ראשי > הרשת > נט. ארט





זה עולם מאוד מושלם
במבצע! קרב אחרון נגד השיכחה ונגד פסאדת הפרסומות, על צחוק-אחרון של שמחה לאיד מול עולם ריק, לפני שכולנו נופלים היישר אל תוך החידלון והנשייה
  אשר שכטר
11/2/2005  8:40
"מדוע האדם פוחד כל כך מן העתיד, כאשר העבר מצדיק פחד הרבה יותר גדול? "
(א.מ.סיוראן)
 

יודע כל קורא נלהב של אלפרד דבלין אשר ביקר בברלין של תחילת המאה ה-21: אלכסנדרפלאץ של היום אינה מזכירה בדבר את אלכסנדרפלאץ של פעם. ביצירת המופת החד-פעמית שלו, תיאר דבלין את כיכר אלכסנדר כתמציתה המזוקקת של ההוויה העירונית שבין שתי מלחמות העולם (על צוק-העתים שמיד אחרי שואה אחת, ודקה אחת לפני אחותה), מקום המפגש לכל מחלותיה, בית-הבושת בו סופקו כל סטיותיה הנאלחות וגם המזבח עליו חוללו והוקרבו המעלות כולן. שיטוט מזדמן באלכסנדפלאץ של היום ובסביבותיה, אמנם, אינו מגלה דבר מכל אלה: גנים מטופחים, שקטים, בהם משפחת תיירים תורנית עוצרת לאכול ארוחת צהריים חסכונית, נחים לצד הכביש, אל מול שדרת חנויות, בתי-קפה, מזללות; הכל נח תחת צילם של בנייני הזכוכית ומגדל טלוויזיה ותיק אחד, המתנשא לגובה ומשקיף בגאון על העיר שבניגוד לציפיות לא הפכה לעיי חורבות, אלא – בסופה של מאה – לבירה משגשגת. המדרכות מטופחות, מצוחצחות-כמעט, העבר – בדמותה של בנייה סוציאליסטית כעורה – שוכן לצד שיקופו הפוסטמודרניסטי המבחיל של העתיד, ובכל שולט מין רוגע שכזה: כמו סבר-פנים יפה, אך משועמם, שאנו עוטים במיוחד לקראת בואו הצפוי של אורח. כאן עוצר פראנץ ביברקופף כדי לשתות כוס לאטה, ולא כורע על ברכיו, המום וחבוט משאלות מוסר. אלכסנדרפלאץ של היום גם לא תדמה לעולם לאלכסנדרפלאץ של פעם, זו שהביאה את על עצמה את כליונה.
 
