 |
/images/archive/gallery/213/038.jpg עימות בין מתנחלת לקצין צהל בגוש קטיף.
צילום: Ap  |
|
|
|
|
| משפחת ברגר מגוש קטיף מספרת על החיים בצל הפינוי. "גרין מייל" מספרת על החיים בצל של עצמה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"נא להכיר - משפחת ברגר, מושב גני-טל. גוש קטיף: יואב, 30, בעל משתלה לגידול צמחי גן; שלומית, 30, מורה בהכשרתה, עובדת עם יואב במשתלה; הדס, 4, גברת קטנה, יודעת
טוב-טוב מה היא רוצה, ומסתובבת כל הזמן עם חברות; איתן, 2, מתוק וכובש. אוהב לשחק בכל מכשיר שממש לא נועד למשחק. בעיקר במה שהכי יקר". משפחת ברגר מוצגת בבלוג על החיים בצל תוכנית ההתנתקות, המתפרסם בחדשות וואלה.
אפשר לקרוא אצל שלומית ברגר על העובדים הפלשתינים במשתלה ("להזכירכם, מי שמפרנס אותם זה אנחנו"), על ערפאת ("אין ספק שבעקבות מותו מפלס הרשע בעולם ירד"), ועל האמירה של פנחס ולרשטיין, על פיה עקירת ישובים היא בלתי חוקית ("כמו שנראה עכשיו, אני תומכת באמירה זו של ולרשטיין ומועצת יש"ע וחושבת שהציבור שלנו שעד כה הגיב בשקט ובאיפוק, צריך לצאת ולזעוק נגד גירוש יהודים").
יש מגיבים רבים, וברגר משיבה להם בבלוג. למשל, "לציונה, שכותבת שהיא לא מוכנה להקריב את בנה בשבילנו ושעם ישראל מבקש מאיתנו לעבור דירה. וזה כלום לעומת דרישתנו – להקריב את בנה. ראשית אינני מבקשת ממך להקריב את בנך. בעלי, אחי (ארבעה במספר) וגיסי משרתים במילואים (הרבה!!) בכל מקום בארץ ישראל ואינם מקריבים עצמם לתושבי הצפון או הדרום".
וגם: "לאנשים הנחמדים שאומרים שאני יכולה לבחור לא לגור בגני טל, אני בכלל לא יודעת מה לענות. סבא שלי ודוד שלי נרצחו בשנת 1938 בגליל כשהם הלכו לשאוב מים בירדן, לאחר שהערבים פוצצו את מגדל המים של משמר הירדן, המושבה בה התגוררו. אז מה, הם אשמים? אולי הם היו צריכים לחיות במקום יותר בטוח? מאוד מסוכן לחיות ליד כפרים עוינים...".
לצד תגובות כמו "נשבר הזין מהמתנחלים שעושקים את המדינה", יש גם תגובות מחזקות, בסגנון "אחים שלנו - אנחנו איתכם".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
חיים על הקצה
|
|
|
 |
|
|
|
במכתב הפתיחה של "גרין מייל", בת 23, בעלת הבלוג "על הקצה", היא כותבת: "את הבלוג הזה אני פותחת מתוך תחושה של גועל נפש. ממי, ממה? נראה לי שהכי מעצמי. אני לא רגישה מספיק לאנשים שאני אוהבת, כי יותר חשוב לי כמות מאיכות. מה זה אומר? זה אומר שחשוב לי שכ-ו-ל-ם יאהבו אותי, למרות שזה בחיים לא יקרה, ואז אני מזניחה את אילו שבאמת אוהבים אותי".
בפוסט מתומצת וחושפני, "מי אני?", היא שואלת: "האם אני חתולת מין רעבה, שלא יכולה להפסיק לחשוב על הקורבן הבא שלה, לא יכולה להגיד לא לכל הצעה שכוללת בתוכה סיפוק תאוותיי? האם אני בחורה ביישנית ומופנמת, מתנסחת בזהירות והולכת בין הטיפות? האם אני האדם המוחצן, שחייב להגיד כל מה שעובר לו בראש, בלי אף סינון ובושה? האם אני ראש קטן, לא אכפת מהסביבה, לא רגישה, לא מבינה מה מנסים להגיד לי, אכפת לי רק מעצמי? אולי אני הטיפוס שעולה על בריקדות וצועק את מה שכולם לוחשים, כי אני רוצה צדק בעולם, ולא אכפת לי מהתחת שלי? יש לי ביטחון עצמי, או שאין לי בטחון עצמי? ומה עם הערכה עצמית? אני ילדה או אישה? אני טובה, או רעה? מלאך או שטן?". היא משיבה: "אני לא יודעת מה אני, ואני חושבת שזה הבסיס להבין את עצמך", אבל יכול להיות, שהיא כל הדברים האלה גם יחד.
בבלוג היא מפרסמת מכתב כועס להוריה, תפריט מאהב החלומות שלה, תיאורים ארוטיים ("הפסנתר שידע לנגן עלי", "השלישיה"), וגם חוויות של דיכאון, את רשימת בני משפחתה שנספו בשואה - ופוסט אופטימי, על אושר עתידי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
