 |
/images/archive/gallery/167/009.jpg נאווה אפלבאום זל
ארכיון  |
|
|
| שאלתי: מי? מי מהשניים? והוא השיב: שניהם, אמא. שניהם |
|
| בדיוק לפני שנה נרצחה נאוה אפלבאום, כלה בערב חופתה, ואביה דיוויד בפיגוע בירושלים. האם דבורה והחתן חנן סנד מתארים איך מתמודדים עם אסון שאף אדם אינו יכול לעכל |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
שרי מקובר-בליקוב , סופשבוע
|
|
|
|
|
|
|
|
למחרת ההלוויה הכפולה לקחו את שמלת הכלה הלבנה ותפרו ממנה פרוכת לארון הקודש בקבר רחל. בדיוק לפני שנה נרצחו נאוה אפלבאום, כלה ערב חופתה, ואביה דיוויד, מנהל מערך המיון של "שערי צדק", בפיגוע ב"קפה הלל" בירושלים. האם דבורה והחתן חנן סנד מתארים איך מתמודדים עם אסון שאף אדם אינו יכול לעכל. הזיכרונות, הצער, האשם, השיחות עם אבני השיש, הרצון להתריס כלפי אלוהים וכמה רגעי נחמה קטנים. חנן עדיין שומר את החליפה בארון. דבורה משתדלת לא לזעוק בחתונות של אחרים.
ביום שלפני החתונה יצאו דבורה אפלבאום ובתה הכלה נאוה לסידורים אחרונים. בוקר בהיר זרח בירושלים. במושבה הגרמנית כבר עלה ריח המאפים. בתי הקפה התמלאו. אפלבאום זוכרת כלה עליזה מציצה בחלונות ראווה, מודדת שביסים צבעוניים, סוחטת כמה שעות של חסד מאזור שידע פיגועים למכביר, ובאותו שבוע נרגע.
בצהריים התקבלו התרעות ראשונות על מחבלים שחדרו למרכז העיר. ד"ר דוד (דיוויד) אפלבאום, כונן חירום בחדר המיון, התקשר אל אשתו ובתו והורה להן להתרחק מהמושבה הגרמנית. "נאוה זירזה אותי", אומרת אפלבאום. "היא אמרה,'בואי נלך מהר. אני לא רוצה למות ביום החתונה שלי'".
השתיים נסעו אל הכותל להתפלל על החיים החדשים שיתקדשו למחרת. בלילה כבר שקטה העיר. ההתרעות פסקו. נאוה יצאה לבקר אורחים שהגיעו אל חתונתה מחו"ל. אביה התלווה אליה, כי על פי המנהג אסור לכלה להסתובב לבדה בשבוע שלפני החתונה, מפחד המזיקים. בבית ניכרו סימני ההתרגשות הגדולה. "היינו רעבים וצמאים", נזכרת אפלבאום, "אז דיוויד ונאוה אמרו שיעברו בקפה הלל ויביאו לנו מילקשייק".
ממרחק קילומטרים ספורים, בעוצמה אדירה, נשמע הרעש. בום. חבר התקשר אל האם דבורה מתוך המושבה הגרמנית, ממש מול עמוד האש שהתפרץ. אמר שהיה פיגוע בקפה הלל. "וידעתי שהם שם. שניהם. ניסיתי להתקשר אל הבת ואל הבעל, ואל הבעל והבת. אבל הם לא השיבו".
ועדיין חשבה שהסלולריים עפו מהיד מההדף, ואולי בגלל הבהלה. "הילדים הגדולים
פרצו מהחדרים והתחילו לרוץ ברגל אל קפה הלל. ואני נשארתי בבית וחיכיתי. וכשלא חזרו, נחנקתי. וכשחזרו, נחנקתי גם כן. לקחנו מונית ונסענו לבית החולים. כשמנהל חדר המיון ראה אותי הוא נזעק,'איפה דיוויד? אנחנו צריכים שיעזור לנו פה'. ואני אמרתי,'כן, איפה דיוויד? גם אני רוצה לדעת איפה הוא ואיפה הבת שלי'. והרופא טלפן ושאל ובירר. ואנחנו ישבנו להמתין.
"הכניסו אותנו לחדר צדדי. מזווית העין ראיתי שמשהו מתרחש. התרוצצויות, עינים מתחמקות, ידיים שהצביעו עלינו. חשבתי, לא יהיה פה סוף טוב. וכל הזמן אמרתי, הם היו ביחד. שניהם. הבעל והבת".
