ראשי > הרשת > מיוחד > 





הגרוטאות
הג'יניוס, מחזיק המפתחות השורק, האטארי והטמגוצ'י. הצדעה לפיצ'יפקעס של עידן הדינוזאורים
  כתבי מעריב ו-NRG
12/6/2005  11:52
הג'יניוס

כל אחד מאיתנו זוכר איפה היה כשנמחק לו הג'יניוס. הדם אוזל בבת-אחת. פיק ברכיים. תחושת חידלון משתקת. חייך חולפים במהירות מסחררת לנגד עיניך. מה שהיה לא יהיה עוד. כל הטלפונים שעליהם שקדת במשך קריירה שלמה. הקו הישיר של ראש המוסד. הנייד הסודי של ראש השב"כ. האינסטלטור שבא מהר. הג'יניוס בלע הכל. אותה קופסת מתכת צייצנית, שאליה הקלדת בשקדנות אינקץ את כל אוצרותיך הטלפוניים, קמה לה בוקר אחד ושובקת. אתה לוחץ על מתג ההפעלה, ושום דבר. אתה מקיש על המקשים, וכלום. אתה מנענע אותו, מכה אותו, מתחנן בפניו. אפס. אפילו לא ציוץ קל לרפואה.

כזה היה הג'יניוס: חכם ויעיל, עד שנמחק. בזמנו הוא היה שיא הטכנולוגיה. מי שקנה ג'יניוס הרגיש כמו ביל גייטס קטן. לא עוד פנקסים ממורטטים. לא עוד מחברות מצהיבות. ואז, כשזה נמחק, מתגעגעים לפנקס, מנסים לשחזר את המחברת. היום הג'יניוס כבר נראה אנכרוניסטי לגמרי. המהות, לעומת זאת, לא השתנתה בהרבה - הפאלם לסוגיו השונים הוא אותו הדבר, רק עם עיפרון הקלדה ומסך צבעוני. אגב, גם הפאלם נמחק. אפילו הבלקברי. וגם אם עשית גיבוי במחשב, בשביל זה המציאו את הווירוסים ואת הסוס הטרויאני, לא? בסוף תמיד נרצה לחזור לפנקס הישן.

(בן כספית)
איפה הטלפון של יוסי גינוסר?
ווקי טוקי
יש משהו טריקי בגאדג'טים ישנים. הרבה פעמים הם מקדימים את זמנם, וכאשר הם מגיעים לבשלות טכנולוגית - כבר אין בהם צורך אמיתי. קחו, למשל, את מכשירי הקשר. כל גיבורי הילדות שלנו - סטיב מק'גארת, המפקח מ"הוואי 0-5", הצוות המיוחד מ"משימה בלתי אפשרית", סטארסקי והאץ', והגדול מכולם - ג' יימס בונד - כולם התעדכנו במכשיר הקשר באוטו ושוחחו דרך מיקרופון-פומית הרבה לפני שקראו לו "מדונה-מייק". " תשיג אותי במוטורולה", אמרו פעם, ולא התכוונו ל-V3 הסלולרי הדקיק של החברה.

אנחנו, כילדים, יכולנו מקסימום לחבר שתי קופסאות אשל בחוט וליצור את מכשירי הקשר הניידים הראשונים שלנו. אגב, הצליל בין הקופסאות, כאשר החוט נמתח, היה הרבה יותר נקי מהסלולריים הראשונים. כשגדלנו קצת, לקחנו את הטרנזיסטור הישן של אבא. בין גוף הפלסטיק סדוק השמש לבין כיסוי העור הקשיח דחפנו אנטנה טלסקופית, ויכולנו לדמיין שאנחנו משחררים את העולם מהרשע התורן.

אחר-כך יצאו לשוק הווקי טוקי הראשון לילדים, עם יכולות שידור, קליטה ואיתות מורס. הסלולר החל את הכיבוש בשנות ה-80, והותיר נישה צרה למכשירי הקשר לצרכים מקצועיים ומשפחתיים. לפני זמן לא רב קניתי לילדיי שני מכשירי קשר לטיולים. "עזוב אותך, אבא", אמרו לי כשפתחו את המתנה. "בכסף הזה היינו משדרגים את הסלולרי".

(רפי רוזנפלד)
בוק הים, רוזנפלד
טמגוצ'י
את הטמגוצ'י שלי הרגתי בהופעה של U2 בפארק הירקון. הייתי בין האחרונים להצטרף לכת מחזיקי חיות המחמד המפוקסלות, ורוב הכלבלבים הדיגיטליים של חבריי כבר שכבו מתים באיזה חור נידח בחדר שלהם. כבר היה ברור שבארץ זה לא תופס כלכך, העניין הזה, אבל אני לא הצלחתי לחמוק מזכרן של אותן נערות יפניות, שכל כתבה בעיתון סיפרה איך התאבדו בעקבות מות הטמגוצ'י שלהן. מה שגרם למישהו למות בשבילו הוא לא משהו שאתה יכול שלא לנסות אותו.

