 |
/images/archive/gallery/252/839.jpg הכותב (משמאל) על Segway.
צילומים: עידו קינן וקבוצת ENS  |
|
|
|
|
| עידו קינן חרש את רחובות העיר הדרומית הנינוחה על סגוויי, וזה עשה לו להרגיש כמו דוגמנית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הכותב רכוב על סגוויי ומבט חשדני בעיניו
|
|
|
 |
|
 |
|
כולם מסתכלים עלי
|
|
|
 |
|
|
|
לראשונה בחיי, ולמשך כמעט ארבע שעות, הרגשתי כמו דוגמנית-על.
קשה היה למצוא ברחובות ניו אורלינס אדם שלא סובב את הראש כשראה את שיירת ה-Segway בה נסעתי. הם הביטו בנו בפליאה, בחיוך, בקינאה. אם כבר סמל סטטוס, אז כזה.
לא שיש לי 4500$ מיותרים לרכישת קורקינט הפלאים. אני הלכתי על גירסת ה-65$ – סיור מאורגן על סגוויי בעיר שהדאגה נשתכחה ממנה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
קיימן על סגווי. צילום יחצנות
|
|
|
|
|
|
|
הסוד של קיימן
|
|
|
|
|
|
|
בשנת 2001 הסעירה את הגיקיה העולמית תעלומה גדולה: מהי Ginger (או IT), ההמצאה המהפכנית מבית מדרשו הפורה של דין קיימן, שסטיב ג'ובס, מייסד ומנכ"ל אפל, אמר עליה שהיא תשנה את הארכיטקטורה העירונית העולמית ושהיא חשובה כמו המחשב האישי, ושמשקיע ההון סיכון ג'ון דואר אמר שחשיבותה דומה לזו של האינטרנט?
בסוף אותה שנה נחשפה ההמצאה: סגוויי (ובשם המלא: Segway Human Transporter), קורקינט חשמלי דו-גלגלי, ששומר על איזון באמצעות מחשב ושלל ג'יירוסקופים.
שלוש שנים מאוחר יותר, הסגוויי לא שינה את העולם, והפך בעיקר לצעצוע של עשירים, תחליף יקר לשינוע עובדים בשרות תעופה ושאר מסלולים, ואטרקציה תיירותית. אם תגגלו <segway tours>, תקבלו עשרות אתרים שמציעים טיולי סגוויי בערים ברחבי העולם. City Segway Tours, שמפעילה את הסיורים בניו אורלינס, טוענת לכתר החברה הראשונה בעולם שערכה סיורים כאלה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
משרד החברה
|
|
|
 |
|
סגוויים חונים
|
|
|
|
|
|
|
הוא לא ישוב
|
|
|
|
|
|
|
בחלל משרד City Segway Tours במרכז התיירות ברובע הצרפתי, אנחנו בוהים בהתרגשות בערימת הסגוויים הדוממים, ששכובים זה על זה בשורות. המדריכה רובין מחתימה אותנו על טופס ויתור תביעות ועל טופס התחייבות לפיצוי החברה במקרה של תביעה צד ג' או נזק לסגוויי. אחר כך היא מציידת אותנו באוזניות, דרכן נשמע אותה במהלך הסיור, ובקסדות שחורות, להגנה על ראשו של מי שיצליח ליפול. כרגיל, ה-one size fits all לא מתאים לראש הענק שלי, ואני מקבל קסדה גדולה יותר, אדומה. בדרך החוצה תגיד לי אישה אחת: "אתה יודע, אלה עם הקסדה האדומה אף פעם לא חוזרים".
