 |
/images/archive/gallery/307/642.jpg ילד מוכר עיתון מעריב.
צילום: הנס פין, לעמ  |
|
|
|
|
| צביקה בשור מצטער להודיע לשי גולדן, אבל האינטרנט דווקא כן יחסל את העיתון, ועכשיו רק נותר לראות מתי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האמת, תפקיד די בזוי אני נוטל על עצמי כאן. לבוא אל העיתון המודפס, כלי תקשורת רב זכויות, ולבשר לו על מותו, למרות שהוא כל-כך
רוצה לחיות, זו מלאכתו של קברן או כומר, לא של עיתונאי.
ובכל זאת, את האמת צריך להגיד בפנים. העיתון המודפס הולך וגווע, ולא בכדי. כבר שנים שנתח השוק שלו הולך ומצטמק, הצעירים בורחים ממנו כמו מכדור שינה לפני מבחן, ההכנסות מפרסום הולכות וקטנות, הכסף והקהל בורחים לאינטרנט ולטלוויזיה, והעתיד לא נראה מדהים בכלל.
שי גולדן, עמית מהאגף המודפס של מעריב, פרסם היום טור הלל, או אולי טור של תחינה אחרונה, לכבוד העיתונות המודפסת. תחת הכותרת "עיתונות חיה ובועטת", גולדן מנסה לומר לנו שדינוזאור הנייר הגוסס לא באמת גוסס. גולדן מביא את גלי ההדף התקשורתיים והציבוריים שעורר מאמר המערכת האקטיביסטי של אמנון דנקנר ודן מרגלית כעדות לכוחו הנשמר של העיתון. "השמועות על מותו של הפרינט היו מוקדמות מדי", טוען גולדן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"אינני אדם המאזין לשמועות" (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
גולדן אינו מביא עובדות כסימוכין להצהרה הזו שלו. זה די ברור, לאור כיוונן המובהק של העובדות. לכן גולש גולדן אל עולם ההגיגים. העיתון המודפס טוב יותר מהאינטרנט (ומהטלוויזיה) כי, אומר גולדן, ומונה את היתרונות הללו.
גולדן טוען כי העיתון המודפס אפקטיבי יותר מאחיו המדיומים בהעברת מסרים מסוג זה שניסו דנקנר ומרגלית להעביר. איך ניתן לתרגם את האפקט של מאמר המערכת ככותרת ראשית לשפת הרשת והטלוויזיה, שואל גולדן. ואין לקורא אלא לענות: בטלוויזיה יכול טור מזן ה"דעת יחיד" לפתוח את מהדורת החדשות של ערוץ 2 ולהרעיד את המדינה. ובאינטרנט אפשר פשוט לשים את מאמר המערכת ככותרת ראשית. בדיוק כפי ש-NRG עשה עם מאמרם של השניים.
גולדן גם טוען שהתכנים של העיתון המודפס טובים יותר, ויכולים לעבור ממנו למהדורות רשת, מעבר שאינו אפשרי בכיוון ההפוך. זו כמובן שטות. מבלי להיכנס להבדלי הרמות בין אייטמים באתרי חדשות ברשת ובין אייטמים מקבילים בעיתונים מודפסים, הרי שכל הבדל שכזה נובע בסופו של דבר מכסף והשקעה, ואינו קשור למדיומים עצמם. יכול מאמרו של גולדן להיכתב למהדורה המודפסת ואז לעבור לרשת; יכול מאמרו של גולדן להיכתב עבור NRG ולהתפרסם מאוחר יותר במעריב. השאלה היא תקציבית: למי יש יותר כסף לשלם לגולדן. כרגע, התשובה היא מעריב המודפס, ולכן NRG נאלץ להסתפק בפרסום שני. כשיבוא היום וההכנסות מהאתר יעברו את ההכנסות מהעיתון המודפס, גולדן יכתוב כאן ויפורסם כמנה מחוממת בעיתון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"אינטרנט? סביררררות נמוכה" (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ובכלל, הגיעה השעה להיכנס בקלישאה הארורה הזו, שעולה בכל פעם שמישהו מדבר על העיתונות ברשת, לפיה האינטרנט טוב לפיסות מידע קטנות וראשוניות, בעוד שהעיתון תמיד יהיה המקום לשטוח בו דברי פרשנות מעמיקים. ההנחה כאן היא שהקהל של אתרי התוכן יסרב ו/או יתקשה לספוג מאמרים ארוכים, בניגוד לקהל העיתונים. זוהי הנחה מטופשת, שמופרכת בכל פעם בה עולה כתבה מרתקת, רלוונטית וארוכה לאתר כלשהו.
