 |
/images/archive/gallery/297/364.jpg רוזנצווייג ומצלמתה.
צילום: עידו קינן  |
|
|
|
|
| שיחה עם אליזבת' רוזנצווייג, מדענית המחקר הבכירה של קודאק, על מות הפילם, שיתוף תמונות וקופסאות נעליים וירטואליות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אליזבת' רוזנצווייג אומרת לי: "כשהדור שלנו ימות, לא יהיו אנשים שיצטרכו פילם". את לא צריכה להיות מדענית מחקר בכירה בחברת איסטמן קודאק בשביל להגיע לתחזית הזאת, אבל כיוון שזה בדיוק מה שרוזנצווייג (45) עושה, זה בהחלט נותן לתחזית
משנה תוקף.
למרות הגדרת תפקידה, רוזנצווייג הגיעה לקודאק דווקא בזכות עברה כצלמת ואמנית. מה שמשך אותה לשם הוא סיפור לידתה של קודאק, כשג'ורג' איסטמן המציא ב-1888 את הצילום על לוחות יבשים, וכפי שמנסח הנראטיב הרשמי של החברה, שם בידיים של העולם את המצלמה הפשוטה הראשונה.
הרבה נוזלי פיתוח זרמו במעבדות הצילום מאז ועד שלהי שנת 2003, אז קיבלה קודאק החלטה אסטרטגית קשה ואמיצה להעביר את הפוקוס מהצילום בפילם – שהיה אחראי על רוב הכנסותיה ורווחיה – לצילום הדיגיטלי. ההחלטה כללה פיטורים של חמישית מכוח העבודה שלה, כ-15 אלף איש.
שיתוף התמונות, שנובע ישירות מהמעבר לפורמט הדיגיטלי הנוח יותר לשיתוף, זוכה גם הוא לתשומת לב מיוחדת בקודאק, שלפי רוזנצווייג "לא עוצרת בַּקליק". סיסמת-העל של החברה היום היא Share Moments, Share Life (שתפו רגעים, שתפו חיים), ההרחבה הדיגיטלית של הסיסמה שליוותה את קודאק שנים רבות, Kodak Moment. "הסיפור של קודאק", אומרת רוזנצווייג, "הוא לחלוק את החיים שלך דרך תמונות".
לאן הולך הצילום הביתי?
"יותר אנשים יכולים לחלוק תמונות עם חברים ומשפחה. אנחנו יכולים להיות באירוע משפחתי, אחד מאיתנו מצלם ומעלה לאתר ofoto של קודאק, וכולם יכולים להיכנס ולהדפיס. אני מקבלת את כל התדפיסים שלי מ-ofoto. אני יכולה לקחת את המצלמה הדיגיטלית לחנות ולפתח שם, אבל זה יותר מדי עבודה".
את מדפיסה פחות?
"כשצילמתי בפילם, נהגתי להדפיס כפול מכל דבר, כדי לתת עותקים למשפחה. עכשיו אני מדפיסה בבית חלק מהתמונות. אם אני רוצה איכות גבוהה, אני מדפיסה ב-ofoto".
הפילם ייעלם?
"הדור הבא זה דור Y, בני טיפשעשרה ו-20+ – הם מוכנים להשתמש בשניהם, אבל יש להם נטיה לדיגיטלי, כי זה קל. הבן הכי צעיר שלי בן 7. הוא ודאי לעולם לא ישתמש בפילם, כשהוא יקנה מצלמה מכספו בעוד 20 שנה. כשהדור שלנו ימות, לא יהיו אנשים שיצטרכו פילם. זו דעתי, לא הדעה הרשמית של קודאק, אבל אני חושבת שגם הם חושבים בכיוון הזה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
פילם, הולך ונעלם. צילום: יחצנות קודאק
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
"הצילום הדיגיטלי בהחלט ישתלט. אם תסתכל על הדורות של המשתמשים, יש אנשים כמוני, שהתחילו עם פילם. אני עדיין מצלמת לפעמים גם בפילם וגם בדיגיטלי. לפעמים אני מצלמת בפילם ומורידה את התמונות על דיסק. לקח לי הרבה זמן להפסיק להשתמש בפילם, אבל הצילום הדיגיטלי יותר אמין, נהיה יותר זול, ואפשר לשלוח באימייל".
לאחרונה דווח שהמצלמפונים (סלולריים עם מצלמה) נמכרים פי 4 יותר ממצלמות דיגיטליות רגילות, מה שלא מפליא בהתחשב בקלות שליחת התמונות מהסלולר למשפחה וחברים, לאתרי אינטרנט וכדומה. המצלמפונים גם מאיימים לעקוף את המצלמות הדיגיטליות ברזולוצית הצילום – במרץ השיקה סמסונג מצלמפון של 7 מגהפיקסל.
"זה נוח, כי לאנשים תמיד יש את הסלולר שלהם, וקל לחלוק את התמונות", אומרת רוזנצווייג. "לא מזמן בעלי רצה לקנות משהו, צילם בסלולרי ושלח לי למחשב. זה דבר טוב, אבל יש אנשים שחוששים מבעיות פרטיות. בחדר הכושר שלי יש שלט בו כתוב שאסור לצלם".
ממציא הטלפון הסלולרי, מרטין קופר, אמר לאחרונה בראיון ש"בשביל לצלם צריך מצלמה ולא טלפון".
