ראשי > יהדות > חדשות המגזר>כתבה

"היום הכי קשה בשנה" שנה אחרי שהוריה, דינה ואלנתן הורוביץ, נרצחו בפיגוע ירי בקריית ארבע, בתם בת-שבע סדן מדברת 26/4/2004   10:38 אורי גליקמן "עם הזמן הבנתי שהמלחמה אצלי היא בין לחיות בהצגה, לחיות מהשכל – עבודה , ילדים, לימודים, חיים נורמאלים -  לבין לחיות בטירוף, עם כל המערבולות והבדידות" – כך מספרת בת שבע סדן, שאיבדה את הוריה בפיגוע טרור לפני קצת יותר משנה. אלנתן ודינה הורוביץ, הוריה של בת שבע, נרצחו בפיגוע ירי בקריית-ארבע. ב-7 למרץ 2003, ערב שבת, חדרו לקריה שני מחבלים מחופשים למתפללים יהודים, רצחו את אלנתן, בן 51, ואת דינה, בת 49, ופצעו חמישה בני אדם. בני הזוג הם הותירו אחריהם ארבעה ילדים - בת-שבע, צבי, נחמה ושולמית - ושבעה נכדים.  מאז הרצח שמרה בת-שבע על שתיקה, וסירבה לדבר על הטרגדיה. לקראת יום הזיכרון היא דיברה לראשונה על אותה שבת שחורה ועל ההתמודדות עם הכאב והשכול. "החיים לא נעצרו, רק אני הולכת יותר לאט" "יום הזיכרון בשבילי זה יותר מאשר יום השנה לרצח", אומרת בת-שבע בביתה שבשכונת הר חומה בירושלים. " להבדיל מהאזכרה, שבה כולם באים ומחבקים אותך, ביום הזיכרון אתה לבד. השנה החלטנו לא לחגוג ביום העצמאות. הבנתי שייקח לי כמה ימים להתאושש מיום הזיכרון.   ''השבוע אמר לי מישהו 'החיים עומדת מלכת, החיים נעצרו''', היא מוסיפה. ''החיים לא נעצרו, הם ממשיכים כרגיל. מי שעצר, או הולך יותר לאט, זאת אני".    ''באותו יום שישי היתה לי תחושה רעה ומוזרה'', מספרת בת-שבע. ''הייתי אז בתחילת ההריון ובעלי חשב שזאת הסיבה. רק אחרי הרבה זמן נרדמתי. אחר כך התעוררתי שוב, ונכנסתי ממש להיסטריה, בלי לדעת למה. כל הלילה לא ישנתי מרוב פחד.    ''בבוקר הלכנו לבר-מצווה בשכונה ואמרו לנו שזוג נרצח בקריית-ארבע. באותו הרגע כל החיים עצרו מלכת. נפל לי משהו מהיד וצרחתי: 'זה אבא ואמא שלי'. למרות שעל פניו, לא היה שום סיכוי שזה הם. הבית שלהם רחוק מהגדר והאחרון שהמחבלים היו מגיעים אליו''.   עם זאת, כדי להיות בטוחה, שלחה בת-שבע את בעלה לברר מי הם בני הזוג שנרצחו. ''הוא חזר ואמר שזה לא ההורים שלי, שזה זוג אחר, לא מהקריה אלא מגבעת החרסינה. עדיין לא נרגעתי, אבל היתה לי קצת תקווה''.   הבשורה המרה הגיעה כמה שעות מאוחר יותר. ''במוצאי שבת היה טלפון. זאת היתה אחותי. שאלתי: 'מי הזוג?'. 'את לא יודעת?' היא ענתה לי. 'אני יודעת', השבתי לה, 'אבל אני רוצה לשמוע את זה ממך'. ואז היא סיפרה לי. לקחתי את הילדים לחדר שינה וסיפרתי להם. באותו רגע החיים שלי השתנו''. "אין לי את הכלים להנציח אותם" ''היתה שנה מטורפת'', היא מספרת. ''סערות נפש, מפגש אינטימי עם עומק של רגשות. קשה מאוד להתנחם.   "בלילה, כל לילה, יש לי חלומות מטורפים. אני נפגשת איתם, מתייעצת איתם, ובבוקר אני שוב מתעוררת לסיוט. במשפחה שכולה רגילה יש תמיד מישהו שיצליח לאחד ותמוך בכולם. אצלנו, שני ההורים נרצחו – וכל המשפחה התפרקה. אני עדיין לא הבנתי, אני צריכה להיות אמא או להמשיך להיות אחות? למדתי להבין שבלי רצון שלי לא תעזור עזרה של אנשים אחרים. אם אתה לא תזיז את הרגליים באופניים. הם לא יזוזו. מה שאחרים יכולים לתת לך זה את הרוח הגבית''.   "אין לנו את הכלים להנציח אותם", היא מוסיפה, "אין לי איפה להתחיל את כל זה. אם זה היה תלוי בי, אפילו תמונה שלהם לא הייתי שמה בבית. זה לא עושה לי כלום, סך הכל תמונה.   "את הילדים אני מגדלת בשבילם. אחרי כמה חודשים שבהם לא דיברנו על הנושא, שמעתי אותם משחקים שנכנסו מחבלים לבית. הם תכננו את כל הדברים כמו מבצע צבאי, ופתאום אמרה שיר בת ה-8 : 'בכלל לא נכנסו המחבלים'. והבן השני, יגאל בן ה-7, ענה לה: 'זה רק תרגיל'. ואז הקטן, איתם בן ה-5, שאל 'מה זה תרגיל?' והם ענו לו, 'תרגיל זה משהו שמתכננים אבל הוא אף פעם לא קורה. לפה לא יכולים להיכנס מחבלים כי שמנו סורגים'. ואז אחרי ששמעתי את זה, הבנתי שגם עליהם עובר משהו". "כולם הצטערו על הטעות, אך דבר לא השתנה" "אנחנו לא נקראים נפגעי טרור, כי החוק לא מתייחס כך לילדים מעל גיל 21 שהוריהם נהרגו בפיגוע", מספרת בת שבע. "לא קיבלנו שקל אחד מהמדינה. אבא ואמא, שכל כך תמכו במדינה ובצבא, והנה מגיעים לרגע האמת - וכלום!   "זו פשוט טעות טכנית. המחוקק לא חשב על אפשרות אכזרית כל כך שבעל ואשה יהרגו", היא אומרת. "הכסף פחות חשוב, מה שיותר חשוב זה היחס . זה נורא נורא כואב לי. הייתה ציפיה שהמדינה תחבק אותנו, אבל לא הוזמנו לשום טקס. נפגשנו עם כל השרים האפשריים, וכולם הבטיחו והצטערו על הטעות, אבל לא השתנה כלום.   "הרבה פעמים אני מדמיינת את ראש הממשלה אריק שרון הולך לישון. אם הוא רק היה מדמיין כל לילה שאלפי אנשים לא ישנים בלילה ומתעוררים לסיוטים כל הזמן, אז אני בטוחה שזה היה נותן לו עוד רובד ומימד בהחלטות. ולפעמים אני אומרת, מזל שהוא לא יודע". שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך

חפש ב-NRG google.com    שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך "להבדיל מהאזכרה, שבה כולם באים ומחבקים אותך, ביום הזיכרון אתה לבד. השנה החלטנו לא לחגוג ביום העצמאות. הבנתי שייקח לי כמה ימים להתאושש מיום הזיכרון" דעה ביום שבו הרשע ינצח דעה דעה חדשות

פירסום ב - nrg מעריב   אתרי מעריב   דרושים ל - nrg  תנאי שימוש   עזרה   כתבו לנו   מי אנחנו