אבל עוד לפני שאנחנו יוצאים לדרך, כל משתתף צריך לעבור אימון קצר על המכשיר. רובין מסבירה איך לעלות עליו בפעם הראשונה: בסיס המכשיר צריך להיות מאוזן לאדמה, מה שגורם למוט ההיגוי לנטות קדימה באלכסון. אבל האינטואיציה גורמת לרוכב הבתול להחזיק את מוט ההיגוי בניצב לרצפה, מה שגורם לבסיס לנטות אחורה. וכשהבסיס נוטה אחורה, זה סימן לסגוויי לנסוע אחורה, דבר שהוא עושה בצייתנות ברגע שהוא מרגיש את כובד משקלו של הרוכב. במקרה הרע, הוא פוגע בשוק הרגל שעדיין על הרצפה, והרוכב ייגרר קצת אחורה. במקרה הטוב, הרוכב יצליח להעפיל אל הסגוויי, והמכשיר יתנדנד קדימה ואחורה בגלל הנסיונות האינסטינקטיביים של הרוכב להעביר משקל קדימה ואחורה במטרה לייצב את עצמו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בוש חג ומועד ונופל. צילום: AP
|
|
|
 |
|
אומרים שאלה עם הקסדה האדומה אף פעם לא חוזרים
|
|
|
|
|
|
|
ברווז צולע
|
|
|
|
|
|
|
נטול בטחון עצמי אבל רווי אדרנלין, אני מתנדב להיות הראשון. חבורת בני גיל העמידה שממולי יכולה לצחוק על השלומיאליות שלי כמה שהיא רוצה – אין מצב שהם ייראו פחות מגוחכים ממני כשיגיע תורם. רובין נותנת תדרוך אחרון. אני מדליק את הסגוויי, מעביר אותו ממצב נשיאה למצב נסיעה, מטה את המוט קדימה, מניח רגל אחת על המכשיר ולוקח נשימה עמוקה. אני עושה שרירים חזק עם שתי הידיים, מייצב את המכשיר, נושם עוד פעם למזל ומניח את הרגל השניה והופ – אני מתנדנד קדימה ואחורה כמו ליצן על חד-אופן בקרקס. שניות בודדות לאחר מכן, המכשיר מתייצב.
זהו. החלק הכי קשה בתפעול הסגוויי הסתיים – יותר אתה לא נופל ממנו. אלא אם את האישה שהיתה בקבוצה שלנו, שהחליטה שעשרים דקות על הסגוויי זה מספיק אימון בשביל לוותר על זוטות כמו להסתכל לאן את נוסעת, מה שהוביל אותה לסטות מהשביל הסלול להידרדרות בסגנון חופשי במורד המדושא; או אם אתה רון האבר, השם ייקום דמו, שנסע לתוך אזור התיקונים במגרש מירוצים, חבט את ראשו במדרכה ומת; או אם אתה נשיא ארה"ב, ג'ורג' אהבל בוש, שנפל כשניסה לעלות על סגוויי, רק שהוא שכח להדליק אותו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מוציאים את המכשירים לרחוב
|
|
|
 |
|
רוכבים על שפת המיסיסיפי
|
|
|
|
|
|
|
הגולם
|
|
|
|
|
|
|
הנסיעה קדימה ואחורה מתבצעת באמצעות הישענות קלה לכיוון הרצוי. בעצם, אפשר לעשות את רוב העבודה עם כפות הרגליים. וזה בדיוק הזמן להפריך את המיתוס המרושע שטוען שהסגוויי עוד ינוון את כולנו: בהפעלתו כרוך מאמץ פיזי, החל מההישענות קדימה ואחורה, עבור בזרועות האוחזות בכידון וכלה בהחזקת הגוף במצב ישר. רובין סיפרה לנו שהורידה 5 קילו בחודשים הראשונים לעבודתה.
רובין מבקשת שאסע קדימה לכיוונה. אני חושש להיתקל בה ולהפיל אותה, כשרק בדיעבד, אחרי כמה שעות של נהיגה, אבין שהמכשיר בנוי כך שהיא יכולה לעצור אותי ביד אחת, ובדחיפה קלה אפילו לגרום לי לנסוע לאחור. אני נוסע בזהירות מירבית, ומתנדנד אל עצירה מוחלטת. אחר כך אותו דבר, אבל אחורה.
עכשיו אני כבר מספיק מיומן בשביל לעשות צעד נועז ממש: סיבוב. אני כבר חושב על הטיה לצד כמו גולשי רוח, אבל המציאות פשוטה הרבה יותר: ידית עגולה שולטת על הסיבובים. אפשר להסתובב תוך כדי נסיעה, אבל אפשר גם להסתובב במקום. אז הסתובבתי.
אני יורד מהמכשיר עם רגל אחת. אני מייצב אותו, מוריד את הרגל השניה ונושם לרווחה. עכשיו צריך לחכות שכל הזקנים יסיימו את האימון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אנשי גיל העמידה מחכים לפקודה..
|
|
|
 |
|
..ומדגמנים עמידה
|
|
|
|
|
|
|
מאופניים לסגוויי
|
|
|
|
|
|
|
ניו אורלינס היא עיר הולדתו של היזם דייויד מיביין (Mebane), הבעלים של City Segway Tours. אחרי שעבד כמדריך טיולים בצרפת בחופשות הסמסטר, הוא מצא משרה כמתמחה בחברת הייעוץ העסקי PwC, אבל עד מהרה הבין שהיא לא בשבילו.
