 |
/images/archive/gallery/179/677.jpg יוסף סידר.
צילום: קובי קלמנוביץ'  |
|
|
| "'ה' עימכם' בפריים טיים של ערוץ 2 זה קטע" |
|
| רגע אחרי הזכייה באוסקר הישראלי, יוסף סידר, במאי ויוצר "מדורת השבט", עורך חשבון נפש: סקס, כהניזם, התנחלויות ושלום חנוך |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
אבישי בן-חיים
8/10/2004 9:27 |
|
|
|
|
|
|
|
כשניצב יוסף סידר על במת המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, בטקס קבלת האוסקר, או איך שלא קוראים לאירוע הזה, הוא אמר: "אני רוצה להודות לאנשים שבהשראתם הסרט הזה נכתב. לחברי שבט 'אלישיב בית וגן', שנתנו לי ילדות כל כך עשירה, כל כך מלאת סתירות פנימיות".
בית וגן היתה השכונה הדתית הבורגנית-ירושלמית שבה גדלנו יחד. "אלישיב" היה שם השבט שקיבל המחזור שלנו בבני עקיבא. הוא הוענק לנו ברוחב לב על ידי ההנהלה הארצית של בני עקיבא, על רקע הנסיגה מסיני. אהבנו את המשמעות שלו. הבנות חיברו את המנון השבט על פי המנגינה של "חסקה, חסקה, בלי סיפון ומעקה": "אלישיב, אלישיב, את סיני שאל ישיב, נתפלל שאל ישיב, את סיני שאל ישיב". את ארבע המלים האחרונות צעקנו. זעקנו. מהמקום הזה באו הסתירות. משם בא הסרט "מדורת השבט".
עבור מי שגדל בסביבה של הציונות הדתית של אז, מדורת השבט הוא סרט מטלטל על הסתירות הפנימיות, יש יאמרו המורכבות, של הציונות הדתית, וראי לא רע בכלל של הבלגן הערכי, המוסרי, הלאומי-לאומני ובעיקר הדתי, שעליו נדמה שהציונות הדתית הכריזה, כבר כשהחליטה לכנות עצמה בשם זה.
בשביל
מי שלא רק גדל שם, אלא ממש ישב ליד סידר בכיתה שבבית הספר הממלכתי דתי, הלך איתו יחד לבני עקיבא, התחנך איתו על החוט המשולש שלא במהרה יינתק -"עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל", כל פעם בסדר אחר (תלוי מי היה המדריך) - הפגין איתו באינספור הפגנות של הימין ובלי לחוש בסתירה רקד ושר איתו בהופעות של שלום חנוך, סחב איתו מדי שנה עצים לאירוע הגדול של השנה, מדורת ל"ג בעומר ביער ירושלים, עקב איתו בהערצה אחר דור ההורים בשכונה שהחליטו פתאום לעזוב את השכונה המהוגנת כדי להקים התנחלות, התגייס איתו ביחד לצנחנים, ראה אותו מסתובב עם מצלמת וידאו לפני שמישהו ידע מה זה בכלל ומצלם כל דבר שזז, חיפש איתו אופציות של זהות אחרת ומרוחקת יותר, שבאו לידי ביטוי, למשל, בתליית כרזות של מנחם בגין לקראת בחירות 92' ומילת הקסם מח"ל על מרפסת דירת הסטודנטים המשותפת, בשכונת הקטמונים דווקא, וממשיך להתבלבל איתו גם היום בחיפוש אחר זהות יהודית הולמת - בשביל מי שהיה שם לידו, "מדורת השבט" הוא סרט כמעט דוקומנטרי על דור שגדל בציונות דתית אחרת. מדורה שליבתה השריפה הפנימית בנפשו של היוצר. וזו לא רק השריפה שלו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"מדורת השבט"
|
|
|
 |
|
 |
|
פעם אהבתי אותה
|
|
|
 |
|
|
|
"מדורת השבט" מספר על אלמנה ושתי בנותיה המתבגרות, שמתגוררות בשנת81' בשכונה דתית ירושלמית מהוגנת. האם רוצה להתקבל לגרעין המייסד של התנחלות חדשה בשומרון. הסיפור האנושי הוא דמיוני, פרי מוחו הקודח של סידר. כל השאר אמת.
