארוחת עשר, משאיר אותי לעוד ניסיון קינפוג אחרון שאולי יצליח. גורנישט, הרשת לא הסכימה לחבר אותי, ולמעשה לא הסכימה להראות שהיא בכלל קיימת. שפוף ומדוכא, חיכיתי עד שהגעתי אל מחשב שולחני המחובר לאינטרנט בדרך הישנה והטובה, והתחלתי לחפש אל מי להתקשר כדי לקבל תמיכה. אולי בעירייה, אולי ב-012 ואינטל, שתי החברות שלקחו חסות טכנולוגית על המיזם.
בסופן של שעתיים מבוזבזות הגעתי למסקנות הבאות: אין עם מי לדבר באינטל. ב-012 לא שמעו שהם קשורים למיזם, ובטח שהם לא תומכים בו; בעיריית ירושלים גם אין איש עם מושג על מה אני מדבר ("איזה אינטרנט אלחוטי? שלנו? שמע, אולי אני אעביר אותך לאיציק, הוא מבין באינטרנט אולי הוא ידע על מה אתה מדבר"); ב-CompuMat, החברה שמכרה לי את הכרטיס, אמרו שהם לא מספקים תמיכה מכל סוג שהוא ("שמע, המון אנשים התקשרו אלינו בנושא, ואנחנו לא ערוכים לזה – אנחנו עובדים רק עם חברות גדולות. אולי תשאיר מספר ואני אדאג שאחד הטכנאים שלנו יחזור אליך?") והמקום האחרון שטלפנתי אליו שהיה שותף למיזם אליבא דאתר העירייה, הוא בכלל חברה לפיתוח מזרח העיר ("אדוני, מה זה אינטרנט?"). בקיצור, אין עם מי לדבר.
מכאן ואילך המצב רק הידרדר. אחרי הכישלון המוחץ בכל הקשור לתמיכה של הגופים הרשמיים – לעזאזל, הם אפילו סירבו לומר שמישהו מהם אחראי על זה – נותר רק לבקש את חסדם של גיקים מזדמנים שעברו ברחוב. יום אחרי יום הייתי תר את המדרחוב בחיפוש אחרי מישהו עם מחשב נייד שאולי ידע איך עושים את הנס ומצליחים להתחבר. הבחור הראשון שפגשתי שאשכרה הצליח ממש לגלוש, חרדי צעיר ונחמד עם כיפה ובלי זקן, סיפר לי שגם הוא הצליח לגלוש רק פעם אחת ורק כשעמד בזווית של תשעים מעלות למה שהוא חשב היה המשדר. "זה היה אחלה, אבל עכשיו אני כבר לא מצליח בכלל", סיכם בצער. מכיוון שגם הוא אמר שצריך פשוט לעבור במדרחוב עם המחשב ולחפש את הנקודה עם הכי הרבה קליטה, התחלתי להסתובב עם מחשב נייד גדול וכבד פתוח לראווה, עולה ויורד חליפות, ער למבטי התמיהה של העוברים ושבים. כבר כמעט התייאשתי כאשר בחור צעיר ומגודל עצר אותי – "אתה מחפש מאיפה לגלוש?" שאל רטורית, "בוא אחרי, יש איזה פינה, ליד איזה סלע, ששם הצלחתי לקלוט בכל פעם". הלכתי אחריו, מה כבר יכולתי להפסיד. הפינה עליה דיבר הבחור הייתה אי קטן של גדר אבנים ופרחים באחד הרחובות הצדדיים. "כאן בדיוק, אם תשב על האבנים אין מצב שלא תקלוט" אמר. התיישבתי, פתחתי, וחיכיתי. כלום, אין אות ואין בטיח. גם אחרי שהחזקתי גבוה את המחשב, עמדתי על החומה וזעקתי לאלים הקדמונים שיבואו לקחת את מנחתי, לא קיבלתי אף לא אות אחד לכך שתפילתי נשמעה. היחיד שממש גלש באינטרנט ולא הבין מה הבעיה, היה אמריקאי עם Mac נייד לבנבן – מה שמוכיח אחת ולתמיד באיזה מחשב אלוקים משתמש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לגלוש כמו בנאדם
|
|
|
|
|
|
|
בקיצור, לא נלאה אתכם, אחרי מאמצים רבים אכן הצלחתי גם אני למצוא את הפינה שבה גם המחשב שלי קלט משהו. למרבה הצער, כדי שהחיבור יהיה ארוך יותר מאשר חמש שניות, נאלצתי לעטוף את הכרטיס באצבעותיי, יוצר מעין כיפה וירטואלית ומנטרל לגמרי את האפשרות שאוכל לגלוש כמו בנאדם.
מה נאמר ומה נדבר, אני כותב עכשיו בעודי יושב באותה פינה שאני מגיעה אליה מדי יום, כשהמחשב מדווח לי ללא לאות כי "חוברת לרשת אלחוטית" ומיד אחר-כך "נותקת מהרשת". אם זה לא ברור, את הכתבה הזו אני אשלח דרך חיבור אינטרנט מהסוג הישן והטוב, שאולי לא מאפשר לי לשבת איתו בבית קפה, אבל בהחלט אפשר לסמוך עליו. ירושלים אלחוטית? גם אני לא שמעתי על זה.
| | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
