יהדות NRG - צרות של עשירים

ראשי > יהדות > קובי אריאלי

צרות של עשירים

קובי אריאלי בילה שעות נוספות במעלית ונזכר בסכנות הטמונות במכשיר הפלאפון

דפדף ביהדות

קובי אריאלי
26/6/2004 22:24

מהרבה בחינות, מעלית היא ההמצאה המגוחכת ביותר שהביאה עמה הטכנולוגיה האנושית. זאת אומרת, אין ספק שיש בה תכונה מבורכת מאוד, היינו היכולת שלה לשאת קבוצת אנשים שמנים אל מקומת הקרקע אל הקומה הרביעית, דבר שלא היה יכול להתבצע אילולא היתה מעלית. הם פשוט היו נשארים למטה. אלא שלצד העניין המבורך הזה, נושאת בחובה המעלית תכונה נוספת שכלל אינה מבורכת. במידה מסויימת היא אף צרה צרורה, והיא השאלה הקיומית, כיצד על הנוסע להתנהג בשעה שהוא חולק את המעלית עם נוסעים אחרים כמותו.

אין זה סוד כי בנוהג שבעולם, במעלית נוסעת, גם אם יש בה עשרים איש ואשה, שוררת דממת מוות מקפיאת דם, הנחתכת רק מידי כמה שניות בצלצול המבשר על עצירה מתקרבת. שקט הוא דבר טוב ויפה בבית, בשעות הלילה. בחופש. בשעת תפילת לחש. בעת שיעור. במעלית, השקט הזה הוא סיוט מחריד לבבות.

את השנייה הראשונה לחוויית הנסיעה במעלית מבלה היהודי בחיפוש אחר הכפתור הנחוץ לו. הוא מזהה מייד את מחוז חפצו, מבחין בכך שמישהו לחץ עליו לפניו, ובכל זאת, טורח ללחוץ עליו שוב. למה? ככה. חרם הקדמונים שאצבע המושטת במעלית לא תשוב ריקם. כך חולפות להן שתי שניות יקרות, בינתיים מוגפות דלתות המעלית והיא מתחילה במסעה. מכאן ואילך מפציעה בעיה קריטית בחלל האוויר: מה עושים עם הראש? הגוף, זה מילא. ינוח בשלום על עומדו. הוא לא מפריע לאף אחד. אבל הראש! הראש! מה עושים עם הראש. מחזיקים אותו זקוף? אזי צריך להסתכל לאנשהו. להסתכל? איך אפשר להסתכל ולשתוק? מה זה: חקירת שב"כ? ובכן, את הראש צריך לכופף כלפי מטה, ולנעוץ מבט בקצה הנעל

הימנית. ניתן גם, בו זמנית, לשחק עם בהונות הרגליים בתוך הנעליים כדי שלא ישעמם. אחת ושתיים. ימין-שמאל. ימין-שמאל.

כל זה בסדר כאשר מחוז החפץ נמצא במרחק קומות בודדות. מה עושים כאשר זו נסיעה ארוכה יותר במעלית? כמה זמן יכול אדם להביט בנעליים שהוא עצמו קנה?

בקיצור, בעיה. הרגעים המביכים הללו אינם יחידים מסוגם. כמותם יש רבים אחרים שביחד יוצרים את אזור הדמדומים של החיים המורכב ממעגל שלם של בעיות שהציוויליזציה ונימוסיה יצרו בכוח, ללא שום צורך. אלה לא בעיות אמיתיות. אלה בעיות שבני האדם המציאו לעצמם.

איש חכם אחד כתב פעם על התופעה הזו, שהוא קרא לה 'הרגעים המצחיקים של החיים'. הוא תיאר סיטואציה שמתרחשת לכל אחד, כמעט אחת ליום: הוא עומד ברחוב וממתין למישהו. מה עושה אדם במקרה כזה? מביט בשעונו מידי חצי שנייה ומחווה בראשו תנועות של לחץ ואי נוחות, כאומר: איפה הוא, נו?! הסיבה לכך היא פשוטה. אדם ציוויליזציוני לא יכול להרשות לעצמו לעמוד סתם כך ברחוב. זה נראה תמהוני, על גבול המסוכן. מה זה לעמוד ברחוב: מה אתה, הומלס? שיכור? כיוצא בזה הוא מביא דוגמה נוספת. קורה שאנחנו יוצאים מן הבית ופונים ימינה, ופתאום אנו נזכרים כי עלינו לפנות שמאלה. הפעולה המתבקשת במקרה כזה היא פשוט להסתובב על עומדנו ולפנות לכיוון הנכון; אבל לא. אנחנו נעצרים בפתאומיות, מביטים בשעון, מרימים את הראש אל על, מכים באצבע על המצח כאומרים: אוי! איזה טיפש אני! שכחתי משהו! ורק אז מסתובבים ופונים שמאלה. כל כך כדי לא להיראות מוזרים ומשונים. עד כאן תורף דבריו.


	הפלאפון יעשה את העבודה


	יפה עשה אותו חכם את הדרך לאבחונה של הבעיה. ובכל זאת נראה כי הקדים את זמנו. לו היה ממתין שנה שנתיים, היה זוכה לעמוד נפעם מול הפתרון המושלם לכל הסיטואציות המתוארות לעיל. ה פ ל א פ ו ן ! אותו מכשיר זעיר, ימח שמו ושם זכרו, הרי יותר משנועד לנהל באמצעותו שיחות, בא לעולם בדיוק לשם רגעים כאלה. מעלית? אתה מוציא את הטלפון, ומעיין בו, כאילו ברגע זה קיבלת הודעת טקסט חשובה ועליך להשיב עליה. נתקעת ברחוב לכמה דקות? טלפון סמוך לאוזן ימין יעשה את העבודה. מכאן ואילך מותר לך הכל: לכווץ מצח בכעס, לפקוח עיניים בפליאה, להלך אנה ואנה בעצבים, לשבת על אבן, לקפוץ, לשאוג, לבכות, לצחוק, אתה הרי בטלפון. פנית ימינה ופתאום נודע כי עליך לפנות שמאלה? פניה מיידית שמאלה, אולם בו זמנית יש להוציא את הטלפון ולהצמיד אותו לראש. מרגע זה ואילך הסיטואציה מוצאת מהקשרה. בשבריר של שנייה משתנה הסטטוס שלך מאיש המהלך ברחוב לאיש שמדבר בטלפון ברחוב. מי זוכר בכלל לאן פנית ומתי. השיטה האפקטיבית והמצויינת הזאת תקפה גם ובעיקר כשמרחוק מתקרב מישהו שהוא הדבר האחרון שהיית חפץ לפגוש ברגע זה. פעל על פי השיטה, ותראה איך הכל מסתדר. אתה בטלפון, ואידך זיל גמור. אלא שכמו בכל השיטות האפקטיביות, גם בשיטה הזו יש פרצה גדולה שטרם מצאתי לה פתרון, ועל כן אם ראיתם יהודי עומד ברחוב, טלפון לאוזנו והוא מאזין לו בקפידה, ופתאום מצלצל הטלפון בקול רעם והוא הולך ומסמיק, ורץ להסתתר מאחורי איזה עץ – דעו כי הוא הפנים את השיטה, כולל הפרצה. טורו של קובי אריאלי מתפרסם בעיתון "בקהילה".