קחו למשל את רון מיברג. מדי שבוע מפרסם מיברג ב-NRG טור ארוך בנושאי תרבות אלו ואחרים, ועורכיו אף טורחים להקדים לכל טור שכזה "אזהרה" ובה מצוין מספר המילים שעל הקורא לצלוח. המספר כמעט ואף פעם אינו יורד מ-2,000 המילים. לפעמים, כמו בשבוע שעבר, הוא נוסק אל ה-3,000 ויותר. ובכל זאת, רבים רבים קוראים את טוריו של מיברג ומגיבים לו, כמעט תמיד לעניין. לטור האחרון שלו, הארוך מתמיד, הגיבו 250 איש, ועל פי תגובותיהם, הם קראו עד הסוף. מה היה מפריע למיברג לפרסם את הטור הזה קודם כל בעיתון? שוב, השאלה היא מי רוצה לשלם לו עליו, וכמה.
לעיתון המודפס אין דבר להציע לקורא שהרשת לא יכולה להציע לו עכשיו, או שלא תוכל להציע בתוך מספר שנים. איך יכול טקסט עדכני, נטוע היטב בתוך הקשרו (בעזרת לינקים) המאפשר גם אינטראקציה בין כותב וקורא ובין קורא לקורא, להיות פחות טוב מטקסט עדכני פחות, מבודד מהסיפור שקדם לו, ושאינו מאפשר אינטראקציה אנושית סביבו, מלבד ניג'וסו של נהג המונית? הוא לא יכול להיות. לכן עיתון הנייר נידון למוות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"האינטרנטים באים!" (צילום: לע"מ)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זה לא יקרה היום, וגם לא מחר. לטקסט האינטרנטי יש עדיין כמה מגבלות שמחכות להסרה. הוא לא נייד מספיק, הוא עושה כאבים בעיניים ובראש, והמכשיר שמראה אותו עדיין יקר ומסובך יחסית. אבל כשהטכנולוגיה משתפרת כל הזמן, וכשהצעירים של היום מכירים ואוהבים את המחשב והאפשרויות שהוא מציג, זו רק שאלה של זמן עד שהמהדורה המודפסת תהפוך לשריד לא רלוונטי של עידן אחר.
אגב, האחרונים שצריכים להיעצב ולחשוש ממותו של העיתון המודפס הם העיתונאים. להיפך, אתרי אינטרנט העוסקים בעיתונות הם בשורה משמחת מאוד עבורם. באינטרנט, הכסף הגדול לא הולך על אמצעי הפצה ואנשי מכירות, אלא על יצרני תוכן, כלומר עיתונאים. האופי של הרשת מאפשר הימצאותם של יותר כלי תקשורת, אפילו בשוק קטן כמו ישראל. כשכספי המפרסמים ינועו מהמודפס לאינטרנט, כשהעיתונאים ינועו בעקבותיהם, הם יגלו שהם עובדים בסביבת עבודה מהנה יותר, ואם המו"לים לא יהיו חמדנים מדי, אז גם מתגמלת יותר.
|
|
|
|
|
|
|  | | האינטרנטים כבר באו (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
| |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
