 |
/images/archive/gallery/296/059.jpg סטיבן גרארד מול ג'ון טרי.
צילום:רויטרס  |
|
|
|
|
| ערב מעצבן מול יורם ארבל וליברפול גרמו לצביקה בשור להזות על עולם של תקשורת קהילתית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הדבר הכי משמח בלהיות כותב טורים בימים האלה שלנו, הדבר הכי משחרר, זו הידיעה שבפליטת המלל שלי, אפילו כשאני בכושר כתיבה נורא ואיום, אני לא סותם לאף אחד את הפה. המקום שלי פה ב-NRG הוא רק עוד אלטרנטיבה אחת, אחת מכמעט אינסוף ברירות לאנשים שכותבים על אינטרנט, תרבות דיגיטלית, או בכלל, כותבים. המשאב הנדיר היחיד שאני גוזל משאר אחי לכתיבה זו המשכורת שאני מקבל.
מי שעובר בזמן האחרון באתרי שיתוף תמונות כמו flickr, רואה שחלק מהתוצאות שצלמים חובבים מפיקים שם דומות ברמתן, לפחות דומות ברמתן, לתמונות שאנחנו רגילים למצוא על שערי המגזינים המרהיבים ביותר. מה שחשפו בשעתם הבלוגים – שהכסף, הזמן והעוצמה, ולא הכישרון, הם שנמצאים בידי ה"מקצוענים" – חושפת עכשיו קהילה של אנשים שמצלמים.
אין כאן כדי לומר שאין מקום לאתרים גדולים, לעיתונים וערוצי טלוויזיה, שישלמו
למקצוענים כדי שאלה יבצעו את מה שהחובבים בקהילות עשויים לבצע טוב מהם. רוב צרכני התקשורת, או לפחות החטיבה הגדולה ביותר מתוכם, ישאפו לקבל תוצרת מקצוענית מוכתבת מלמעלה, בין אם כי באופן ממוצע מדובר בתוצרת כמעט-טובה, ובין אם כי הם כצרכנים מעדיפים לראות את מה ש"כולם" רואים כדי לדבר על זה מחר בעבודה.
צריך לזכור גם שאת הטור הזה קל הרבה יותר למצוא מכל פוסט מעולה בבלוגים כרגע. עמודי אש ועשן הדריכו את האדם מאז ומתמיד, ואין פלא שבסופו של דבר, גם בעולם רב-ערוצי, לערוץ 2 יש רייטינג גבוה הרבה יותר ממי שנמצא במקום מתחתיו.
אבל תוצרי השוליים, תוצרי הקהילות, הופכים עשירים ומעולים כל-כך, והכלים למצוא את המיטב שבהם, את המתאים אישית שבהם, הולכים ומשתפרים, שיכול אדם להזות בעולם בו תהפוכנה הקהילות לחלק בלתי נפרד מחוויית צריכת המידע והבידור שלו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
פליקר עוזר למצוא נעדרים
|
|
|
 |
|
 |
|
5,000 קריינים
|
|
|
 |
|
|
|
הנה אתמול, חצי גמר ליגת האלופות, ואני לא אוהב את יורם ארבל. מה לעשות וקצה נפשי בחיפוף ובטעויות החוזרות על עצמן. בעולם של היום, אין לי אלא לשבת מול מסך הטלוויזיה ולהתעצבן. בסופו של ערב התעצבנויות, אני עוד עלול לשנוא את מר ארבל, שכל חטאו היה שלא קלע לטעמי.
בעולם של קהילות, יורם ארבל היה נשאר הבחירה של הרוב. הם מכירים אותו מהמונדיאל עם שפיגלר כפרשן. יש לו גם כריזמה שקשה לשחזר. אבל אני הייתי מתחבר לשידור אלטרנטיבי, של איזו קהילות שדרים, או קהילת ליגת אלופות, שהיתה מתקבצת לה באיזו פינה עתידנית ב"תפוז" ומפיקה קריינות למשחק (את ערוץ הקול של הקהל הייתי מקבל בנפרד). ערוץ 5 והכבלים/לוויין היו עדיין מקבלים ממני את שכר טרחתם, אבל כאב הראש היה נחסך ממני.
ולמה לעצור רק בפס הקול של המשחק? בעולם קהילתי מושלם כזה, בו כל דבר נתפס הופך לזרם נתונים, מפורק ונשלח לכל חובב שחפץ בו, שם הוא מהונדס מחדש ונשלח לכל צרכן שחפץ במוצר החדש, יוכלו חובבים וקבוצות חובבים לקבל את הנתונים המגיעים מהמצלמות במגרש ולהפוך אותם לשידורים אלטרנטיביים. יכולה קבוצה אחת להחליט שהילוכים איטיים של מהלכים יפים ויזואלית יקבלו אצלה מקום גדול יותר. יכולה קבוצה אחרת להתמקד בפניהם המאומצות של שחקנים, או בישבניהם הצמיגיים. כל אחד וטעמו.
הצלמים, לפחות על פי מגבלות דמיוני, יישארו אותם אנשי מקצוע. כרגע אי אפשר להכניס 10,000 צלמים למגרש אחד. אבל 10,000 נתבים ו-5,000 קריינים – בטח שאפשר.
התסריט הזה, שאני סוחב איתי כבר כמה שבועות לכל אחד מהמקומות בהם אני צורך מידע ותרבות, אינו דמיוני כל-כך. טכנולוגית הוא אפשרי (אם לא מחר, אז מחרתיים), קהילות בעלות עניין משותף ברשת כבר הוכיחו את יכולתן לעשות דברים מרשימים ביותר. השאלה אינה "האם זה יקרה", כי זה יקרה. היא גם אינה "מתי זה יקרה", כי זה יקרה כשזה יקרה. השאלה היא "מי יעשה מזה את הכסף", וכאן, כמעט כל מי שמעורב במשחק של מדיה/טכנולוגיה/קהילות יכול להפוך לאימפריה של העידן ההוא.
| | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