ב-81' רגשה השכונה שלנו, בית וגן. ההורים הבורגנים והמסודרים של חלקנו החליטו לעשות מעשה ולהגשים את האידאולוגיה שמכרו לנו. הם החלו לרקום חלום על הקמת התנחלות. בסרט היא קרויה "גבעות", במציאות של היום היא יישוב תוסס, שנושק לאל-בירה, סמוך לרמאללה, ומוכר לכל ישראלי בשמה מוכה הירי, "פסגות", על שם הרחוב המרכזי בבית וגן, רחוב הפסגה. הרחוב מוזכר בסרט כשאחת הבנות מטיחה באמה, על רקע נסיונותיה הנואשים להתקבל לגרעין ההתנחלות: "אם בוועדת הקבלה יבקשו ממך ללכת עירומה ברחוב הפסגה, את תעשי את זה".
חזרתי השבוע עם סידר, הזוכה הגדול בפרס אופיר, אל רחוב הפסגה. לברר מה קרה לשבט שלנו, לדור ההורים שלנו, ואיך נראתה הציונות הדתית דאז מבעד לעיניים ילדותיות. "התווית ששמו על השבט שלנו", אמר סידר, "השבט הכי מופרע בבני עקיבא, פירנסה לנו מנוע יצירתי לכל החיים". זה היה טבעי שהאמהות שלנו לא חבשו כיסויי ראש, והיה כיף שהמשפחות של רובנו לקחו אותנו לשחייה בבריכות מעורבות, למרות שאין בהלכה שום היתר לזה, והיה מעשיר שלימדו אותנו גם טקסטים דתיים וגם את מיטב הספרות העברית, וזה היה מוסרי שהטריפו אותנו על המחויבות לתרום לכלל. אז כן, כולנו הלכנו ליחידות קרביות, כי אחרת אי אפשר היה להראות את הפנים בתפילת ליל שבת בשכונה. אבל בריחוק השנים מתברר, שהנוסחה הציונית-דתית של החיים הכפולים לא ממש עבדה, ולא רק על החבורה שלנו.
כמה מאיתנו מגיעים גם היום לבית הכנסת? אם מבחן התוצאה המינימלי לחינוך דתי הוא שהילדים יהיו דתיים, לא יצאנו הצלחה גדולה. לא שאת כולם נשא הרוח, אבל רבים מאיתנו כבר מזמן הורידו את הכיפות, או המירו את החצאיות במכנסיים. שניים מטובי בנינו מתנחלים. סידר ועוד כמה בנות התייצבו במחוזות השמאל הדתי. והיתר? היתר מסתובבים ומחפשים אלטרנטיבות. חלקם עדיין משוכנע כי אם רק יתעקשו, בסוף עוד ימצאו ציונות דתית. ציונות דתית כמו שהיתה לנו פעם, ואיננה עוד.
- הבאת אותה בסרט שמאלני, מה?
"שמאלני פוליטי או שמאלני אשכנזי? כי שמאלני אשכנזי אני אגיד לך שלא. שמאלני פוליטי, אולי. גם אם יש לי דעות פוליטיות שהן כבר לא מתנחליות, אני שומר לעצמי את האפשרות להיות פרימיטיבי, שבטי ובעיקר סולידרי עם השבט שממנו באתי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יוסף סידר. צילום: קובי קלמנוביץ'
|
|
|
|
|
|
|
ארץ ישאל השלמה
|
|
|
|
|
|
|
- סולידרי ? לא שמאלני? הסרט שלך מציג את המאבק למען ארץ ישראל בתור עול כבד ומגעיל. בסצנת הסיום, הגיבורות, האם ושתי בנותיה, מוותרות על הליכה להפגנה לעצירת הנסיגה בסיני, מוותרות על הרעיון להצטרף להתנחלות, ויוצאות לטיול משפחתי. ולסיום עוד דחפת את הקטע המטאפורי המקסים של קיפול דגל ישראל במרפסת. זה שמאלני ברמה הכי בסיסית של אנטי סולידריות יהודית, של העדפת טובת הפרט על טובת הכלל. זה הפוך מכל מה שהתחנכת עליו.
"טעות בהבנת הנקרא. הסרט סולידרי ואמפתי כלפי האדם הפשוט. בתוך העולם של הסרט דווקא מוטק'ה, מזכיר היישוב, הימני האידאולוג, מגלם את תכונות האופי השמאלניות שמהן אני מנסה לברוח: התנשאות ערכית, שובע כלכלי ועיוורון חברתי".