כיכר אלכסנדר היא רק דוגמא אחת, מני רבות. המודרניות מתה, וערי העולם משילות בחופזה כל זכר אליה. המערב מתמכר לחדיש, למסוגנן, ל"שיקי", רוצה לינוק מפטמתה הגרוטסקית של האובססיה לסטייל ולסטריליות, אך לא יכול, שכן היא מלאה בסיליקון. מרכזי הערים משוקמים, שדרות חנויות אינסופיות, קניונים, מזללות עמוסות ובתי-קפה מעוקרים מוקמים, רוקדים במחול של ארכיטקטורה, עומדים על כרעי תרנגולת, עמלים קשה כדי להשקיט את נהמותיו המאיימות של כור-המצרף שחישל וכילה את ארכיטיפ האדם המודרני האחרון, פראנץ ביברקופף. שלטי פרסומת מראים לנו עולם אחר, מושלם, משעבדים אותנו לאשליית הקניונים והקניות, הרב-תרבותיות וסגנון החיים המסונתז, התולעי, שקנה לו אחיזה מוחלטת בנו; שידורי הטלוויזיה מראים לנו בנייני זכוכית בוהקים, מעוקלים, שקרני שמש נוצצות דרכם – אולימפוסים של אנשי-עסקים מחויטים ומורמים מעם ואדוני-ממון נסתרים, נחבאים מעין.
.
אולי איננו מודעים לכך, אך על ראשנו מוטחת אותה תעמולה שחבטה בראשו החבוט ממילא של ביברקופף. ההבדל הוא ששלנו אסתטית יותר, מקבלת יותר וחשוב מכל – לפחות למראית עין, היא משתלמת יותר. הרי מי רוצה את אפרוריותה המדכאת של אלכסנדרפלאץ בזמן השלטון הקומוניסטי? או את חורבותיה של הכיכר, דקה לאחר שנדמו רעמי ההפצצות של מלחמת העולם השנייה? או את אלכסנדרפלאץ, ברלין, של שירים פטריוטיים מרירים, נכי-מלחמה מקרטעים ומטולאי-דש, נוכלים קטנים, בריונים שיכורים ופעילים פשיסטיים, איברה המוצנע של הזונה הסיפיליטית, המהלכת אלי שואה? לא, מקדונלדס זה הרבה יותר נחמד, נקי, בנייני עסקים משרים אווירה נינוחה; אלכסנדרפלאץ של פעם נקברה תחת חורבות הזמן, אש-הגיהינום שהולידה כילתה אותה ואת המודרניות המסויטת, הקדחתנית והאידיאליסטית יחד. העולם הוא עולם מטופח, מצוחצח עכשיו - ככה לפחות צריכים להיות הדברים על פני השטח. לכן, יטואטאו מהר ההרס, ההזנחה, האפרוריות המדכאת של ההיסטוריה והאפרוריות המדכאת של כיבוש לא מוצלח, יודברו המזיקים השונים המכערים את פניה של אשליית הסגנון ו"הסטייל". ולא יתדפקו עוד אלה המשוקצים בשערינו אף פעם. הגוף יתרגל, אולי ימצא בהיעדרם תחליף אחר, נוח יותר לסביבה. אך בינתיים, אבוי, הוא עוד כמה לדיבוקיו: לבנייני האבן המתפוררים, המטונפים, לטורפים השונים האורבים בין צלליהם, לגולה מתחת לפני האדמה ולמיועד לשם, להרס ששני עשורים (בקירוב) של "מלחמות כוכבים" ראוותניות וסטריליות כבר השכיחו, לאותה להבה כבויה של אש וחורבן, אשר את הדהודיה הרחוקים עוד אנו שומעים היום, ומשקשקים מפחד. לפעמים, הגוף מבקש לו חיידק.
***
"מי שהבין כי העולם הזה שרוי במישור האשליה יכול להפוך לדתי, ובכך להציל את עצמו מן העולם, או להציל את העולם, בכך שישמיד את עצמו. הפשרה שאנחנו עושים עם האדמה היא קורבן חיינו. גם לאשליות יש מזבח. הצללים ניזונים מן הדם ומן הוויתור שלנו."
(א.מ. סיוראן)

