 |
/images/archive/gallery/146/733.jpg ילדים בחג האהבה
צילום: יגאל לוי  |
|
|
|
|
| מיוחד ל-NRG יהדות: לפוריה גל, הנכדה של הרב גץ, נמאס מהשתעבדות החילונים לחג האהבה |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
פוריה גל
1/8/2004 17:05 |
|
|
|
|
|
|
|
יש משהו מגוחך בחגים של אחיי החילונים, ויסלחו לי החוגגים את חג האהבה על שאני מעכירה את השמחה. כמי שנמנית עם הזן הלא נדיר המכונה דתל"שים, גורל שגוזר עליך לשבת על קו התפר המטאפורי ולנדנד רגליים, בתקווה אבודה מראש להרגיש שייכות, או לפחות הזדהות, עם אחד הצדדים, הוכיתי בתדהמה כשנחשפתי לפולחן החגים החילוניים.
קחו למשל את חג האהבה, המשתלט עלינו כקדחת. מהשאלה "מה אתם עושים בחג האהבה", המקבילה החילונית ל"איפה אתם בסדר", אי אפשר להימנע כבר שבוע, כשהתחושה היא שאם אתה לא חוגג, הרי אתה כאחרון החייזרים.
ט"ו באב, החג היהודי, שבו היו בנות ישראל הענוגות לובשות לבן ויוצאות לחולל בכרמים, הפך לחג חילוני ששולח את בנות ישראל, קצת פחות ענוגות ועם חלוק רחצה לבנבן וישראכרט ביד, אל בין כותלי ה"הולמס פלייס". ברבות השנים אומץ החג הזה בחום על ידי הגופים המסחריים והפך למגרפת מזומנים מושחזת, שלא לומר מסחרה דביקה של ממש. מכוני יופי מציעים חבילת פינוק מיוחדת שכוללת ג'קוזי לאור נרות, שמפניה ופרות, החנויות מציעות תליונים בצורת לב ותחתוני תחרה, וערוצי הטלוויזיה השונים מודיעים על "ערב שידורים
מיוחד של סרטים רומנטיים".
אפילו העיתונים מוציאים מוספים מיוחדים, חברות התקליטים מוכרות אוספים רומנטיים, ואילו מסעדות יוקרה מתהדרות בתפריט מיוחד שמורכב מ"מנות עדינות ורומנטיות, גביעי שמפנייה, פירות העונה ופלטת פירות ים זוגית, והכל לצלילי מוסיקה חושנית".
לכאורה אפשר היה לצפות מהאחים החילונים לתפיסת עולם חופשית יותר, אינדיבידואליסטית יותר, ומשוחררת מריטואלים מקודשים ומתכתיבים חיצוניים נוקשים. הרי זו מה שאמורה החילוניות להיות. אבל דווקא אותו ציבור שממהר למתוח ביקורת על הדתיים, ובמיוחד על תנועת ש"ס, באומרו ש"הם הולכים כמו עיוורים אחרי הרב שלהם, אין להם דעה משל עצמם", מקיים את החגים החילונים באדיקות גדולה, כמעט ביראה.
רוב חבריי החילונים עוברים לדום מתוח כש"חג" חדש מגיע, ואוי לו למי שיעז להפר את המצווה. כולם חוגגים את חג האהבה, כולם נעשים פתאום רומנטיים ב"ולנטיינ'ס דיי" (למרות שכמעט איש מהם אינו יודע מי לעזאזל היה ולנטיין), וכולם-כולם יוצאים לבלות בסילבסטר, כולל המצווה הגדולה מכולן "להתנשק בחצות", אותה מקיימים המאמינים בחרדת קודש ממש.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אהבה באס.אמ.אס
|
|
|
 |
|
|
|
התכתיבים החברתיים לא משתנים, הם רק מחליפים כתובת ושפה: גם אצל החילונים יש מצוות ויש איסורים, יש עשה ואל תעשה, יש מחפפים ויש מהדרין, ומי שמפר את הצו נדון, אם לא לסקילה, אזי לפחות למבטים משתוממים בנוסח "מה, לא יצאתם לשום מקום בסילבסטר?" או, חמור יותר, "הוא לא קנה לך שום דבר בוולנטיינ'ס דיי? אפילו לא פרחים? אפילו לא אס.אמ.אס?". מי שיוצא נגד הצו החברתי עלול להיחשב לפורע חוק, אנרכיסט, חיה חברתית סוציופטית ומוזרה שאינה ראויה לבוא בקהל אדם.
מה אגיד לכם, כבר עדיף ט"ו בשבט ודי. בשנים האחרונות הפכו החגים של החילונים לחגיגה מסחרית וקפיטליסטית גורפת, חלק מתרבות העדר, של "בואו נחגוג כי כולם חוגגים". חג האהבה, כמו יתר החגים החילונים, הוא חג של צריכה ומותגים, שיותר משהוא נובע מרצון אמיתי לחגוג משהו, הוא משקף דחף כמעט בולמי לשופינג. בניגוד לסוכות למשל, שם אתה לא קונה כמעט כלום מלבד סכך (אם להתעלם מהפטנט המכונה "סכך לנצח"), כאן אתה נדרש לשלוף את הארנק כדי להרגיש שאתה חוגג.
התכתיבים, אגב, מגיעים עד לעומק הגוף והנשמה והופכים לפולחן דתי ממש: אתה מוכרח להרגיש רומנטי, אתה נדרש למחוות רומנטיות לפני השינה, וגם אתה תקנה בסוף ברכה מעוטרת בלבבות אדומים או וורודים, או אם אתה ממש יצירתי תצטייד בברכה עם מלאכים ונערה של בוטיצ'לי.
השמועות על מות האלוהים ועל היעלמותה של המסורת היו כנראה מוקדמות מדי, ונשארו אצל ניטשה וקאנט. האלוהים עודנו כאן, הוא רק התחלף באלוהי הקפיטליזם הכל-יכול. בני ישראל החליפו את ראש השנה ופסח בחגים מסחריים לחלוטין, שנחגגים על פי כללים מדוקדקים, בלהט כמעט דתי. מבט מקרוב על האחים החילונים עדיין מחפש את הבחורה שתעז להישאר לבדה בחג האהבה ולא תתנשק בסילבסטר. מועדים לשמחה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
