 |
/images/archive/gallery/106/110.jpg קובי אריאלי
צילום: נועם וינד  |
|
|
|
|
| לקובי אריאלי יש שאלות קשות מאולם מקבלי הפנים בנתב"ג וטענות לקב"טים שדורשים ממנו להסיר את החגורה שלו בפני גלאי המתכות |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
קובי אריאלי
3/8/2004 14:26 |
|
|
|
|
|
|
|
באולם הגדול של קבלת פני הבאים בנמל-התעופה בן-גוריון יש מסך וידיאו ענק, המעביר במעגל סגור את המתרחש בחלק הנסתר של מסדרון המבוא. משמפציעה על המסך דמות יוצאת מבעד לדלתות האוטומטיות, מסיט כל הקהל את עיניו אל עבר הלוע הפעור של המסדרון, וכעבור שנייה אחת בדיוק נראית הדמות המחויכת כשהיא צועדת בסך, עגלתה לפניה וחיוך דבילי מרוח על פניה. מצד לצד.
בהמשך הטקס יתנתקו ממעקה הניקל קשישה ושני ילדים, יפרצו אל תוך המסלול התחום, יזנקו על הדמות בדמעות אושר ודיצה ובתוך כך יפילו את קרטון הדיוטי-פרי המונח ברום ערימת המזוודות. קול נפץ זכוכית יישמע, וצהלות הפגישה יימהלו בנזיפות השבירה. כך מקבלים אצלנו את הבן השב הביתה מן המרחקים.
שאלה: מצלמת הווידיאו מצלמת אתר המרוחק מטר וחצי בדיוק מהמקום הגלוי לעיני הקהל. התמונה על המסך מקדימה את התמונה הגלויה לעין הבלתי-מזוינת בשנייה אחת בלבד. מדוע, אפוא, היא קיימת? המענה הטלפוני המיידע על אודות זמני נחיתת המטוסים נוהג לתעתע בלקוחותיו. הוא מחזיק אותם במתח של שעות ארוכות עם "לא סופי", "לא סופי", ורק שעות אחדות קודם הנחיתה הוא עובר ל"סופי". מה שהמענה הקולי לא מציין זה את מידת הזמן שתידרש עד שהיקיר יואיל בטובו לצאת מבטן הטרמינל אל אולם היוצאים. פרק הזמן הזה הוא הנעלם הגדול של עולם התעופה הבינלאומי.
בגדול, התגבשה לאורך השנים נוסחה ממשלתית-משפחתית הקובעת כי אם הגעת בזמן, תיאלץ להמתין שעה וחצי לבוא יקירך המכוער, שייצא אחרון, עצבני ומקלל ועל המצח המיוזע שלו יהיה כתוב שהוא לא הצליח להשיג עבורך את הפאלם שביקשת.
אם איחרת בחמש דקות, אתה עתיד לפגוש אותו מחוץ לטרמינל, מנהל משא-ומתן רוגז עם נהג מונית ויורה בך רסיסי עלבון, רגשי אשמה ופלחי מצפון דואב שתכליתם: אני הסתובבתי יומיים כדי לחפש בשבילך איזה פאלם דפוק שבסוף לא השגתי, ואתה לא יכול אפילו לבוא לקחת אותי מנמל-התעופה.
שאלה: אם כבר עושים שימוש במצלמות, למה לא להתקין אותן בחלק הפנימי, כדי שמקבל הפנים יוכל לפחות לעקוב אחרי צעדי יקיריו במהלך ציפייתו ארוכת הדקות? קטע המדרכה המעוגל הסמוך לאולם מקבלי הפנים הוא הקטע העמוס בארץ. החנייה בו אסורה, לכאורה, אולם איסור זה אינו נאכף דיו מאחר שהמתחם כולו מוקף לעייפה בטורים ארוכים ומפותלים של עגלות משא משולבות אשה ברעותה, נדחפות עלידי טרקטורון מקרטע ופועל שובת.
בפועל זהו מקום החניה הנוח ביותר בעולם. צריך רק להתרגל לכך שפעם בכמה דקות מגיע למקום איש ביטחון שמורה לך להזיז את רכבך. בשלב זה אתה צריך לומר לו: אני מחכה למישהו. כשהוא יחזור על הוראתו, עליך לחזור על ההסבר שסיפקת. איש הביטחון ישתכנע בשלב זה שאתה אכן מחכה למישהו ולא באת, חלילה, לפוצץ את המקום, ויניח לך. אם הוא יתעקש, עליך להקיף את השדה עד לבוא יקירך. שאלה: אנשים כמוני לעולם לא יחנו בחניון מסודר אם יש אפשרות לחנות בחניה פרוביזורית הקרובה יותר, ולו במטר אחד, למקום האירוע. מדוע, אפוא, לא לבטל לגמרי את מקום החניה המאולתר הזה וכך לחסוך לנו את האשליה?