האמן הגרמני סטפאן הוינרלוך מחזיר לעיר את אישיותה האובדת, את אנושיותה. עבודותיו מציגות נופים עירוניים בשיא "תפארתם", אפורים, נטולי-הדר, חונקים מרוב גודל ומשופעים באבק המלחמות, פגעי מזג האוויר וחלוף הזמן. בניינים אלה חסרי-זמן, חסרי-מקום, יצירים של מודרניות רדופה ושל פוסט-מודרניות מזניחה ומתעלמת. הם מנכרים, עצם המבט בהם מעורר את תחושת הבדידות: אין בנמצא בני אדם, גם לא חיות, אין שום עדות שישנם חיים בהם, לבד מן הרמיזה המעודנת. האדם הקטן מביט בהם מלמטה, משתאה מגודלם, כיצד הם נדמים כנצחיים, עמידים כנגד רצונם של אנשי הזמן, הטבע, ההיסטוריה. ביניהם, נשמע שירם של אלפי בני אדם שעברו בהם, נכנסו לתוכם, חיו מספר זה וזה של שנים - ומתו. אלה בניינים עם עבר, שכל פינה מוזנחת ומאובקת בהם משדרת נצחיות גאה, יציבה, בניינים שעבורם העתיד הוא כמעט מובן מאליו, טיטאנים על כס-מלכותם אשר אינם יודעים על בואו של זאוס. הפיח, האבק: אלה המוניומנטים לפני שהם נשלפים ומשוחזרים, מופשטים מלבושם – אלה קיסרי האורבאניות, עטויי גלימת הלכלוך וההזנחה שהיא ההיסטוריה. מתחתם, ביברקופף הנמלה, הקורבן המיוסר, האדם המשוחרר והכבול, מתבטל כאין וכאפס, קם לתחייה, נכלא מחדש; בניינים אלה כבר ראו וקברו מאות ביברקופפים. קשה לתאר כמה אודיסיאות הם אוצרים בתוכם, כמה אדיפוסים וכמה מדיאות – ועדיין, על אף הכל, על אף הטינופת, הלכלוך, האבק, על אף הזרות, הניכור והעזובה הם עומדים על תילם, גאים כביום שנחנכו, ניצבים לבדם על פסגת העולם, למרות שגם שם תופס אותם עשן השריפה, משחיר וחורט את שמו על מפתניהם. האדם מתפתח בתוכם, מתחתם, לא מעליהם  - שלא כמו הארכיטקטורה החדשה, יש להם סיפור, ועבר; אפשר לדמיין אלפי אנשים חיים, אוהבים, מקללים, משתעלים שיעול נוטף ליחה-שחורה ונופחים את נשמתם בין קירותיהם. אלו בניינים של משוררים, של סופרים, של אינספור קפקאים ודבלינים ויונגרים קודחים וגם של אחד, אב-טיפוס אלמותי: מאלטה לאורידס בריגה. בקלות אפשר לדמיין את האמן נחנק כאן, אך לפחות אפשר לתאר כאן אמן, וזהו כבר יתרונו האחד של לוע הגיהינום על פני מפל הקיטש המבעבע של הפוסט-מודרנה.
***
"הרעל המשמיד את החלשים בטבעם הוא גם המחזק את החזקים – אשר אינם קוראים לו רעל."
(פרידריך ניטשה)

צ'ארלס קראפט כמשל: אמן ותיק, חבר קבוצת אנפופ-ארט, אשר כבר הוזכרה כאן יותר מפעם אחת בעבר (ותוזכר שוב, ובהרחבה, בעתיד), ומשב רענן של חיים בתחומה הצחיח והמשעמם להחריד של הקרמיקה. קראפט התבוסס במשך שנים באלמוניות, כצייר וככותב, עד שעלה על הרעיון שהקפיץ אותו לתודעה והזניק עבורו את הקריירה: חרסינה. כולנו רואים צלחות קרמיקה בחנויות-מזכרת כשאנו מתיירים בארץ זרה, הוא מסביר, וגם בכל חנות מתנות בקניון ולפעמים גם במבצע מיוחד בסופרמרקט - ללא יוצא מן הכלל, המתואר שם יהיה תמיד נוף פסטורלי, כפרי, בו טחנות רוח יסתובבו ברינה, ועלמות ועלמים בלבוש מסורתי ירקדו בהרמוניה. העולם האמיתי הוא בבחינת מוקצה בתחום זה של פנטזיה שלווה, לכן קראפט החליט להביא לשולחן האוכל, למדף המזכרות ולבתי האספנים את הזוועה הלא-מוזכרת, שתחליף את מחולן הענוג של העלמות ההולנדיות בקבקבים.
 
עבודות החרסינה של קראפט הן יחידות במינן. רצח, תקיפה, מלחמה, רצח-אב, רימוני-יד, רובי תקיפה עשויי חרס וקומקום-היטלר – אלה לא העבודות שרוב האנשים היו רצים לראות תלויות אצלם בסלון, וקשה לדמיין ארוחה משפחתית שבמהלכה נעשה שימוש בהן. עבודות אלה מציגות לראווה את הזוועה כחפץ נוי מטופח, מלוטש ביד-אומן: אכול מצלחת צ'רנוביל, שתה תה מקומקום-היטלר, תלה על קיר-ביתך סצנת רצח מחרידה, התנקש במנהיגי המדינה עם אקדח פורצלן שעליו מצוירת טחנת רוח פסטורלית מן המאה שעברה, הרוג את אחיך בעזרתו היעילה של אקדח-ישו!
 