- בכל מקרה, מה שפספסת בסרט זה האידאל הרומנטי והמקסים של המאבק על ארץ ישראל. ההפגנות האינסופיות והקמת ההתנחלויות, שבדרך סידרו לנו חיי נעורים מלאי ריגושים.
"זה באמת לא עומד במרכז הסרט. אבל אתה מניח שמה שבאמת הניע את הקטע הפוליטי זה המאבק על ארץ ישראל, והסרט לא מניח את זה, אלא משהו אחר. יכול להיות שהיה מאבק על ארץ ישראל. אבל אנחנו, כילדים, ויכול להיות שגם ההורים שלנו, היינו חלק מהמאבק הזה בגלל הצד החברתי שלו, הצד הקונפורמיסטי שלו, וזה סרט על מי ששובר את הקונפורמיות הזאת. הרי באותה מידה שגיבורת הסרט לא מצטרפת להתנחלות ולא הולכת להפגנה ומקפלת דגלים, הסרט גם נותן לקהל להבין שהיא הולכת לפתח יחסים עם גבר שהיא לא נשואה לו. אז גם זה סכין בגב האומה?".
- יש בסרט קטע, שבו יוצא אוטובוס מהשכונה לגבעה עליה אמורה לקום ההתנחלות, והמבוגרים הדתיים מוצגים שם חרא, פאתטים ונטולי חן. כששואלים במהלך הנסיעה הארוכה את מוטק'ה, אסי דיין, אם לא יכול היה למצוא להתנחלות מקום קרוב יותר לעיר, הוא עונה "מה יש, רמאללה, זה לא עיר?", ואפילו הבדיחה הזו נשמעת רע. עכשיו, אני הייתי שם על האוטובוס שנסע בפעם הראשונה לראות את הגבעה שעליה הוקמה פסגות, וראיתי את הדור של ההורים שלנו, עם הדובונים והשפמים והשמלות המתעופפות ברוח, עומדים לתמונה קבוצתית. והם דווקא נראו לי מתוקים ואידאליסטים, כמו הגיבורים של "גיא אוני". כשהם דיברו על זמביש זה נשמע כאילו הוא מאיר הר-ציון דתי, וכשהם שרו "ושבו בנים לגבולם" זה לא היה נלעג. זה היה מרגש, אהבת ארץ ישראל שלהם היתה אמיתית ומסעירה.
"אם אני באמת משחזר את הרגשות שלי כילד על האוטובוס הזה, מה שאני בעיקר זוכר זה את השאלה אם היפה של השבט הסתכלה עלי או לא, ואם ההורים שלה בסוף יצטרפו ליישוב או לא, והאם זה שההורים שלי לא מצטרפים לפסגות מעלה את הסיכויים שהיא תענה לי בשלילה כשאני אציע לה חברות. בעצם כמו כל טיול שנתי, רק שהפעם היה לזה גם תירוץ פוליטי. ממרחק הזמן באמת יש בזה משהו פאתטי".
- יש משהו עקרוני שאני חייב לברר איתך. באמת אהבת אותה?
"את מי?".
-את ארץ ישראל.
"אני זוכר את עצמי מקיא משפטים בוויכוחים, עם שכנוע עצמי אמיתי, כשבעצם העתקתי מילה במילה ממה ששמעתי. אבל כן, אהבתי אותה. לא במובן הגאוגרפי או הדתי, אלא כרעיון תרבותי שמספק לי דבק חברתי וגאוות יחידה".
- אבל ארץ ישראל באמת היתה אהובת נעורינו, יותר ממלכות השבט עדית, יעל ואריאלה. והיום אתה כבר לא אוהב אותה יותר?
"אתה?".
- אני מת עליה, על כולה, זה בוורידים. אבל אנחנו מדברים עליך.
"פעם ההתהדרות באהבת ארץ ישראל אפשרה לנו להיות שחצנים מול הנוער החילוני שהצטייר כריקני, כי הוא לא מהווה חלק משום מאבק. היום אני חי יותר בשלום עם היותי ריקני. היום אני אוהב את ארץ ישראל בעיקר כשאני בחו"ל".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"מדורת השבט"
|
|
|
|
|
|
|
פרענקים
|
|
|
|
|
|
|
- ואתה לא מעריך את דור ההורים שלנו, שעזבו חיים ובתים מסודרים, עם חדר לכל ילד, ועברו לגור בקרוואנים קטנטנים, עם מים שקפאו בצינורות בחורף ורתחו בקיץ, ובעיות חשמל והוצאות דלק ושעות שמירה בלילות? הם, כמו מרבית הציונות הדתית המתנחלת, היו אנשים מיושבים, שהסכימו לעשות מעשה שמתאים ללהט של בני נוער.