שאלה לסיום: כבר חודשים ארוכים שרוב אוכלוסיית אולם מקבלי הפנים דוברת צרפתית. מדוע, אפוא, ההודעות ברמקול מושמעות רק בעברית ובאנגלית?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מטוס ממריא.
|
|
|
 |
|
 |
|
חגורת ביטחון
|
|
|
 |
|
|
|
אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל אצלנו, בכניסה למשרד הפנים ברמלה, התחילו לדרוש במעברי הבידוק גם את הסרת החגורה. ישנו הרגע הבודד שבו הדחקה ארוכת זמן מתפוגגת ומתכדרת לכדי כדור עצבני בבטן. פתאום בן-אדם מתחיל להרגיש רע מאוד בגלל דבר שעד היום הוא הסכין אליו וחי איתו לא רע. שלוש שנים מלטפים אותנו במטה שחור בכניסה לקניון.
שלוש שנים אני מרוקן מטבעות וסיגריות לאמבטיות פלסטיק לבנבנות בכניסה למוסדות ולבתי-משפט ואיכשהו, אנחנו חיים עם זה בשלום. אפשר שהתרגלנו. לאחרונה אני מוצא את עצמי נכנס למכולת או לבית-הכנסת ואומר לבטלן שעומד במקרה בכניסה "אין לי נשק". אולי אנחנו מתקוממים, אבל אין את מי להאשים. היה ברור שיום אחד זה יקרה. שמשהו יבוא וינתץ את שגרת ההרגל האידיוטית הזו.
היה ברור שיום אחד יקרה משהו שיגרום לי להרגיש מטומטם. שיגרום לי ללחוש לעצמי "תגיד, כבוד הרב. אתה לא חושב שיש משהו קצת לא הגיוני בזה שאתה נכנס לתחנת רכבת בידיים מורמות?" ומה שאצלי הביא את הרגע הזה היה דווקא מעמד הסרת החגורה בכניסה למשרד הפנים.
כשזה קרה, היינו שם 20 איש בתור מיוזע. איש איש וצרותיו ובעיותיו ודרכונו פג התוקף, ותכריך ניירותיו למע"מ, כשפתאום ירדה ההנחיה בשרשרת הפיקוד, היישר מלשכת שלומי הקב"ט בואכה מיכה המאבטח, לאמור: נא להסיר חגורות. אני לא יודע אם זהו כורח המציאות. לדעתי לא. לא ייתכן שאין פתרון יצירתי אחר לבידוק בכוננות גבוהה זולת הסרת החגורה. אולי זו סתם עצלות, או חוסר אחריות, ואולי לא. מה שכן, יש משהו שבלשכת הקב"ט לא יודעים.
עבור אדם בעל כרס, ולא שאני קשור איכשהו לסטטוס הזה, חגורה היא לא סתם אביזר אופנה או דרך לנעילת המכנסיים. חגורה היא קונספט. היא הביטחון האישי. היא תחושת הבית. חגורתי היא מבצרי. תשאלו כל שמן: פעולת האריזה הטריוויאלית הזו, המבוצעת מדי בוקר, מעניקה תחושת לכידות מנטלית שמחזיקה אותך קוהרנטי לעצמך כל היום כולו. אתה יודע שאתה שמן, שזה לא מי יודע מה אסתטי, שאם בורג קטנטן בחגורה יתפקע העסק כולו יתפרק לגורמים, אולם כל עוד זה ארוז ומאוחסן - אתה מרגיש בטוח. ואז, כשכבר יש לך את המשענת הנפשית העלובה הזו, אתה צריך לעמוד מול 20 אנשים קשי-יום, צרור מיטלטליך מוטל למרגלותיך כמו איזו הפרשה בלתי רצונית, ופשוט לפתוח את החגורה. לא פחות.
כך, לעיני כולם. ביד אחת אתה מחזיק אותה, את ידידתו הטובה ביותר של הדובון, וביד השנייה אתה לופת באימה את מכנסיך המושפלים, מתפלל לימים טובים יותר ומנסה להיזכר בטלפון של הדיאטנית שנתנה לך אחותך. וכשהרשע עם האוזנייה המסתלסלת אומר לך "או.קיי אדוני, תאסוף את הדברים, אתה יכול לעבור", אתה מסתבך ומתבלבל ומסמיק וזועם ומדדה בידיים מלאות לפינה שליד המעלית, מקום שקט, ושם אתה מנסה לאסוף את עצמך ואת הבטן הגדולה, שעכשיו מכילה גם את התסכול והעלבון. ואז, בדיוק כשאתה עושה את התנועה הרחבה הזו, של הנפת המכנס סביב כל הכבודה ואזיקתו בחגורה, נפתחת המעלית, ואשה קטנה יוצאת ואומרת: "וואו, זה אתה? בטלוויזיה אתה נראה הרבה יותר רזה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
