 |
 |
|
|
|
|
| ארי גייגר על ההנהגה בדור המדבר |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
ארי גייגר
25/6/2004 11:05 |
|
|
|
|
|
|
|
דרך ארוכה פסעו הם יחד לאיטם במדבר. תלאות רבות עברו בצוותא - בטוב וברע, בעת קורת רוח, כמו גם בעת תלונה. ימים ארוכים, שיגרה של מסע. והיעד נראה לעיתים כה רחוק. כעסים, תיסכולים, גם שמחה וגם צער, בכיות וקיטורים, מרידות ופירגונים, היו לחם חוקם דבר יום ביומו.
כישורי ההנהגה שלהם נדרשו כדי להתמודד עם כל אלה. לעיתים להעניש, לעיתים להתפלל, ליפול אפים ארצה, לשכנע, לנקוט יוזמה, להסות ולהתערב, להאזין ולמחות. והנה, יש ומגיע הרגע ובאה השעה להיפרד. מורי הדרך, זקני השבט בעלי הניסיון, שליוו את העם במשך המסע המפותל הזה, מצטווים להישאר במקומם. ילדיהם הצעירים הם אלה שיטלו את מושכות ההנהגה. דור שלם שגדל על ברכיהם ממשיך לעשות את דרכו אל המטרה הנכספת, בעוד הם – הם נשארים מאחור!
משניים מבכירי מנהיגינו, אנו נפרדים בפרשתנו: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: ...וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר: ...וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:" (ספר במדבר פרק כ פסוקים א', כח-כט).
קשה היא הפרידה, בגרון מורגש מחנק. דרך כה ארוכה עברנו ביחד. הן התרגלנו ולמדנו להכיר זה את זה, על יתרונותיו וחסרונותיו. דווקא כעת, כאשר באופק הקרוב ניתן להבחין כבר במחוז חפצנו המיוחל נשארים המנהיגים מאחור?!
משל נאה משלוּ חז"ל על ארוע זה: "משל לשתי ספינות שהיו פורשות בים אחת נכנסת לנמל ואחת יוצאה מן הנמל, אותה שהיתה נכנסת היו מקלסות אותה עמדו להם תמהות, אמרו להם למה אתם מקלסים לזו ואין אתם מקלסים לזו, אמרו להם לזו שבאתה אנו מקלסין שאנו יודעים שהלכה בשלום ובאה בשלום, אבל זו אין אנו יודעין מה היא עתידה לעשות, כך האדם, לפיכך טוב שם משמן טוב וגו'. נולדה מרים אין הכל יודעים מה היא, מתה נסתלקה הבאר, וכן את מוצא במשה ובאהרן וכו'" (ילקוט שמעוני קהלת - פרק ו - רמז תתקעג).
יתרונם של הותיקים מצוי דווקא בניסיון החיים העשיר, בקבלות המוכחות על הצלחה, על ליווי והדרכה, על גילוי מנהיגות בשעות קשות, על דאגה לצרכי צאנם, על מסירותם ומאמציהם. ראוי ונאה לקלס את אלו, ולברכם על כל הטובה שהשקיעו ומסרו במהלך הפלגתם.
בימים אלה מתקיימים מגוון טקסים ומסיבות סיום בכל מערכת החינוך. הפעוטות עוברים מגן לגן, מהגן לבית הספר, מבית הספר לתיכון. הטקסים המשמעותיים ביותר מתקיימים עם תום רצף של שנות לימוד, סיום לימודי התיכון והמעבר למסגרות ההמשך. לכל מחנכת ומחנך דרך משלו להפרד מהתלמידים. כמובן, אין זו פרידה טרגית חלילה, ולאושרנו לא סיום החיים הוא זה שמכתיב פרידה זו, אלא רק סיום שנה.
מורי דרך אלו ליוו את ילדינו כברת דרך ארוכה. בנחישות והתמדה, במסירות ואהבה, הקשיבו והענישו, ליטפו וגערו, שמחו וכעסו, ובעיקר מסרו את נפשם על עתיד ילדינו. כעת, באה השעה בה אנו וילדינו נפרדים מהם, לפני שהצעירים ימשיכו במסע חייהם המפותל, כל אחד בשלב בו הוא מצוי, ולעבר היעד שאליו הוא שואף.
שומה עלינו, תלמידים והורים כאחד, להעריך רבות את השקעתם, ולהזדהות עם תחושת החלל המעיקה, המלווה את מורותינו ומורינו מדי שנה בשנה, בעת בה הגוזלים הרכים פורחים מהקן.
אם נאזין ברוב קשב, נחוש את רחש התפילה המרתת בליבם של המורים להצלחת מעופם של גוזלים אלו, לצד הגעגוע והדאגה אליהם. וכן, אולי אפילו רסיס של דמעה מתגנב לו אי שם בפינת העין ועל מפתח הלב?!
אסירי תודה עלינו להיות ל"מרים" ו"אהרון", המחנכת והמורה האישיים שלנו, להודות ולהוקיר את פעלם המשמעותי, להזדהות עם תחושתם, ולהמשיך להתלוות עם צעירינו ולעצמנו במסע המדברי אל ארץ מבטחים. באר המים וענני הכבוד שהדריכו וליוו את ילדינו בזכותם של המחנכים, עוד ימשיכו ללוותם תקופה ארוכה, ועל כך ראויים הם להוקרה רבה במ(נ)סיבות הסיום.
ולספינות החדשות, היוצאות לדרכן, ועתידות לצלוח מרחבים ארוכים - הלוא הם ילדינו, שפורסים מפרשים ומתרגשים, איש איש בדרכו החדשה - נאחל שספינתם אף היא תשכיל לעמוד בזרמי המים, להיעזר ברוחות הנושבות בגבם, לחשוף בסקרנותם מחוזות חדשים ולשוב טעוני אוצרות כל טוב, שמחים, בריאים, מלאי סיפוק, הולכים לשלום ובאים למחוז חפצם לחיים לשמחה ולשלום.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