כמה שעות ישבה שם, אינה זוכרת. כשכבדה הציפייה קמה ונעמדה. לבה סירב לקבל את מה שהמוח רמז. ואז בא אליה הבן הגדול, פרץ בבכי נורא, זעק זעקה גדולה וקרע את בגדיו. "ואני הסתכלתי עליו ושאלתי,'מי? מי מהשניים? כי גם אחד זה יותר מדי'. והוא השיב,'שניהם, אמא. שניהם'".
כבר היה חצות כשחזרו אל הבית. כינסה את חמשת ילדיה סביבה וניסתה לדבר איתם ולא הצליחה כי גרונה ניחר. ובבוקר יום הכלולות של בתה המתה הלכה אל החדר שהיתה מונחת בו הנדוניה, ושמה את הסדינים הנקיים והמצעים העדינים והמגבות הרקומות בשקיות גדולות, וזרקה אל מאחורי הארון. וניגשה אל הטלפון ובקול שנאטם מההלם ביטלה את התור למניקור ולפדיקור ולתסרוקת ולאיפור. ולמחרת ההלוויה הכפולה לקחו את שמלת הכלה הלבנה, ותפרו ממנה פרוכת לארון הקודש בקבר רחל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הקיץ האחרון
|
|
|
 |
|
|
|
בדיוק לפני שנה, ב-9 בספטמבר 2003, חדר מחבל מתאבד לקפה הלל בירושלים ופוצץ מטען רב עוצמה שהוצמד לגופו. שבעה אנשים נהרגו באחד מהפיגועים הקשים בתולדות העיר, ביניהם הרב ד"ר דוד צבי-הלוי אפלבאום, מנהל מערך המיון במרכז הרפואי שערי צדק, ובתו נאוה, שסיימה באותה שנה שירות לאומי. אפלבאום, בן 50 במותו, נפגע מרסיס בראשו. נאוה, בת 20, נהרגה מההדף. "שניהם היו שלמים לחלוטין", אמר עליהם הרופא שקבע את מותם, "ונאוה הרוגה ביופיה".
"כמה שעות לפני כן עוד הספקתי ללכת עם נאוה למקווה", מספרת היום האלמנה והאם השכולה. "אחרי האסון אמרו כולם שנאוה טבלה לקראת מותה כדי שתבוא בטהרה לפני הקדוש ברוך הוא. אבל אני צעקתי להם,'הרי נאוהל'ה שלי היתה קדושה וטהורה עוד בחייה'".
החתן המיועד, חנן סנד, היה אז בן 19, תלמיד בישיבת עטרת כהנים. טקס הכלולות נקבע ל-10 בספטמבר בקיבוץ רמת רחל, בנוכחות כאלף מוזמנים. את נאוה הכיר כשהיתה תלמידת שמינית בתיכון הדתי-לאומי חורב. הבחורה מלאת החיים, שעסקה בהתנדבות ובמעשי חסד, שבתה את לבו. "היא הצהירה שלא יהיה לה יותר מחבר אחד, כי הראשון שתבחר בו יהיה החתן שיענוד על ידה טבעת", נזכר עתה חנן ובקולו עדיין מבצבץ הבכי. באותה תקופה היה רגיש וביישן, צעיר ממנה בשנה, אבל גילה עניין מיידי בהצהרת היחסים המחייבת. שניהם ידעו שהסיפור יסתיים בחתונה.
שנתיים נחשבו לבני זוג על פי כללי הצניעות המחייבים נער ונערה שומרי דת ומסורת. הצעת הנישואים תוכננה לחודש יוני, לכבוד חג השבועות ויום ההולדת של נאוה. "נסענו לים, ועל החוף הגשתי לנאוה קופסה ובתוכה שרשרת זהב", משחזר חנן. "ליד השרשרת כתבתי, האם תינשאי לי? ונאוה התחילה לבכות. אמרה, כן, בוודאי, בשמחה. ואני לא הייתי בטוח ששמעתי נכון, וכל הזמן שאלתי, זה כן? זה כן? את באמת מתכוונת?".
ישבו קצת על החוף ודיברו על נושאים שעומדים ברומו של עולם. וכשוך ההתרגשות נסעו לבית הוריה של אפלבאום. "ואבא של נאוה אמר לי, אני אעזור לך בכל מה שתבקש. רק דבר אחד אני רוצה ממך, שתכין דרשה עם דבר תורה ותקרא אותה בחתונה" נזכר חנן. "כשנאוה נרצחה, לקחתי את הדרשה שהכנתי לבית ההלוויות. אמרתי לעצמי, אבא שלה היה שמח אם הייתי מקריא את הדרשה הזו על קברו וקברה. אבל כשהתחילו ההספדים נשברתי כל כך, שלא הייתי מסוגל להגיד כלום".
