 |
 |
|
|
|
|
| למה כמהים מי שמחפשים מתנדבי קיבוץ בדימוס ומי שמחפשים קורבנות שואה ברשת? הילה שרון בדקה
|
|
|
|
 | דפדף בהרשת |  | |
הילה שרון
2/12/2004 13:22 |
|
|
|
|
|
|
|
1. מתי הופך אתר אינטרנט ל"תופעה", ובגין העיקרון שבו, לא בשל תוכן
ספציפי?
ב-17 בנובמבר הופיעה בדף האחורי של "הארץ" הכותרת: "איך מוצאים מתנדבת שבדית כשרק זוכרים שקוראים לה לוטה?" – "נכנסים לאתר שמאפשר למתנדבים בקיבוצים לשעבר לחדש קשרים".
כשבוע לאחר מכן, ב-23 בנובמבר, הופיעה בדף הקדמי של "הארץ" הכותרת: "400 אלף גלשו לאתר 'יד ושם' לחפש קרובי משפחה שנספו", וזאת "בתוך 24 השעות שחלפו מהעלאת מאגר 'דפי העד' של המוסד לרשת".
אם יש קשר בין השניים – "קיבוץ רילודד" המשועשע ומאגר "דפי העד" החמור והמכמיר – הוא נמצא אולי בשני מוצרים אחרים, אבות-הטיפוס של "ישראל והרשת": "חבר'ה" ו"איי.סי.קיו". הישראליות ברשת היא חיפוש. גלות תמידית. כך היא מיוצאת לחו"ל (חבר'ה, איי.סי.קיו) וכך היא מיוצאת אל חוץ-לרשת ("הארץ" – 17.11, 23.11). ועכשיו זה קורה דווקא באמצעות שני האתוסים שנועדו לסמל ולהצדיק את החיים כאן: השואה והקיבוץ. ובכל זאת, נוע תנוע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
2. הדבר המפתיע ביותר ביחס "לקיבוץ רילודד" הוא גילם הממוצע של המייסדים (והמבקרים). הוא הוקם בידי ויקטור קרמר (קיבוץ מפלסים, 1988-1990) ועוזי דור (אין ציון זמן, רק תמונה. נראה צעיר), וכולל אמנם חלקים אווריריים ("חידון סלבריטאים"; "בואו להכיר את האנשים עם הזקן שעיצבו את התנועה הקיבוצית"), ועדיין מדובר באתר נוסטלגי להפליא, עם גבעות מצוירות מנוקדות פרות, תלמים, חולצת פסים וטרקטור.
ב"מטריקס – האחר הגדול והמציאות הווירטואלית" כותב סלבוי ז'יז'ק: "עד הופעת הפוסטמודרניזם, האוטופיה היתה מאמץ לפרוץ אל מחוץ לזמן ההיסטורי. בעידן זה, שבו האל-זמני הוא החוויה היומיומית, הופכת האוטופיה לכמיהה אל ההיסטוריה, לעקבותיו של העבר הממשי... אל ריחה וריקבונה של המציאות הגולמית".
"קיבוץ רילודד" הוא כמובן כמיהה של המתנדבים בקיבוצים אל עברם הממשי. אבל נוכח גילם, שמפחית מחשיבות הזמן (לא צריך שיחלפו שנים כדי "להתגעגע"), והעיצוב הנוסטלגי, ייתכן שהוא גם עוד משהו, אולי אותו משהו שהניע אותם להגיע לקיבוץ מלכתחילה. כתופעה היסטורית, בעלת מאפיינים מאוד מסוימים (ויומרה היסטורית: ליישב את הארץ, ליצור "אדם" חדש), הקיבוץ הוא מענה לא רע ל"כמיהה להיסטוריה" (ואם לשפוט לפי כמות סיפורי הרפת ב"קיבוץ רילודד", גם ל"ריחה וריקבונה של המציאות הגולמית"). "קיבוץ רילודד" הוא אולי גם כמיהה לכמיהה, או יותר טוב: כמיהה לכמיהה-שהיה-לה-מענה. וגם עכשיו יכול להיות, אם רק לוטה משבדיה תשלח מייל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
***
|
|
|
|
|
|
|
3. אין כל כמיהה לעבר הממשי ב"דפי העד" של "יד ושם", אבל מה לגבי ההיסטוריה? מה עם הצורך לספר סיפור, לחזור עליו? האם הוא שווה את הכאב? את הוויתור על הפרטיות, האם יש בכלל לניצול שואה פרטיות?
בעבור הפרטים בשואה, היא היתה שרירותית – כל מה שאירע להם אירע שלא בשליטתם ובשל עובדה שאינה תלויה בהם: הם יהודים. מהבחינה הזו, מה שהופך את אוסף האסונות של היחיד ל"סיפור שואה" הוא הבנתו את עצמו כ"שייך להיסטוריה", "שייך לשואה". האתר של יד ושם, יותר מכל אמצעי זיכרון אחר, מאפשר לסיפור הפרטי לתפוס את מרב המקום, ולו בשל כך שניתן לדפדף בכל אחת מ-2 מיליון העדויות, על המסך הפרטי, בלי שהיתר "יאבדו".
השואה המקוונת היא מה שהיתה מאז שאירעה: נוכחת תמיד, במקום-לא-מקום.
המאגר החדש מאפשר לזקק אותה מתכנים אחרים שנקשרו בה – ממלכתיות, לאומיות, ולהותיר את המרכז לאנשים. למה לא לעשות מזה סמל?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על "אמש באינטרנט"
|
|
|
|
|
|
|
מדי ראשון, שלישי וחמישי נבקר כאן אתרים ונפרק אותם משל היו תופעה תרבותית, ולא רק ממשק ועיצוב. | | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