הסאטירה של קראפט מבריקה, ועוקצנית. היא מכניסה את המחריד והנוראי והלא-ידובר דווקא דרך חפצי הנוי, כלי המטבח, בקבוק הבושם. היא אפקטיבית, בגלל שהיא מחדירה אותם לתחומים בהם, לפחות לכאורה, לא אמורה להיות להם דריסת רגל. כמו אנפופ ארט כולה, הוא מחדיר את הפגום, את הנכה, את הלא-אסתטי והמוזר, את הרע ואת המתועב לתוך המסגרת הטהורה, כביכול, מרעיל אותה שעה שהוא – לכאורה – מחקה את סגנונה: שיווק פרטיזני לעולם ההפוך לגמרי מזה ה"אידיאלי" הנשקף אלינו ממודעות הפרסום והקמפיינים. יצירתו של קראפט היא קטלוג מעוצב להפליא של מחלה, אסון ומוות. היא מזמינה אותנו ללגום מתרעלת חטאינו, לאכול ובה בעת ללמוד על העולם, לרחוץ בניקיוננו המוסרי ולהושיט תמיד את הלחי השנייה. על הפער בין שני העולמות, האמיתי והמדומיין, הרצוי והמצוי, הוא מלמד דווקא ע"י הקירוב ביניהם, טשטוש הגבולות, יישום הטקטיקות של האחד על האחר, אימוץ הפשע, החטא והחורבן, ולא דחייתן העיוורת. אם אתה שוכח מה עשית או מה ראית, סימן שאתה רוצה לשכוח מי אתה.
***
יצירתו של ארתור גולאקי אינה מסוגננת, אינה מסודרת ואינה נוגה. היא כאוטית, וספוגת עשן, היא רדופה ומסויטת כאדם שנטרפה דעתו והוא רץ בצעקות בין סמטאותיה ורחובותיה של העיר, חבול מנפילות מזדמנות ואנוס להמשיך בריצה. המציאות בה היא אפורה ושוחקת, מלאת אלימות וסיפוק מטונף וחשמל, האנשים בה הם חיות טרף המונעים ע"י דחף ודחף בלבד, יצרים שיצאו משליטה והפכו לסערה הבולעת לתוכה אנשים ויורקת אותם מבותרים, שבורים, חצאי-אדם. המציאות היא מציאות של עתיד מזוהם, מאוכלס-מוטציות, המקצין את נוהגיו הרעים עד שהם הופכים לנורמה, עולם שבו המציאות היא אונס והאהבה היא רצח. ציוריו של גולאקי הם פינות נשכחות של תודעה, לא-מודע תעשייתי ספוג פחם וסטריכנין, מציאות שאין בה חסד אלא הריקנות, עולם שבו הסגנון ממציא את עצמו מקליפותיו הקודמות, האנושיות, של האדם ויוצר מהן משהו אחר, מלוכלך, ריק, חסר-שם או מקום, עראי לכל היותר, אוסף מקרי של תאוות ויצרים העולים אל פני השטח. ציורים אלה הם פינות נשכחות, מואפלות, בודדות, בתודעתו של פגר נשכח, ברייה נעלמה, נשימותיו האחרונות של המוח המהלך אלי חורבן בעיניים עצומות, יקום בו מתקיימים יחדיו רק המושא והיצר. עולם שכזה, הוא דקה אחת אחרי ההרס, ודקה אחת לפני שואה.
***
בניגוד למשתקף מן הפרסומות, חוברות האשראי, מוצרי הקרמיקה ושלטי החוצות, עולמנו אינו מושלם, איננו יפה, הוא איננו (ומוטב שלא יהיה) קשת של צבעים ואנשים מכל האומות והוא אינו מופת משום סוג. הפסאדה הזו מגוחכת, וראויה יותר מכל להשחתה אלימה. יש בו אנשים, שחייהם אינם אלא לולאת חנק, יש בו אמנים שמכלים את חייהם בשנאה ריקה, מיואשת, על סף האבדון, כיוון שליצירה בעלת ערך שאינו-כלכלי אין מקום בו; יש בו מוות, ואובדן, ויש לו שדים בארון ומפלצות מתחת למיטה, והתקפי חרדה טיפשיים בהם הוא יורה לכל עבר, בניסיון נואש להיפטר מהם. יש לו פחדים, ורבים מהם, פחדים רוחשים ופעילים-תדיר, המחריבים אותו מבפנים, שעה שהוא מתעקש לשמור על חזותו המזמינה, הקפואה כמו חיוכה המת של אישה מוזרקת-בוטוקס. העולם הוא מכוער, לא רק "יפה". הכיעור בו צומח, הוא משגשג, הוא אולי נראה טוב ואולי מריח טוב, אך בתוכו הוא שורץ תולעים חנוטות בחליפה, פסיכופאתיות.
 