רק לעתים נדירות חורג אצלנו אסון, "עוד אסון", מהשגרה הארורה. כזה היה ההד לאסונה הבלתי נתפש של משפחת אפלבאום. אלפי אנשים, חלקם זרים גמורים, הגיעו להלוויה. בכל העולם דיווחו על הפיגוע ותוצאותיו, ועל הכלה שנקברה ביום כלולותיה. "לאורך כל השנה שעברה מאז", אומר חנן, "אנשים עוצרים אותי ברחוב, מחבקים ואומרים, גם לנו נפטר בן ביום ההולדת, וגם לנו נהרגה ילדה קטנה ביום הראשון שלה בבית הספר. אולי הם חושבים שצרת רבים חצי נחמה, אבל הכאב שלי לא מצטמצם מצערם של אחרים".
לאלמנה דבורה אפלבאום נותרו חמישה ילדים. נאוה היתה הבת הראשונה והילדה השלישית. לפניה שני בנים, נתן (23), נשוי ומנהל את המערך הרפואי בט.ר.ם (טיפול רפואי מיידי) שהקים אביו, ויצחק (20) שלומד רפואה. אחריה עוד שלוש בנות, שירה בת 19, שיינא בת 15 וטובי-בל בת 13. אפלבאום מגדלת אותן לבדה, מנהלת את הבית ההומה במגע יד שלווה. אסונה אינו ניכר על פניה. היא נמרצת ומחייכת וסקרנית ובעלת דעה.
אבל ברגעים שבהם היא מתארת את בעלה המת, נדלקים אישוני עיניה בהתפעלות שמעורר בה הזיכרון, ומיד בא הכאב ומציף אותם ומכבה. על נאוה היא עדיין מתקשה לדבר הרבה. ולמרות שלכל אורך הראיון לא עלתה דמעה בעיניה, ההתאפקות והגעגועים ניכרו בכל תנועות גופה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קשר בין אבא ובת ראשונה
|
|
|
|
|
|
|
כשהחלה נאוה את מערכת היחסים עם מי שיהפוך לימים לחתנה, היתה בעיצומה של שנת השירות ולא היה לה פנאי. "אבל אני התאזרתי בסבלנות", נזכר חנן. "הכרתי אותה עוד לפני כן, בתנועת הנוער הדתית עזרא. היא היתה נורא יפה, שמחה וחייכנית. במשך כמה שבתות התקשרתי אליה ושאלתי שאלות של סתם, רק כדי לשמור איתה על קשר. בשלב מסוים הרגשתי שאני מתחיל להטריד קצת, והפסקתי. אמא שלי שאלה אותי,'אתה אוהב אותה?', ואמרתי לה שכן. אז היא אמרה,'תגיד לה'. ואני התביישתי. הייתי קטן ממנה בשנה, והיא בחורה כל כך שווה. מה יש לה לעשות איתי? בסוף חברה טובה אמרה לי שגם נאוה מרגישה אלי משהו. אזרתי אומץ ושלחתי לה הודעה כתובה בפלאפון. 'אני אוהב אותך'. והיא החזירה לי תשובה: 'כל חיי לא רציתי חבר, כי אני רוצה להתחתן עם החבר הראשון'. ואני, בצחוק, עניתי לה: 'אז מה הבעיה? בואי נתחתן'. וככה התחלנו לצאת.
בתחילה לא סיפרנו להורים, כי אבא שלה פחד שחבר בגיל צעיר יפריע לנאוה ללמוד. רק אחרי חצי שנה נאוה הכירה אותי לאביה, וד"ר אפלבאום חיבק אותי ואמר,'אני תמיד האחרון שיודע מה קורה במשפחה הזאת'.
"היינו כל שעה פנויה ביחד. הלכנו לסרטים, ישבנו לאכול פיצה, ובעיקר דיברנו בטלפון. לפעמים הייתי נרדם עם השפופרת ביד. כשקיבלתי את רשיון הנהיגה, לקחתי את נאוה למסעדת דגים בטבריה כדי לחגוג. אבל כשהיא התחילה את השירות הלאומי, הבנו שהולכת להיות לנו שנה קשה, כי מדובר בפרק זמן של התחייבות טוטאלית לילדים החולים. נאוה אמרה שלא נוכל להיות הרבה ביחד, ושיש דברים יותר חשובים מבילויים. אז התראינו פחות, וכשממש הייתי צריך אותה, היא היתה באה.