"אני מעריך את זה, אבל גם מאוד מודע לכך שהטהרנות הערכית שבה הם התהדרו, שאפשרה להם ליהנות מהמרטיריות של כל האקט הזה, היתה מוכתמת בלא מעט עיוורון כלפי הצדדים הפחות נעימים של ה'הגשמה'. צריך להסתכל על אלקנה של היום ועל הג'אקוזים, הפרגולות והתאורה הדקורטיבית בגינות של כל בית, כדי להשתכנע שלא רק אידאלים הביאו אותם לגבעות האלה. וזה בלי לדבר על האנשים שנאלצו להישאר מאחור בשכונות, כי ועדות הקבלה חשבו שהם לא מספיק איכותיים להשתלב בתקומת עם ישראל בנחלת אבותיו. הדימוי שעולה לי בראש זה הילד הנכה שנשאר מאחור באגדת החלילן מהמלין. באנשים האלה, שנשארו מאחור, הסרט שלי מתעסק. הרי שנינו מכירים מישהו מהשבט שלנו, שאבא שלו רצה להצטרף לפסגות ולא קיבלו אותו. ואז, כשהיישוב עלה לקרקע, גייסו אותו. להוביל רהיטים".
טוב , זה לא נחשב. הוא היה ספרדי.
הרבה הערות ספג סידר על אופן הצגת המזרחים ב"מדורת השבט". חבורת הנערים בשבט בבני עקיבא מחולקת במובהק לספרדים ואשכנזים, והמעשה המגונה בבתה של כוכבת הסרט נעשה במדורה של הצ'חצ'חים, כפי שהגדירו עצמם בסרט הנערים המזרחים. הרקע, מה לעשות, מהחיים. בית וגן היתה שכונה עם חינוך אינטגרטיבי. בני השכונות המזרחיות הסמוכות, קריית יובל, קריית מנחם ועיר גנים, למדו עם ילדי בית וגן בבית הספר והיו איתם בבני עקיבא. לא כולם אהבו את זה. גם כשרובם המכריע של הילדים היו ספרדים, התפילות בבית הספר ובסניף התנהלו בנוסח אשכנז, או בנוסח "אחיד" כמו שקראו לו.
אבל רשת החינוך "נעם" החלה לפרוח לצד הזרם הממלכתי דתי, ולפחות בגזרה שלנו אפשרה סוג של דילוג מעל האינטגרציה. הסרט מתרחש כאמור ב-81', כשהמפד"ל מאבדת מחצית מ-12 המנדטים שלה לטובת התחייה הימנית ותמ"י המזרחית.
סידר משוכנע כי נסיון הבריחה מהאינטגרציה הוא מניע נוסף להקמת ההתנחלויות. "האינטגרציה די הפחידה את ההורים מהצד הלבן של השכונה. העובדה שהממסד הציוני-דתי הגדיר את המזרחים המסורתיים כ'אחרים' חייבת להיות חלק מהבעיה. זה לא היה על רקע גזעני, הם באמת היו אחרים, ובאמת פחות דתיים מאיתנו, כי הם באו מבתים מסורתיים. אני יכול לומר באופן כמעט ודאי שחלק מהמוטיבציה להקים יישובים היתה כדי לברוח מהאינטגרציה. אם המפד"ל וגוש אמונים היו מקבלים מזרחים, הם לא היו הולכים לש"ס. השבט שלנו בבני עקיבא היה מחולק עם שם רשמי, 'חבריא א'' לאשכנזים מבית וגן ולפרענקים ממשפחות משוכנזות כמוך, ו'חבריא ב'' לחבר'ה המזרחים מהשכונות".
- אבל כולנו אימצנו איזה סוג של זהות מזרחית. בית"ר ירושלים היתה נוכחת משמעותית מאוד בחיים שלנו, בטיולים שרנו שירים מזרחיים, ואתה, האמריקני במקור, דווקא הסתובבת הכי הרבה עם חבריא ב'.
"כי איתם היה יותר כיף".
- אז מה בעצם היה לנו: זהות ימנית, זהות דתית, קצת זהות מזרחית, ותוסיף לזה את העובדה שחיינו את ההוויה החילונית לגמרי, עם טלוויזיה בכל בית, סרטים בקולנוע, מנוי ל"מעריב לנוער". כשהיינו בכיתה ו', בשבט מעלות נדמה לי, הלכנו כל השבט לסרט "גריז". לא החמצנו אף פרק בסדרת "אסקימו לימון". זה נשמע חינוך ציוני-דתי מבלבל.