והאמת היא, שאנחנו כמהים-פסיבית לרוע, לשד המודרני הרע והטוב, למלחמות וקטסטרופות, לפשע ולרצח. הפסאדה החדישה והרגועה אינה טבעית, אנו יודעים זאת, גם אם איננו מכירים בכך. אז נצפה בסרט אימה, אסונות, מלחמה – חזיונות מצולמים של אפוקליפסה מוזמנת – ונוקיע את הפחות-מעודנים מבינינו תוך התעלמות נוחה מכך שכל אחד מאיתנו הוא צ'ארלי מנסון, ונרגיש בטוחים כשאנחנו נכנסים בלילה למיטה. וכמה זמן אנחנו מצפים שזה יימשך? כמה זמן אנחנו מצפים שדחיית-חצוצרות-יום-הדין הזאת תחזיק מעמד? מספיק כדי להעביר אותנו את הלילה. השגרה המוכרת כבר תשכיח את זה מאיתנו מחר.

האמנות היא שדה הקרב כנגד השכחה הזאת. על הדימויים, על המקובל, על התודעה הקולקטיבית ועל אופן עיצובה, על הזכות לקרוע את היריעה מעל פרצופו המכוער של העולם המתגנדר מול המראה, על הדרך שבה יסיים הוא את חייו או שיסיים קודם את חייהם של האמנים הפועלים בו - הקרב מתנהל עכשיו. בכל מקום, בכל רחוב, בכל אתר אינטרנט בכל חלון ראווה – הוא אולי אבוד מראש, אולי נואש, אך הוא קריאה אחרונה, הרסנית, משכרת, של חופש: החופש לצחוק צחוק-אחרון של שמחה לאיד לנוכח עולם שהופשט לפתע מנכסים אשר מעולם לא היו לו, טרם שכולנו נופלים נפילה תלולה היישר אל תוך החידלון והנשייה.
 

"האדם איננו יכול להיפטר משום דבר. האדם יכול להיפטר מן הכל. הסתירה תיושב כאשר הוא ייפטר ממנו עצמו".
(א.מ. סיוראן)
נט.ארט
המדור, המתפרסם מדי יום שישי, חושף אמנים שלא היינו פוגשים אילמלא הרשת.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
והאמת היא, שאנחנו כמהים-פסיבית לרוע, לשד המודרני הרע והטוב, למלחמות וקטסטרופות, לפשע ולרצח. הפסאדה החדישה והרגועה אינה טבעית, אנו יודעים זאת, גם אם איננו מכירים בכך. אז נצפה בסרט אימה, אסונות, מלחמה – חזיונות מצולמים של אפוקליפסה מוזמנת – ונוקיע את הפחות-מעודנים מבינינו תוך התעלמות נוחה מכך שכל אחד מאיתנו הוא צ'ארלי מנסון, ונרגיש בטוחים כשאנחנו נכנסים בלילה למיטה