 |
/images/archive/gallery/204/309.jpg
צילום: עידו קינן  |
|
|
|
|
| הוא מזלזל במי שכותב בשם בדוי, מספק ניתוח אסטרולוגי של בלוגו ומהגג ברחבי הרשת. העולם על פי יצחק שפי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מארס (מאדים) בעקרב זה אחד ההיבטים האלמנטריים במפה
אסטרולוגית", מסביר יצחק שפי את פשר שם הבלוג שלו, "מארס בעקרב". שפי (56), שם אמיתי, תמונה אמיתית (אני מציינת את זה כי תהיה לכך חשיבות בהמשך, ב"פוסט הנקניק" הקונטרוברסלי), ממשיך ומבאר כי לבלוג שלו, שנולד ב-17.2.05 בשעה 23:53, ניתן לשרטט מפה שתלמד על טבעו, תפקידו, יעודו, ואף על עתידו.
אז מה אומר מארס בעקרב? לפי הרשום בפוסט, על סמך פרק מהספר "אסטרולוגיה בשיטת עשה זאת בעצמך", מדובר באלמנט שמצביע על "טבע ראשוני מהדרגה הגבוהה ביותר – או הנמוכה ביותר. על דחף השׂרדותי ומיני חזק, כששני הדחפים הללו משתלבים היטב זה בזה". על צד החיוב נרשמים כריזמה ודחפים מיניים עזים, וכן עושר רגשי. על צד השלילה נרשמים נטייה למגלומניה, להשפיל, להתהולל, לנטור טינה.
רעיון חביב, ומעניין היה באמת להושיב אסטרולוג לנתח בלוגים לפי תאריכי ההקמה שלהם ולראות איך זה מסתדר מבחינת התוכן, תדירות הפרסום והטמפרמנט של הבלוג באופן כללי – אם מישהו מתנדב, אני מתנדבת לפרסם את זה. אבל שלא תקבלו את הרושם שאסטרולוגיה זה מה שמעסיק את שפי. לגמרי לא. הבלוג שלו, כעדותו, הוא "כבד ראש". אז איך זה קשור לנקניק?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כמו הומלס עם חליפת חתונה
|
|
|
 |
|
|
|
ובכן, יצחק שפי, שם אמיתי, כאמור, יוצא חוצץ בפוסט הנקניק נגד תרבות הניקים. "החטאת רובץ באפשרות, אפילו אם היא רק תיאורטית, שמי שכותב-מפרסם באינטרנט בשם-בדוי יגיד ש'זה לא אני, זה הדמות'", כותב שפי, וממשיך באמירה המקוממת, המטילה דופי ברוב הגדול של אוכלוסי הרשת: "אופציית הניק משומשת אך ורק על-ידי אנשים שמצבם האמיתי הוא כלאחר-יאוש, כמו הומלס שהולך לקניון עם חליפת החתונה שלו ועושה קניות עם צ'קים מזויפים, כי זאת הברירת-מחדל שלו. התפקיד של מה שנקרא בימינו פסיכולוגיה הוא לתת לכל מאן דבעי לגיטימיציה לשסעת שלו. בדרך של משחק תפקידים (וליתר דיוק התחזוּת) לאפשר לו להמשיך להתדיין (האמת רציתי להגיד להזדיין) כאילו כלום".
ולא רק את הניקים הוא פוסל, אלא משליך מהם על "הישות הוירטואלית הנקראת 'קהילה', אשר במהותה מה היא בעצם אם לא 'חברה בע"מ'. מכל בחינה שהיא אין בכתיבתם של הנק-ניקים שום חוט-שידרה, שלא לדבר על סגנון, אף פעם זה לא יותר מאשר גחמה, שום 'בשׂוֹרה' לקוראים... ואין צורך להיות קבליסט כדי להבין למה, כל תינוק יודע ש'לכל איש יש שם' – ויברציה אחת שאיתה יש גבול עד כמה הוא מסוגל לזייף ולתלוש ולהדביק ולהמציא את עצמו".