"כולם קונים מכשיר סלולרי. היו מחקרים לאחרונה בנושא: האם אתה רוצה מכשיר אחד שעושה הכל, כמו הבלאקברי? טלפונים שעושים וידאו? לפעמים אני מעדיפה שלא יהיה הכל באחד. מצד שני, הגעתי עכשיו לארץ" – היא מצביעה על תיק הגב העמוס שלה – "יש לי מחשב, מצלמה דיגיטלית, טלפון. אני נושאת המון קילוגרמים. אבל אם לא ניצור ממשק משתמש נוח, אנשים לא ישתמשו בזה. אני לא אשתמש בזה אם זה יהיה מסובך מדי. האיכות בסלולר לא כל כך גבוהה. יש עדשות טובות יותר מאחרות, אבל זה עניין של רזולוציה – אני לא יכולה לשים קובץ של 4 מגהבייט על טלפון".
אבל אפילו רוזנצוויג מוכנה להודות שלפעמים עדיף להשאיר את המצלמה בבית, כי הצילום הוא תחליף לא מספק למציאוּת. "אני מגיעה לאירועי בית ספר, וחצי מההורים מצלמים בווידאו במקום להסתכל. הייתי עושה את זה פעם, אבל החלטתי שאני לא עושה את זה יותר, כי אני מאבדת את החווייה של להיות שם. עכשיו בתי הספר שוכרים צלמים מקצועיים, וכל הורה משלם קצת ומקבל קלטת וידאו. יש לי שלושה ילדים, והם עושים כל כך הרבה דברים. יש לי שלושה סרטי וידאו של אותו אירוע, רק עם ילד שונה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פיתוח תמונות, עדיין איתנו. צילום: יחצנות קודאק
|
|
|
|
|
|
|
אנשים בלי חיים שמים תמונות באלבומים
|
|
|
|
|
|
|
רוזנצווייג הגיעה לישראל לפני שבועיים להרצות בכנס הארגון הישראלי לאינטראקציית אדם-מחשב (IsraCHI) ובכנס UCD 2005 של חברת Addwise. "פעם, אם רציתם לצלם הר, הייתם צריכים חמור ולוח צילום ענקי. זו היתה חוויית שימוש רעה מאוד", אמרה בהרצאתה. "מצלמות הפילם הפכו כל אחד לצלם, אבל יצרו את בעיית 'קופסת הנעליים'. לי יש קרטונים על קרטונים מלאים בתמונות. יש אנשים מסודרים ששמים את התמונות באלבום, אבל אף אחד מהאנשים שאני מכירה אינו כזה. יש לי הרגשה שלאנשים האלה אין חיים".
המעבר לצילום דיגיטלי פתר את בעיית התשלילים (נגטיב) והאחסון הפיזי, אבל לא את טרגדיית המיון. בקודאק קוראים לזה "קופסת נעליים דיגיטלית", או בשם המקצועי IMO, ר"ת של Image Management and Organization. "זה לא עוזר שזה על המחשב", התוודתה רוזנצווייג. "עכשיו יש לי טונות של תמונות שנקראות ER1, ER2, ER3. הן נמצאות בספריות כמו June 2004. הבעיה הכי קשה היא למצוא מה שאתה רוצה מתי שאתה רוצה".
הגורם העיקרי לבעיה הזאת, יודע כל מי שמחזיק במצלמה דיגיטלית, הוא שלצלם זה קליק אחד, אבל לסדר את כל התמונות באלבום זה מאמץ הרבה יותר מייגע. אף אחד, אולי חוץ מהאנשים חסרי החיים ששמים את התמונות באלבומים, לא טורח לקטלג את התמונות בזמן ההורדה למחשב.
אבל רוזנצווייג לא מאשימה את המשתמש, אלא את המוצר. בהרצאתה ב-IsraCHI היא סיפרה שבמסגרת עבודתה בקודאק, ובשיתוף פעולה עם MIT, היא מנסה למצוא דרכים להקל על המשתמש לקטלג את התמונות שלו. היא מגדירה זאת "שינוי פרדיגמה", ומנסה למצוא כמה שיותר דרכים לאסוף בצורה אוטומטית מידע שיעזור לקטלג את התמונה ולאתר אותה בחיפוש עתידי.
אחת הדרכים היא להבין איך ובאיזה מצבים מדברים הצלמים על התמונות שלהם, ולשאוב משם את המידע ולחברו לתמונה הרלוונטית. למשל, מערכת בשם ARIA, שרוזנצווייג פיתחה בשיתוף שני סטודנטים ב-MIT, מנצלת את העובדה שכשאנשים שולחים אימייל עם תמונות לחברים או משפחה, הם מתארים אותה במילים. התוכנה לוקחת מילות מפתח מהטקסטים הללו ומתייגת בעזרתן את התמונות. בפעם הבאה שהצלם יכתוב מילה שכבר השתמש בה, כל התמונות שמתוייגות עם המילה הזאת יקפצו לראש הרשימה.
הקלטת הקולות בסביבת המצלמה בזמן הצילום יכולה לסייע לקבוע באיזה אזור צולמה – בבית, בחוץ, בקונצרט – ואולי אף לתת רמזים לגבי מה קורה בה או מי הנוכחים בה, אם הצלם או אחד המצולמים אמרו משהו שיכול להצביע על כך.
זיהוי ביומטרי, לפי טביעת אצבע על כפתור הצילום למשל, יכול לעזור למיין את הצילומים לפי זהות הצלם, תכונה שימושית לצלמים שחולקים מצלמה עם מספר אנשים. זיהוי תנועות ומחוות פנים בתמונה עצמה יכול לסייע להבין מה קורה בתמונה.
אחת המשתתפות בהרצאה מיצתה את הבעיה במילים הבאות: "יש רעיון שלפיו תמונה שווה אלף מילים, ועכשיו את מכריחה אותנו להכניס מילים לתמונה".
|
|
|
|
|
|
|  | | גם טוני מביא במצלמפון. צילום: סטפן רוסו, EPA
| |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