"קודם כל, גם אם פקידי המפד"ל במשרד החינוך לא יאהבו לשמוע, זה תוצר של מערכת החינוך הדתית. עשרות אלפי דתל"שים (דתיים לשעבר, סקטור שטרם זכה להכרה ולייצוג מגזרי - א.ב), עשרות אלפי דתיים ש'נשרפו' והפכו לחרדים, כמה נפגעי הרב קופלוביץ' מהישיבה שלי, יגאל עמיר, וגם הפוסחים על שני הסעיפים כמו רבים מבוגרי השבט שלנו - כולנו תוצאה ישירה של מערכת החינוך הזאת".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יוסף סידר. קובי קלמנוביץ'
|
|
|
|
|
|
|
סקס, כהנא והתנחלויות
|
|
|
|
|
|
|
- אבל זה היה חינוך מצוין, בעצם הכי פלורליסטי בסביבה. רחב אופקים, עשיר, מרגש. אולי פוסח על שני הסעיפים, אבל היחיד שלפחות מעניק את שניהם.
"מסכים איתך, לא הייתי מחליף אותו בשום שיטה אחרת. אבל מה לעשות שהוא מוציא חריגים מסוכנים במקרה הרע, ואנשים מבולבלים במקרה הטוב".
- אפרופו הבלבול הזה, בכלל היינו ילדים דתיים?
"כמובן, כי ידענו לכפור בדברים שרק בן אדם דתי יודע שאפשר לכפור בהם. כל הקינקיות והבלבול התפרצו בפורים. היינו מתחפשים לכל מה שיכול להיות חילוני. הבנות היו מתחפשות לקאובואיות, מה שאיפשר להן ללבוש מכנסי ג'ינס צמודים, ואנחנו היינו לובשים בגדים שחורים ארוכים, שמים פאות כדי שיהיה לנו שיער ארוך, עונדים סמל של שלום ונוסעים לתל אביב. נו, שנדבר על הקטע המיני?".
- אין ברירה, אי אפשר לדבר על נעורים, ובכלל זה על נעורים דתיים, בלי לדבר על מאוויים מיניים. בוא נארגן שאלה מכובדת: איך זה שכולנו, לפחות רובנו, הרשינו לעצמנו לעשות דברים שאסור לדתיים לעשות?
"אתה יודע משהו, השאלה בחיים לא עלתה. יש דברים שאסור. אני לא אוכל טרף בחיים, אני גם אטול ידיים, אפילו אקטוף תאנים מעץ ואעשר (להפריש מעשר - א.ב). אבל בקטע המיני לא היתה הווא אמינא (מחשבה ראשונית) שאסור, כי אם הזדמן לנו זה היה כמו 'מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה'. זה מצחיק, כי באופן רשמי היתה בסניף הקפדה על צניעות, אפילו על איסור נגיעה. אותי העיפו פעם מהסניף כי עשיתי עם אחת הבנות הורדת ידיים".
- לא יודע מה קורה עם הנוער הדתי היום, אבל בסרט יש סצנת מין עדינה ומדויקת של נערים דתיים בתחילת שנות השמונים.
"סצנה אורתודוקסית בעיני. אחרי שהאמא שוברת לבת אסתי את החלון, כי היא הכניסה לחדר שלה את יהודה לוי החייל, אנחנו רואים אותם מתחרמנים במחסן. והנה, יש לנו מישהי שלא דופקת חשבון ובכל זאת יש לה גבולות: יד על החזה - כן, יד מתחת לחצאית - לא. זה שיא האורתודוקסיות. בתוך סקאלת המתירנות של אסתי יש גם איסורים, זה לגמרי מהחיים. והאמא? היא רואה את זה והיא גאה בבת שלה, לא רק בגלל שהיא יודעת לשים גבולות, אלא כי הבת יודעת ליהנות".
- אז תראה איזה מלוכלך אתה שהוצאת את הציונות הדתית מדכאת, משביתת שמחות ונוטלת את הקסם מהחיים, כשאפילו חדוות המין הנערית שהיא מציעה נשמעת מקסימה.