"אחרי האירוסים רציתי שניפגש קצת יותר. היינו צריכים לעשות קניות משותפות לבית שלנו, ולדבר על החתונה. התקופה היתה מאוד עמוסה, גם רגשית. רצינו לשתף האחד את השני פנים מול פנים ולא הספקנו הרבה. אז נאוה אמרה לי,'אתה רואה, חנן, שכשאני מסתערת על משהו אני יסודית מאוד, ואני מבטיחה לך שכשנתחתן, אקדיש את עצמי רק לך, ובאותה מידה של יסודיות'.
"לבני זוג דתיים אסור לגעת אחד בשני לפני החתונה, אסור להתייחד ואסור לנשק. וזה היה קשה, במיוחד בשבילי, כי אהבתי את נאוה מאוד. שנינו התגברנו והיינו חזקים, אבל היא היתה חזקה יותר. ולכן בשלב מסוים ניסינו להתראות פחות, כי בקושי עמדנו בניסיון. בילינו הרבה בבית של נאוה או בבית שלי, כדי שיהיו עוד אנשים במחיצתנו. אבל אם זה היה תלוי רק בי, הייתי נשבר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דבורה אפלבאום. צילום: קובי קלמנוביץ'
|
|
|
|
|
|
|
דיוויד נורא לקח ללב
|
|
|
|
|
|
|
לאורך תקופת האירוסים של חנן ונאוה ליוו את מדינת ישראל פיגועים קשים, בירושלים בפרט. ד"ר אפלבאום שהה בבית החולים יותר מאשר בחיק המשפחה. "לא היתה לו בעיה עם מראות הזוועה", אומרת דבורה, "כי בחדרי המיון בארצות הברית, שם עשה את ההתמחות שלו, היו מקרים קשים של ירי ורצח, והוא התרגל לזה. הקושי שלו היה עם הפוליטיקה שמאחורי הפיגועים. כשהתחילו הדיונים על הסכמי אוסלו, דיוויד נורא לקח ללב. הוא היה ימני-ציוני, אוהב ארץ ישראל, ולא הצליח להבין איך נותנים שטחים לטרוריסטים. הוא תמיד אמר שביום שיחתמו על הסכמי אוסלו, הרחובות בישראל יהפכו למערב הפרוע, ויהיו יריות בכבישים וקטיושות על יישובים יהודיים.
"כשנחתם הסכם אוסלו, דיוויד החליט לנהוג מנהגי אבלות, ונדר נדר שלא יספר את שערותיו עד שיהיה שינוי. במשך תקופה ארוכה הוא גידל קוקו מתחת לכיפה. זה היה מחזה מעניין, רופא חרדי עם קוקו וכיפה. רק כשביבי עלה לשלטון הוא הסתפר.
"היום אני חושבת שבעלי ובתי הם קורבן של החלטות פוליטיות לא נכונות. פיגועים בסדר גודל כזה לא היו לפני הסכמי אוסלו. נכון שהיו מקרים בודדים, פה ושם, אבל רצף הדם התחיל רק כשגילינו חולשה. מה שקרה למשפחה שלנו זו התגשמות הנבואה של בעלי. ואני לא מופתעת. המחבל שהגיע לקפה הלל ישב לפני כן בכלא, ושחררו אותו במסגרת תהליך השלום על פי המלצת ארצות הברית. כשהשגריר האמריקני הגיע לבית שלנו לניחום אבלים, אמרתי לו שכל המהלך שלהם היה פעולה של כניעה. שהטרוריסטים יודעים לקרוא אותנו, שהם מנצלים את שעת הרצון, ואנחנו משלמים את המחיר. דיוויד היה ימני-ציוני, אבל גם היה בן אדם ולא שנא ערבים. להפך, היו לו בצוות רופאים ערבים ודרוזים, והוא יצא איתם באמבולנס להציל חיים. תמיד כשהיה פיגוע ראינו אותו בטלוויזיה רץ ראשון. בגלל שהתמחה ברפואת חירום הוא עבד בתוך אוטובוסים שרופים, בין כיסאות ושולחנות בבתי קפה וגם ממש על הכביש. גם הפעם ידעתי שהוא יהיה בקפה הלל, רק שלא היה לי ברור מאיזה צד. ובכל פעם היה חוזר הביתה ואומר לי,'תראי דבורה, שהפיגוע הזה יביא את הגאולה יותר מהר'.
"היום, ברגעים קשים, אני אומרת לעצמי, אולי דיוויד ונאוה עלו לשמים כדי להביא את הגאולה. וכמו שהם עלו לשם באופן כל כך דרמטי, אולי בצורה דרמטית וברעש גדול הם עוד יחזרו".