ואם לא די בכך לקומם את כל בעלי הכינויים באשר הם, מוסיף שפי ב'אני מאשים' שלו נגדם: "באקסיומה, כל מה שאתם מפרסמים שלא בשמכם האמיתי הוא קישקוש, השתטות, שיכרות, משחק-מחשב, אנרגיה נטו (כלומר כוחנות), קיבּוּעַ של חולשותיכם, דברים שאם הייתם עומדים עליהם למשפט אז סניגורכם היה יכול לטעון לגביהם את טענת האי-שפיות-זמנית. כי מה ההבדל בין פסיכי לבין שפוי? הפסיכי מיישם (במקרה הנדון מפרסם בניק) את מה שבשפיוּתוֹ רק עובר לו בראש... מי שלא מסוגל לפרסם בשמו האמיתי שלא יפרסם! עד שירווח לו. וכשירווח לו – ככה זה עובד! – הוא ימצא את עצמו מפרסם לא את מה שהוא כתב אז אלא משהו אחר, חדש. אבל אם הוא יפרסם כאן-עכשיו-בשם-בדוי הוא מאפיס את הסיכוי שאי-פעם ירווח לו. וכמובן שגם פירסום 'תגובה'-'טוקבק' הוא פירסום, לכל דבר".
למרבה הצער, אין הרבה תגובות לפוסט הזה (אולי אתם, קוראים יקרים, תעשו משהו בנידון). "מנגולי ניק גאה" הגיב: "מה שבטוח הוא שמי שכותב בשמו האמיתי ומפרסם רשימה מלאת תוכחה על האספסוף החלש, חסר המסר ומוג הלב שבוחר להתבטא אחרת - מקבע את מיקומו בעיני עצמו. גם לזה יש יתרונות לא מעטים". ואילו בעל הניק "הצועד בנעליו", הידוע גם כ"הסטוריון מצעד המחץ", כתב על כך: "ספר את זה למארק טויין, ג’ורג’ אליוט, אמיל אז’אר וגם לקוהלת".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"בים מי אפּ, שפי". צילום מהסדרה Star Trek
|
|
|
|
|
|
|
החבר הדמיוני של החבר הדמיוני
|
|
|
|
|
|
|
שפי מתהגג בבלוג על הסימפוניה השלישית של מאהלר. הוא מצטט שירים של יונה וולך ושל נתן זך. הוא מנתח את "כוכב הלכת של מר סאמלר" מאת סול בלו עם פטירתו של הסופר היהודי. ועל פי הרשימות בטורצד הבלוג שלו, הוא תורם מאמרים למגזין "אימגו", מפרסם שירים וציורים ב"במה חדשה", כותב ביקורות על מוזיקה קלאסית ותגובות בנושא מוזיקה קלאסית בפורומים בפורטל הקלאסי, אתר מומלץ בפני עצמו. שפי גם טורח ומלנקק מהבלוג אל תגובות שלו המפוזרות ברחבי האינטרנט, לטובת מי שהחמיץ.
על סול בלו הוא כותב, בין השאר: "בכתיבתו של בלו יש הכל, גם הרבה טעמים, ותשומת-לב מיוחדת לריחות – ב'מערכת קולנוע ביתי' שקניתם לאחרונה אתם מקבלים פחות. למרות הקירבה המסוימת-המשוערת בין השקפותיו של בֶּלוֹ-עצמו לבין השקפותיו של גיבורו הראשי (זה או אחר) יש תמיד להקפיד על הבחנה ביניהם – גם כשמדובר באינטלקטואל כמו סאמלר (או בפרופסור לפילוסופיה, למי שקרא את 'הרצוג') נקודת התצפית של האמנות שלו היא תמיד יותר גבוהה".
בפוסט "החבר הדימיוֹני" שפי שואל אם מישהו זוכר של מי האמירה "אלוהים הוא החבר הדימיוני של המבוגרים", ומתבסס על אמירה זאת כדי לומר: "אם אלוהים הוא החבר הדימיוני של המבוגרים, אז המבוגרים הם החברים הדימיוניים של הילדים. המבוגרים הם גם החברים הדימיוניים של הנשים, כמו שנאמר בשיר של לאה שבת: '"בשבילי הירח אצלו בידיים/ בשבילו בשמיים'".
והוא שואל מיהם החברים הדמיוניים של אלוהים: "אולי המבוגרים שכבר מתו, אולי הילדים שעוד לא נולדו, אולי הנשים שעוד לא בידיים שלו. ובכל מקרה לא רק שיש לו אלא שמִזְמן הוא גם לוקח, לוקח את הזמן שלו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