אבל גם אצלי זה לא עבד. אפילו שידעתי שכמה מבני גילי הצליחו להשאיר את הטמגוצ'י שלהם בחיים למשך חודשיים, התחרותיות שימרה את העניין שלי בתחליף הפרווה במשך שבועיים בלבד. חצי שעה לפני שבונו עלה על הבמה, דאגתי ליישר קו. היצור שלי היה שבע, שתה לרוויה, והכלוב שלו היה נקי מהפרשות. כשנזכרתי בו באוטובוס החוזר לחולון, הוא כבר היה מת לגמרי. לא יכול להגיד שלא היו שם איזה צער וזעזוע. רק כעבור שבוע הרשיתי לעצמי לזרוק אותו לפח.

(צביקה בשור)
תראו איזה מאמי
טייפ 8 ערוצים
התרפקות נוסטלגית ואיכותית גדולה מדי על הצליל החורקני, החי והדשן של תקליטי הוויניל השכיח לחלוטין - ותוך כדי חטא גדול לאמת ההיסטורית - את הימים שבהם גרסו יודעי דבר שרוק'נרול אמיתי חוטפים בפנים ממערכת שרירית של טייפ 8 ערוצים (Track 8), שפמפמה באסים מלוח המחוונים של מכוניות אמריקניות מכונפות וזקורות סנפירים. זאת היתה קלטת אודיו שמנה, בגודל של הכלאה בין קלטת טייפ ישנה לקלטת VHS, שהיו תוקעים אותה בפה הפעור של הטייפ, ללא חשש שהסליל הדק יסתבך ויתלפף סביב עצמו.

וכיוון שחלק ממנה בלט החוצה מהדש-בורד, תמיד ניתן היה לדעת מה שומעים, כי "סם ודייב" או "הדובי בראדרס" התנוססו באותיות גדולות על הקלטת. היה להן צליל נפלא. 8 ערוצים לא הולכים ברגל. מרוב שהן היו גדולות ומגושמות, הן היו זרוקות בתפזורת על המושבים. ניתן היה להתעלל בהן בלי לשלם מחיר כבד. והן עברו מן העולם עם המוסטנג, הקאמארו, הקורבט והפיירבירד. המכורים באמת הרכיבו מערכות רכב בבית. פורמלית הן אינן, אבל בשנים האחרונות יש תחייה גדולה של האייט-טרק. אנשי רדיו ותיקים יספרו לכם כמה הם מתגעגעים.

(רון מיברג)
אובסס דילן בהתהוות
אטארי
בשנות ה-80, בעידן שבו האטרקציות הכי קרובות להיות דיגיטליות היו מועדוני מכונות המשחקים ( "תופעה: צעירים מתמכרים למכונות משחקים", כך הבהירה והזהירה כתבת "יומן שישי" בערוץ הראשון), הרעיון של קונסולת משחקים ביתית - כלומר, אישית - נשמע פנטסטי ומגוחך כמו, המממ, מנטרת ההורים לילדים, "כשתגדל לא תלך לצבא. פשוט לא יהיו מלחמות".

טוב , לא בדיוק קונסולת משחקים ביתית ולא בדיוק מלחמות, אבל עדיין אטארי, ומשחק ברירת המחדל של כל מי שיש לו כסף לקנות את המכשיר, אבל לא את הדיסקים של המשחק "קומבט" - שני טנקים מרובעים שיורים כדורים, מרובעים גם הם, וחותרים לעבר השמדה בלתי חוזרת זה של זה. בעולם שבו "פאקמן" היה הדבר הכי קרוב למטאפורה על גרגרנות כלכלית חולנית, ו"פולשים מהחלל" היה בעצם נבואה אפוקליפטית לגבי עתידו של כדור הארץ, אטארי היה לא רק סוכן החלומות הביתי וסמל סטטוס בורגני לגיל הנעורים, אלא גם המקום שבו הבנו לראשונה שהשילוב בין מיניות (ומה יותר פאלי מהג'ויסטיק השחור הזקור המפורסם?) לבין אלימות הוא העתיד של צריכת התקשורת והטכנולוגיה. ואין מה לומר, לא התבדינו. לומר שהיינו תמימים? לא בדיוק. נכון יותר: היום אנחנו תמימים מספיק להאמין שאי-פעם היינו באמת תמימים לגבי משהו.