נאוה אפלבאום בחרה לחתונתה שמלה פשוטה וצנועה. בשבועיים שקדמו ליום הנישואים החמירה והחליטה שלא תיפגש עם חנן ולא תשוחח איתו עד החתונה, כמקובל בציבור הדתי. "כדי להגביר את הגעגוע", כדברי חנן, "ולהיפגש בחתונה בשיא השיאים של הרגש". אלו היו שבועיים קשים לשניהם. "הרגשתי שאני מת מגעגועים, אבל הבנתי שזה טוב להגיע במצב כזה לחתונה וללילה הראשון שלנו ביחד. אבל בשבת שלפני החתונה לא התאפקתי, והתקשרתי אל נאוה ואמרתי מהר מהר,'אני לא רוצה שתעבור השבת בלי שתדעי עד כמה אני אוהב אותך', ומיד ניתקתי". גם דבורה זוכרת את נאוה מצפה ומתגעגעת. "היא שוחחה עם אבא שלה על חנן וסיפרה לו עד כמה היא אוהבת אותו", היא מספרת. "גם דיוויד התרשם ממנו מאוד. הוא פגש אותו בפעם האחרונה ביום שלפני החתונה כדי להראות לו את הכתובה. בדיוק חזר מחו"ל, מבית החולים של וול סטריט, לשם הוזמן כדי להרצות על רפואת חירום בזמן פיגועים. כמה אירוני. מישהו הקליט את ההרצאה הזו, ואני שמעתי את דיוויד מסביר לרופאים איך להציל חיים בזמן פיגוע. בסיום ההרצאה הוא התנצל ואמר שלא יוכל להישאר להרצאות נוספות, כי השבוע הבת שלו מתחתנת והוא צריך לסיים את הכתובה. וכולם באולם מחאו לו כפיים, ומישהו צעק'מזל טוב, שיהיה בשעה טובה'".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בחלום אני מספר לה דברים
|
|
|
|
|
|
|
אפלבאום הספיק לסיים את הכתובה, ונאוה הספיקה לטבול במקווה טהרה, והבנים הספיקו לסיים הכנת חוברת ובה מדרשים ודברי תורה, "כי לדיוויד היה חשוב שבכל אירוע משפחתי הבנים ידפיסו קונטרס תורני, כדי שלא תהיה סעודת הוללות בלי תוכן". וחנן יצא עם החברים שלו למסעדה, לחגוג לילה אחרון של רווקות.
"כבר סיימנו לאכול, ישבנו ודיברנו, ופתאום שמענו צפירות אמבולנסים", הוא נזכר. "התחלתי לפחד על נאוה. ביקשתי מהחברים שלי להתקשר אליה לפלאפון ולבדוק שהכל בסדר, כי אני עצמי לא יכולתי לדבר איתה. אבל היא לא ענתה. החברים אמרו לי,'בחיאת חנן, אין מה לדאוג. נאוה בכלל לא מתקרבת למקומות כאלה, ובטח הטלפונים קרסו'. בסוף חזרתי הביתה. ובדרך דאגתי שאולי אחת החברות שלה היתה בקפה הלל ונפגעה, ושנאוה תילחץ. היום זה נשמע אבסורד, אבל אז הפחד הכי גדול שלי היה שנאוה תדחה את החתונה.
"אחותי היתה בבית. אמרה שנאוה ואבא שלה היו בקפה הלל. מיד נסעתי לבית החולים. פגשתי את דבורה וישבנו ביחד. אני זוכר שרוב הזמן היא שתקה, ואולי התפללה. אחרי כמה שעות אבא שלי הגיע, הוציא אותי החוצה, חיבק אותי והתחיל לבכות. "הבנתי מיד. הגוף התחיל לרעוד בלי שליטה. ואבא תפס לי את היד ואמר,'אנחנו צריכים להיות חזקים עכשיו'. ואמרתי לו, בשביל מה? למה אני צריך לחיות? הרי בלי נאוה אין לי שום סיבה להתעורר בבוקר. חזרנו הביתה ונכנסתי אל החדר שלי, ורק רציתי להיכנס מתחת לשמיכה ולהיעלם".
"בבוקר הגיעו אלפי אנשים אל הבית", משחזרת דבורה. "וכל מה שהיה שייך לחתונה, הסתירו. הרחוב השחיר מאנשים שבאו ועמדו מחוץ לבית ובכו. וכולם דיברו על החתונה ועל העיתוי של המוות, אבל אני התנתקתי מהתאריך וחשבתי רק על דיוויד ונאוה. כי יש שנהרגים בזמן שממתינים לשמוע בשורה טובה, ויש שנרצחים בסתם יום של קיץ. בלי שום ציון שמחדד את הצער.
