 |
/images/archive/gallery/250/310.jpg עלמה, החתולה הכי מדהימה בעולם.
צילום: צביקה בשור  |
|
|
|
|
| צביקה בשור נתקף בבדידות, והצליח להילחם בה בצ'ט של flickr, בעזרתה של חתולה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם יש דבר אחד, גומחה אחת בנפשו של האדם, שהפכה את האינטרנט למפלצת גדולה כל-כך המאכלת כמויות הולכות וגדולות של זמן ויזע אנושיים - הרי זו הבדידות. נרצה או לא נרצה, נקיף עצמנו בעשרות חברים טובים, נמצא אפילו אהבת נפש, עדיין תצליח הבדידות לחלחל בינות לחרכים. ואם אצל מוקפי האהבה היא קיימת, מה יגידו חברי מועדון הלבבות האבודים, שמסתובבים שם בחוץ, פשוט לבד?
פעם, כשהייתי ממש לבד, הייתי מסתובב הרבה בצ'טים, מנסה להשיג שותף/ה וירטואלי/ת לבדידות. מרגע ששיחה כלשהי היתה מתחילה, המילים כבר זרמו לרוב, בשפיעה כזו או אחרת, עד שהלילה היה מתכלה. אבל מלאכת התנעת השיחה תמיד
היתה סיוט. מה יש לי ולאיזו "אימפריה55" במשותף? מאיפה נוכל להתחיל ולתקשר?
השאלות הגמלוניות "איך קוראים לך", "מאיפה?", "בת כמה?" - לא רק שאינן מספקות חומר בעירה להמשך שיחה, אלא גם יש בהן משהו אגרסיבי, כזה שחותר בעוצמה אל התכל'ס, אל פיסות המידע שנדרשות באתרי היכרויות מוצהרים. כאילו האדם שבצד השני נדרש להסיר מעל עצמו את כל ההגנות שמספקת הרשת האנונימית, רק כדי שיוכל להפיג את שעמומו. ומצד שני, מה תשאל? איזה צבע היא אוהבת?איזה ספר מונח לה ליד המיטה? איך בדיוק תגשש בחשיכה המוחלטת שהיא חיי השותף הארעי לשיחה, ותפגע רק במה שהצד השני רוצה לחשוף?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מדהימה
|
|
|
 |
|
 |
|
על חתולים ורגישות
|
|
|
 |
|
|
|
לפני שבועיים הייתי קצת בודד. זה לא קורה לי בתכיפות גדולה מדי בזמן האחרון, אבל לפעמים ככה קצת. ישבתי באמצע הלילה מול המחשב, וחיפשתי איך להפיג את הלבד. האוטומט הישן, שהיה מכניס אותי מיד לחדר צ'ט קרוב, התנוון לו בשנים האחרונות, המשובחות. מפה לשם נדדתי לפליקר.
פליקר הוא אתר פרסום ושיתוף תמונות, שמזמין כל אדם לפתוח בו חשבון, להעלות אליו את התמונות האחרונות שצילם, ולשתף אותן עם העולם. מה פירוש "לשתף"? סתם להציב אותן ולחכות לגולשים שייתקלו במקרה בתמונת החתול החמודה שצילמתם? לא. פליקר אוהב את הקשר בין הגולשים, ומאפשר להם למצוא אחד את השני דרך נושאי עניין משותפים (בשיטת קטגוריות דינמית המכונה "תיוג"), לצרף אותם כחברים, וכמובן להזמין חברים מהעולם האמיתי ולצפות בחייהם המצולמים.
מפה לשם, תוך שאני משוטט בעולם התוכן העצמאי ורב-הצבעים הזה שנפרש בעמודי האתר, ראיתי את הכפתור שהציע לי להיכנס לאפליקציית הצ'ט בפליקר. נכנסתי. לא היו שם יותר מדי אנשים, אבל מישהו אמר לי שלום. אמרתי לו שלום בחזרה והתכוננתי לשתיקה המביכה במקרה הטוב, לגמגום המעיק במקרה הרע.
ואז הוא שאל אותי בת כמה החתולה שלי, עלמה הקטנה. איך לעזאזל הוא ידע שיש לי חתולה? מה איך, בכפתור אחד הוא נכנס לעמוד התמונות שלי, ראה שם את הגלריה המעריצה שהנחתי לכבוד הקטנה, ומצא על מה לדבר איתי. שקענו מיד בשיחה שארכה כשעה. הוא לא אוהב כל-כך חתולים, מסתבר. פעם היה לו גור, אבל הוא שרט יותר מדי והקיא בכל מקום, ובסוף הועבר אחר כבוד לבית טוב יותר. אחר כך דיברנו על שלג ומצלמות, עד שהלכתי לישון עייף.
הוא נשאר לבד, האיש ההוא שחיכה רק לי מכולם שאבוא ואגאל אותו משתיקת הבדידות שלו. ככה שסיום סופר-אופטימי לא יהיה לנו כאן. הבדידות היא חלק מהעולם, והאינטרנט לעולם לא תהיה התרופה שתמגר אותה. אבל לאט-לאט, כשהטכנולוגיה החברתית מתקדמת ומשתכללת, קל לנו יותר להילחם בה. קל לנו יותר לחיות איתה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המדור
|
|
|
|
|
|
|
"אמש באינטרנט" הוא מדור ביקורת תרבות אינטרנט ותרבות דיגיטלית. המדור מתפרסם מדי ראשון, שלישי וחמישי. | | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