כשחברים באו לבקרו, שכר מיביין זוגות אופניים מחנות האופניים שמעליה התגורר, ולקח אותם לסיורים על גלגלים ברחבי העיר. "לא לקח לי זמן רב להבין שזו היתה דרך מוצלחת לראות את העיר, שוּק שטרם מומש", הוא מספר. ב-1999 השתקע בפריז, הקים חברה לטיולי אופניים, התרחב לערים נוספות באירופה וב-2001 כבר היו לו למעלה מ-20 אלף לקוחות כל עונה בפריז לבדה.
בתחילת 2003 התבקש מיביין לעשות סיור סגוויי בפריז לקבוצת עיתונאים מהניו יורקר, הניו יורק טיימס וסלייט.קום. "הם עבדו על סיפור על הסגוויי ומעשיוּת השימוש בו בסביבה עירונית, ובחרו בפריז כעיר הניסוי שלהם", הוא סיפר לי. "אני מודה להם על כך. לא לקח זמן רב – משהו כמו עשר דקות – להבין שהמעבר מאופניים לסגוויים לא יהיה קשה. אחרי הכל, יש להם דרישות משותפות, כמו מסלול סיור רחב עם עם רמפּות ובלי יותר מדי אנשים, מדריכים דוברי אנגלית, מידע היסטורי. היה לי כל מה שצריך בשביל להשיק את הסיורים האלה".
מיביין השיק את הטיולים בפריז, ואז התפשט לערים נוספות. את הכניסה שלו לארה"ב פתח בניו אורלינס מולדתו, ולאחר מכן נכנס לוושינגטון הבירה ושיקגו. הוא רוצה להיכנס גם לניו יורק, אבל החוק שם אוסר כרגע נהיגה בסגוויי ברחוב.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הסגוויים על המעבורת
|
|
|
 |
|
רובין מפגינה מנהיגות
|
|
|
|
|
|
|
קורעים את הכביש ב-20 קמ"ש
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו דוהרים ברחובות הרובע הצרפתי. "דוהרים" היא מילה קצת גדולה על 12.8 הקמ"שים העלובים של ההילוך הראשון שרובין הגבילה אותנו אליו. עוד מעט נקבל שגדול להילוך שני עם מקסימום של 19.3 קמ"ש, וגם אז נרגיש צורך בלתי נשלט לקרוע את הכביש. אבל לבו האלקטרוני של הסגוויי גס ברצונותינו האנושיים הפאתטיים. אם אנחנו נשענים קדימה חזק מדי בניסיון להגביר את המהירות, הסגוויי מושך לאחור ותוקע לנו את הכידון בבית החזה. "אני הבוס", הוא מבהיר כמו סוס מירוצים ותיק ונרגן.
רובין לא מרשה לנהוג עם יד אחת, אבל כולם כבר מיומנים דיים להוציא מצלמות ולהנציח זה את זה. בעליה למעבורת שלוקחת אותנו לצדו השני של המיסיסיפי, אנחנו נאלצים לרדת מהמכשיר ולהעבירו למצב נשיאה, ממש כמו רוכבי האופניים. אנחנו נעלבים קולקטיבית בשם הסגוויי על ההשוואה.
אנחנו נוסעים על טיילת הג'ז, מטיילים בין הבתים הנמוכים, עוברים ליד מפעל שמייצר את הקרונות היפהפיים של המרדי גרא, אבל מבינים שכמו מרק לשקדי מרק, כך היסוד הסיורי הוא רק תירוץ לכמעט ארבע שעות של פאן.
בדרך חזרה, רכבת משא אינסופית נמתחת מאופק לאופק וחוסמת את דרכנו כחייל ישראלי במחסום. אנחנו מודים לה בלבנו על דקות החסד שהיא מוסיפה לבילוי הנדיר שלנו עם קורקינט הפלאים. כשהיא נגמרת, אנחנו רוטנים את דרכנו למשרדי החברה.
בכניסה למשרדים אנחנו יורדים מהסגוויי ונפרדים ממנו בעצב. אני קונה חולצת תיירים של הסיור ב-10 דולר, ולאחי נדלק בעיניים ניצוץ, שמבהיר לי שהוא לא יירגע עד שישיג לעצמו סגוויי פרטי משלו.
ורובין? היא מחכה לקנטאור, סגוויי שטח 4X4, שבתנועה קלה הופך לסגוויי רגיל שנוסע על שני הגלגלים האחוריים. "ברגע שהוא יוצא לשוק", היא אומרת, "אני מבקשת העברה".
|
|
|
|
|
|
|  | | סגוויי קנטאור. צילום: ג'ון ב' קארבט, פופיולר סיינס | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