"אני חושבת שהייתי בהלם מסוים. אבא שלי אמר שיש זמנים שבהם המוח לא מתפקד. לא חושבים אלא פשוט עושים. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי,'תקומי, תדברי, תלכי, תעשי'. וכבר לא היה זמן רב עד ההלוויה, הדודים שבאו מחו"ל התכנסו בבית, וכל אחד לקח חסות על ילד אחר והיה צמוד אליו. ובשעה שנאוה היתה צריכה להתרחץ, להתלבש, להתפלל, להגיד וידוי, לשים על צווארה את התכשיטים ועל ראשה את ההינומה, ובשעה שאני ודיוויד היינו מברכים אותה בדמעות של שמחה והתרגשות, בשעה הזאת לבשתי את הכובע ואת החולצה הקרועה ויצאתי עם בעלי המת ללוות את הבת המתה לבית ההלוויות. ועדיין לא הצלחתי לעכל כלום".
בבית העלמין התקשה חנן להסתכל על כלתו המכוסה בתכריכים. "התקרבתי, אבל אמרתי לאבא שלי שאני לא מסוגל לראות את הגופה. ואת הטבעת שמתי בקבר של נאוה, באופן ספונטני. זה היה היום שהיא היתה צריכה לקבל ממני טבעת, ורציתי שהיא תשכב שם ותדע שתמיד היא תהיה איתי. ולא יכולתי לדבר אליה כי היו סביבה כל כך הרבה אנשים. אחר כך חזרנו אל הבית, ואני נשכבתי על המיטה שלה ושאלתי את האלוקים למה הוא מנסה אותי בכזה ניסיון קשה".
דבורה אומרת שכמה אורחים שלא שמעו על האסון, הגיעו אל האולם באותו הלילה, ושם התבשרו על מות הרופא ובתו. "דיוויד היה מדבר על המוות באופן טכני, בצורה מאוד קרה. הוא היה מטפל בביטוח החיים או בהלוויות משפחתיות בצורה מאופקת. כשביקשתי את הטלית שלו לכביסה, הוא היה אומר לי,'בשביל מה את טורחת? הרי הטלית תהיה בסוף התכריכים שלי'. והוא תמיד טען שהכבוד הכי גדול למת זה שלא עושים עניין רב בהלוויה שלו, אלא קוברים אותו מיד. דיוויד היה רוצה הלוויה צנועה לעצמו, משהו מהר ופשוט. ועל זה הוא צריך לסלוח לי, כי באופן שבו הוא סיים את חייו, פשוט לא היתה לו ברירה". ובשבעה חילקו את הקונטרסים שחשבו לחלק בחופה.
במשך השנה שחלפה עלה חנן אל קברה של כלתו פעמים בודדות. "בשבת הראשונה של האבל הייתי חייב לדבר איתה. ולמרות שדיברתי עם האבנים, הרגשתי שנאוה מקשיבה. אמרתי לה תודה על הזמנים המיוחדים שהיו לי איתה, על הדברים הרבים שהיא לימדה אותי, ולא הזכרתי את החתונה שלא היתה לנו. לא ידעתי איך מדברים עם אבן, אבל ניקיתי את המצבה, למרות שהיתה נקייה, וחשבתי מחשבות בלב, והיה לי ברור שנאוה שומעת אותן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפחות הם ביחד
|
|
|
|
|
|
|
"החודשים הראשונים היו הכי קשים. היה לי קשה לתפקד. בני המשפחה והרבנים כל הזמן חיזקו אותי. סיפרו על צדיקים שהתנסו בנסיונות גדולים. אבל מי אני בסך הכל? בחור צעיר בן 19, קצת ביישן וחסר ביטחון. איך אפשר לתת לו ניסיון כל כך גדול בבת אחת? וכשעבר הזמן גירשתי את המחשבות האלה והחלפתי אותן באמונה. אמרתי לעצמי, הרי הפיגוע היה יכול להתרחש לילה אחרי החתונה במקום לילה לפני, ואם היו לנו רגעי השיא, איך הייתי מסוגל להמשיך לבד? אחר כך הפסקתי לעלות אל הקבר. הרב אמר שהעלייה לבית העלמין מטרידה. ובמקום לפגוש אותה ליד המצבה, התחלתי לחלום עליה. הרבה. ובחלום אני מספר לה דברים ובוכה עליה ועלי".
