 |
/images/archive/gallery/127/863.jpg שפרה ארליך
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| לשפרה ארליך כבר אין כוח לקשקש שעתיים בבית קפה עם גבר שאין לה מושג מה היא עושה איתו. זה הזמן להחליף את שיטת ההכרויות במגזר הדתי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כאשר ייסד הרב ריינס את תנועת המזרחי לפני כמאה וחמישים שנה, הוא ראה בעיני רוחו חזון נשגב. העם היהודי שב לארצו לאחר אלפיים שנות, תורה ועבודה, ספרא וסייפא.
דא עקא, דווקא את תופעת הלוואי הגדולה ביותר של פעולה ברוכה זו לא חזה הרב וחבל: תופעת הפגישה העיוורת העקרה והמשמימה. או במילים אחרות: יש לי הצעה נפלאה בשבילך, איך אמרת שקוראים לך?
קולמוסים רבים נשברו ולשונות רבות צקצקו בניסיון לפצח את קוד הרווקוּת הדתית לאומית. למה הם לא מתחתנים למה? הרי יש כל כך הרבה משני המינים. שיתחלקו לזוגות, ייפגשו ויתחתנו. אה, הם כבר נפגשו? לא התאים? למה למה למה?
ובכן, הנה התשובה - אבות ואמהות: זה לא אנחנו, זה הרב ריינס. בלי משים, קבע מייסד המזרחי את הקו המנחה של תנועת המזרחי כולה. התנועה חלפה עברה, אך הקו נשאר: לוקחים קצת מהשקפת העולם החרדית, קצת מזו החילונית, ומערבבים. התוצאה פחות עקרונית. העיקר הערבוב. לפעמים התוצאה יוצאת באמת קטלנית. כמו לדוגמא עם אותה תופעת לוואי המוזכרת למעלה.
בעולם החרדי, תפיסת העולם לגבי כל נושא הנישואין, מוגדרת ומתוחמת היטב: החברה נפרדת לחלוטין(?), וכאשר מגיעה השעה, נפגשים שני הצדדים בצורה מהוגנת בלובי של מלון יפה וגם נוח. כל צד (אגב, למרות השימוש בלשון יחיד, "צד" אינו מורכב בדרך כלל מאדם אחד, אלא כולל את הוריו של אותו צד, אחיו, אחיותיו והשכן) משוחח בנעימות עם הצד השני, ואם הפגישות עולות יפה – הזוג (עכשיו כבר אפשר לגלות שמדובר בזוג ולא בצדדים) מתארס בשעה טובה.
איך זה קורה שם כל כך מהר? ובכן, הזוג אינו מצפה להתאהב כבר בשלב זה. אמנם גם זה קורה, אבל בעיקרון, הפגישות לא אמורות לגרום לבחור או לבחורה להתאהבות סוחפת בזה שיושב לצידם. יש ביניהם הערכה והבנה הדדית, ומתהלכות שמועות על כך שהאהבה תבוא אחרי הנישואין.
בעולם החילוני לעומת זאת, אין כללים ואין חוקים (וגם לא נישואים). החברה מעורבת לחלוטין, אנשים נפגשים בסיטואציות שונות, מנהלים קשר מחייב או שלא מחייב, מתאהבים, חיים כמה שנים ביחד , ולפעמים אפילו מתחתנים (לא, אני לא עומדת לדבר על אחוז הגירושין).
אצל החברה הדתית לאומית, שכאמור, חרטה על דגלה את עקרון השילוב, יוצא מן דבר כזה: מערכת הפגישות היא בדומה לחרדים (מלבד הלובי והצדדים), מערכת הציפיות מהפגישה – בדומה לחילונים. ז'תומרת, אנחנו נפגשים בפגישות סולידיות בבתי קפה ומשוחחים בנעימות, ומצפים שהדבר יגרום לנו לתחושת סחרור והתאהבות סוחפת ביושב לצידנו.
ובכן, זה לא הולך ככה. בשביל זה צריך קצת יותר מפגישה סולידית בבית קפה. הכוללת שני אנשים שחייבים להעביר כעת שעתיים בכל מחיר. על מה לדבר? על מה לדבר? כנראה שאין על מה לדבר. זה הזמן לשים לב לאלמנטים נוספים. איזה אזניים גדולות יש לו. איזה אף ארוך יש לה. הפגישה הולכת ומדרדרת אל סופה.
הגיע הזמן, לכנס את מיטב הוגי דעותינו ולקבוע קו מנחה חדש: הקץ לעקרון השילוב. או שמשוחחים בלובי, מתחתנים ומחכים לאהבה שתבוא, או שמוציאים את הפגישות העיוורות אל מחוץ לחוק העונשין, וממציאים משהו אחר במקום. העניין הוא, שאין לי מושג מה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | ילידת ירושלים ותושבת העיר. מעצבת גרפית במקצועה. מעריצה מושבעת של הסרט "צלילי המוזיקה" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