(שי גולדן)
את קונסולה, אני ג'ויסטיק!
מחזיק מפתחות שורק
לערימה של "ילדי המפתח" בכיתה ד' זה נראה כמו הרעיון הכי גאוני, לפחות מאז המצאת הקלמר מרובה התאים. לא היה יום שבו לא נעלם לאחד מאיתנו המפתח ברחבת בית-הספר, באולם הספורט, בכיתה או בתיק. זה היה הקרייסיס הכי גדול שילד היה צריך להתמודד איתו: סלולרי כדי להזעיק את אימא בקול בוכים עוד לא היה, ובדרך כלל נשארת אחרון בבית-הספר בעיצומו של מבצע חילוץ פרטי, עד שהשרת היה מגרש אותך לבית שאליו אינך יכול להיכנס. לחבר למפתח הבית חתיכת פלסטיק, שתענה לשריקה שלך בצפצוף, היה אפוא הפתרון האולטימטיבי לבעיותינו הקיומיות ביותר. הטכנולוגיה המופלאה התפשטה מאחד לשני במהירות, אבל כשבאמת נזקקת לה, קרו שני תרחישים עיקריים. או ששרקת עד שנשרו לך השפתיים, אבל המפתח לא שמע (בעיקר משום שהיית צריך לשרוק בתדר ספציפי, נגיד רק סול דיאז, וגם אז לא מרחוק מדי) ; או ששרקת, וכל המפתחות של החבר'ה צרצרו כלפיך במקהלה. את המפתח, בסופו של דבר, המשכנו לחפש כרגיל.

(דרור גלוברמן)
 
היום פשוט מחפשים אותם בגוגל
שעון קסיו
כמו נתפר בהזמנה מיוחדת לגיקים כבדים במיוחד, חסרי כל מודעות או חוש אופנתי, הגיח שעון הקסיו לעולם. בתחתיתו חוברה לה מקלדת מהפכנית - עם ספרות ואותיות-שהוסיפה לשעון הכעור פיצ'רים בלעדיים כמו ספר טלפונים ויומן פגישות, שלא לדבר על המחשבון, השעון העולמי והסטופר. בוקר אחד, באמצע שנות ה-80, סבא איזידור הלך לבנק, שבר קופת חיסכון וקנה לי את השעון שכה רציתי. נדמה לי שהייתי תלמיד היסודי היחיד בישראל שניצל את פאר היצירה היפנית להעתקה סדרתית במבחנים. מה לא נכנס בקרביו של הקסיו: מילים קשות באנגלית, נוסחאות בחשבון, תאריכים בהיסטוריה. והקסיו, כמו חבר נאמן ואמיתי, ידע להמתיק סוד ולשמור הכל בפנים. 10 שנים תמימות ליווה אותי הקסיו על ידי השמאלית, בשר מבשרי, עד שיום אחד, בשירות הצבאי, הוא אבד לי בבטנו של מטוס הרקולס. חלוץ, אם אתה גבר, תוציא איזו משלחת חיפוש. השב לי את אהבת נעוריי.

(דן פישל)
גראונד קונטרול טו דן חלוץ
דונקי קונג
כמי שגדל על פקמן, השדרוג לדונקי קונג ב-Game & Watch הדו-מסכי הכתום היה בשבילי כמו מעבר מאופניים עם גלגלי עזר למכונית עם הילוכים. פקמן היה צריך לאכול כדורים ולהימנע מרוחות רפאים. קצת כמו להיות ילד קטן: לגמור הכל יפה מהצלחת וללכת לישון במיטה שאתה יודע שמפלצת החושך גרה מתחתיה.

לעומתו, מריו, כוכב-המשנה שטיפס עם השנים עד לראש סולם הדרגות הנינטנדואי, הסתובב באתר בניה, טיפס על סולמות ופיגומים כשהוא נזהר לא לקבל קורת מתכת בראש, קפץ מעל חביות שהגורילה דונקי קונג זרק עליו, והיה צריך להפעיל מנוף, לקפוץ בתזמון מדויק כדי להיתלות עליו, לתלוש אחד-אחד את כבלי הפלדה שהחזיקו את קונג ולהציל את הבחורה, שבתמורה הפריחה לעברו לבבות. קצת כמו להיות אדם בוגר: לשרוד את תלאות הפרנסה, לחזור הביתה בשלום ולהפריח "איך היה בעבודה" לבחורה שלך. לרגע זה נשמע כל כך פשוט.

(עידו קינן)
המריו בראדרס נגד התנתקות
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
הסלולר החל את הכיבוש בשנות ה-80, והותיר נישה צרה למכשירי הקשר לצרכים מקצועיים ומשפחתיים. לפני זמן לא רב קניתי לילדיי שני מכשירי קשר לטיולים. "עזוב אותך, אבא", אמרו לי כשפתחו את המתנה. "בכסף הזה היינו משדרגים את הסלולרי"