גם דבורה עולה אל שני הקברים לעתים רחוקות. "הנשמה מצטערת כשהיא רואה את האנשים הקרובים לה בוכים ליד המצבה", היא מסבירה. "וכיוון שהיא יושבת על יד כיסא הכבוד, בכל פעם שמישהו בא לבקר, היא נאלצת לעזוב ולרדת אליו, וזה מטריח אותה ומפריע לה. אז אנחנו מבקרים את נאוה ואת דיוויד באופן אחר. בבית. גם דיוויד התנגד לעלייה מרובה לבתי קברות. הוא אמר שהמצבה היא אבן וחול, והנשמה בשמים או במחיצת האנשים שהיא אוהבת. וכך אני מרגישה.
"איך מתמודדים עם אסון כזה, את שואלת? לא מתמודדים. פשוט מושכים הלאה ומשתדלים להדחיק. אנחנו תמיד מנסים להיזכר בדברים שדיוויד ונאוה אהבו. במנהגים שלהם, במעשים. ואנחנו עושים כמוהם ואפילו מחדדים קצת. ולפעמים אנחנו מתגעגעים אליהם באופן מצחיק. כאילו בהומור. לנאוה, למשל, היה הרגל להראות את הבגדים שקנינו לה בצורה כזו מיוחדת. תמיד היא שאלה איך זה יושב עליה, ועשתה תנועות מצחיקות, והיום אני והאחיות שלה עושות את התנועות האלה וצוחקות. ולפעמים, בתוך הצחוק מסתתר הבכי.
"אני רוצה להרגיש שהם קיימים בתוך הבית. מין נוכחיםנפקדים שמלווים אותנו כמו רוחות טובות ומנחמים ברגעי הייסורים. ואני אמרתי לבנות,'לפני שתלכו לישון תדברו עם נאוה ואבא. תספרו להם איך עבר עליכם היום, כי הם קיימים עדיין, רק במקום אחר. הם שוב בסוג של שליחות'. וזה מה שאני אומרת גם לעצמי. אני יודעת שיש אמהות שחושבות על הילדות שלהן בקבר, ומה שהגשם והקור מעוללים להן שם, ואיך הן מפחדות בלילות חשוכים להיות לבד במקום כל כך אומלל, ואז הן יוצאות מדעתן. אבל אני החלטתי לחשוב על נאוה ועל דיוויד כאילו שהם בבית, בסוג אחר של מציאות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חנן סנד.
|
|
|
|
|
|
|
מי שתתחתן איתי תדע שנאוה תמיד תהיה שם
|
|
|
|
|
|
|
מתי מגיעים רגעי השבירה?
דבורה: "לקח לי קצת זמן להיכנס לחדר של נאוה. וכשנכנסתי וראיתי את הבגדים שלה, היה לי קשה. אספתי את הבגדים ומסרתי לצדקה. והיה עוד זמן של התרסקות, כשמצאתי את המתנות הקטנות שקנינו לילדים החולים כשהייתי עם נאוה בניו יורק. כל יום היא הלכה לבקר את אחת הבנות הקטנות שהיתה בטיפול כימותרפי, וקנתה לה מתנות קטנות ועוד קצת שמרה בצד לחלק לחולים שנשארו בארץ. כשהחולה חזרה מניו יורק, היא רצתה להיות בחתונה של נאוה. ולמרות שגססה, הוריה קנו לה שמלה חדשה לחתונה. אבל היא לא הספיקה ונפטרה שלושה שבועות לפני נאוה.
"זה תמיד מר-מתוק. בברית של הנכד היה לי נורא קשה, וגם בחתונות שהיו אחרי החתונה שלא היתה לנאוה, כמה חודשים אחרי האסון. ולמרות שבאולם היתה שמחה גדולה אני הרגשתי חור בלב. הסתכלתי על הכלה היפה והנרגשת וחשבתי על נאוה. והסתכלתי על האבא שמוביל את בתו לחופה והתפללתי אל דיוויד. בלחש. שלא ירגישו ויצטערו.
"דיוויד היה הרבה מחוץ לבית, אבל נאוה הכניסה רעש ושמחה הביתה, כי היתה דומיננטית מאוד. היום כאילו הכל יותר רגוע, יותר שקט. ולבנות כבר אין מי שיעזור בשיעורי הבית וישוחח איתן על המורות והחברות. אז אנחנו מצטערים על החסר בגלוי. ואומרים, אוי, כמה אנחנו מתגעגעים. ושום פיגוע חדש לא מגביר את הכאב ולא מחליש אותו. זה כמו רוטינה. מי שנהרג לו ילד בתאונת דרכים, יתנחם או יכאב יותר כשישמע על תאונת הדרכים הבאה?".
יש משהו שמצליח בכל זאת לנחם?
"קל לי יותר כשאני חושבת שלפחות נאוהל'ה לא לבד, שאבא שלה איתה. שהיא עשתה את הדרך הנוראה הזו מהפיגוע אל השמים ביחד איתו, יד ביד. שיש שם מישהו אהוב וקרוב שמשגיח על הלב השבור שלה ועל הגעגועים אלינו. גם הידיעה על כל כך הרבה ילדים שאנשים, אפילו זרים גמורים, קראו בשמה של נאוה ועל שמו של דיוויד, מנחמת אותי. ויש שהתחילו ללמוד עם הבנים שלהם שיעור תורה מדי יום רביעי, כמו שדיוויד נהג, ומשפחה מאלון שבות כתבה לי שהם חיתנו את הבת והכינו קונטרס מיוחד לחופה לזכרם. כל כך הרבה פרויקטים של הנצחה נעשו בשנה הזו, בבית החולים, בזיכרון מנחם, בארגוני כלות, בארגוני חסד ובהוצאות ספרים. והפעילות הזו לוקחת קומץ קטן מהצער ומשכיחה את האבל לזמנים קצרים".
וחנן ?
"חנן בחור טוב. בכל ערב שבת הוא בא אלינו ומביא פרחים. וכשהוא מחוץ לעיר, הוא מתקשר לאחל שבת שלום. ובכל חודש הוא לוקח את הבנים למשחקי כדורסל. וגם עם הבנות הוא מבלה. אמנם הוא לא לוקח אותן לסרטים כי זו שנת אבל, אבל הוא יוצא איתן למסעדות, ולפעמים לבאולינג".
מה את מרגישה כלפיו?
"חיבה גדולה וגם צער גדול. הוא עוד צעיר, ויתאושש, ובוודאי יתחתן, והנישואים יטשטשו את הזיכרון וינחמו אותו. לי אין תקווה לנחמה כזו. אנשים שואלים לפעמים למה דווקא עלי נגזר להקריב קורבן כל כך קשה? הרי למעלה מיכולתה של אישה לאבד גם בת, גם בעל, ביום אחד. ולפעמים אנשים בודקים אם יש אצלי איזו התרסה, איזה הרהורים כלפי הקדוש ברוך הוא. ואני דווקא חושבת שהאלוקים מביא נסיונות קשים על אנשים רק אם אם הם מסוגלים לעמוד בהם. האלוקים בוחר לו את מי שיש לו כוחות נפש גבוהים, ורק אותו הוא מנסה. זו לא תשובה ולא נחמה, אבל זה סוג של מחשבות שעוצרות את הזעקה הפנימית".
"כשאני מגיע לבית משפחת אפלבאום, אני לומד מהם המון" אומר חנן. "הם מצליחים להתחזק באמונתם ואני מקבל מהם השראה. אני משוחח הרבה עם אמא של נאוה, אבל לא עליה, כי זה רגיש מדי. על נאוה אני מדבר עם עצמי, ואת חליפת החתונה אני עדיין שומר בארון".
אתה הולך לחתונות?
"אני הולך רק לחתונות של משפחה וחברים קרובים, וגם אז לכמה דקות. זה לא עושה לי טוב".
תתחתן בקרוב?
"אני עדיין צעיר, עומד להתגייס לצבא. לפעמים מציעים לנו שידוכים, ואמא שלי צועקת מהמטבח שהיא לא מרשה, ושיש זמן. לא מקובל אצלנו להתחתן כל כך מהר. אני רציתי להתחתן עם נאוה רק בגלל שאהבתי אותה מאוד. נכון להיום, אני עדיין לא יכול לראות את עצמי עם מישהי אחרת. הרב שלי אומר שכנראה עוד לא הגיע הזמן, ולכן אני מרגיש ככה. אבל יום אחד זה יקרה, ובעזרת השם אני אתחתן. אני לא בטוח שיהיה קל. אישה הרי לא רוצה להיות מספר שתיים על ההתחלה. אבל נאוה היא אהבת נעורי. אני לא דף לבן ומי שתתחתן איתי תדע שנאוה תמיד תהיה שם, במקום מיוחד בחיי הנישואים שלנו, ותמיד היא תלווה אותנו. כמו משב של זיכרון טוב".
הכתבה המלאה מתפרסמת ב"סופשבוע".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