"אני לא יודע איך ההתנהלות המינית של נוער חילוני. לא יכול לדמיין סקס מלא בגיל 15, בעיני זה קטע של מבוגרים. לדתיים בדור שלנו היה עשור של פור פליי, מגיל 14 עד גיל 24 בערך. אז הייתי מחליף את זה בסקס בגיל 15? עשר שנים של מתח מיני אדיר שלא מתממש, במה הייתי מחליף את זה? החירמונים הדתיים, אין להם תחליף. והכי יפה? אתה מרגיש דתי תוך כדי. למה? כי אתה לא הולך עד הסוף".
- אני חולק עליך בעניין גיל 24, אבל נעזוב את זה. נזכרתי שהיית הצייר הכי מוכשר בשבט, וכל פעם שהזדמנו לפניך גיר ולוח, המדריכים בבני עקיבא היו צריכים למחוק ציור עם גרפיקה פרטנית של בחורה עירומה.
"ההתרסה נגד הדת, זה הדבר הכי דתי עבור ילדים. זה לא היה רק זה. מי עוד יכול בגיל 14 להמציא שיר ציני כמו 'לא, לא, לא, לא מאמינים, בביאת המשיח לא מאמינים', ולהבין שזו לא כפירה, אלא מעשה מצחיק? יש גם קטע בסרט, שבו הילדים שרים סביב מדורת ל"ג בעומר, 'שישו ושמחו בשמחת תורה - שמעון פרס בן זונה'. אנשים שראו את הסרט אמרו שזה לא מציאותי, אבל אנחנו יודעים שאתה המצאת את השירים האלה, ואנחנו רקדנו איתם סביב המדורה. זה השתלב עם רפרטואר שלם של שירי קודש שעברו עיבוד מתריס והביאו לידי ביטוי גם בקיאות בקנון הדתי וגם בקיאות בהווי הישראלי הכללי. אז מה יותר ציונות דתית מזה? ".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"מדורת השבט"
|
|
|
|
|
|
|
בשם הקיצוניות
|
|
|
|
|
|
|
- ויש עוד דבר שידעת לצייר: סמל של כהנא, עם האגרוף והמגן דוד.
"זה מתחבר לדאווין. כילד, אם אתה קיצוני אתה מקבל תשומת לב. זה נעורים. אני זוכר שלפני כמה שנים, כשקמה תנועת המרכז, שמענו ברדיו ידיעה על 'נוער המרכז' ואתה אמרת שזו סתירה פנימית, שלנוער אסור להיות 'מרכז', שנוער צריך להיות קיצוני, לפחות כל עוד הוא נוער. או שיהיו קומוניסטים או שיהיו נוער הגבעות, אחרת הם לא נוער, הם מבוגרים. ובסביבה שלנו הכי קיצוני היה כהנא".
- אז היינו כהניסטים?
"היינו הולכים להפגנות של כהנא, צועקים 'מוות לערבים', זה מה שהיה. זה היה הכי אנטי ממסדי. כל הסמכויות סביבנו, שהן כאילו דתיות וימניות, היו אמ-אמא של הממסד. המפד"ל של אז? מקבלים רק מי שדומה להם, בורגנים, עם תירוץ כזה אידאליסטי. ההורים שלנו לא שלחו אותנו לכהנא, בממסד סביבנו אף אחד לא אמר לנו להיות כהניסטים, אלה היו הנעורים. כשאתה בן 15 זה סולם העדיפויות הנכון".
- פעם גיבשתי לעצמי הסבר אידיוטי, כאילו הבנו אז שתנועת "כך" היא תנועת מחאה מזרחית, ושזה הקסים כמו להיות אוהד בית"ר וכמו למות על מנחם בגין. אולי היה בזה גם משהו שקשור בלהיות יותר טובים מהציונות החילונית, ללכת עם הציונות עד הקצה. ובעינינו אז, הכי ציוני היה נראה כהנא. גם לא היה ברור שלתמוך בכהנא זה להוציא את עצמך אל מחוץ לישראליות הלגיטימית, שזה גזר דין מוות לנערי הציונות הדתית.
"חוץ מזה, כמעט בכל ההפגנות של כהנא היו בצד השני כוסיות שמאלניות, חילוניות, מבית ספר בויאר או לא יודע מאיפה. ואם אנחנו מדברים על חדוות הכיבוש, אז להתחרמן עם חילונית שמאלנית היה שווה הרבה נקודות. לא שלכיוון שלי מישהי מהן הסתכלה, כי נראיתי ילד דוס. אבל איפה עוד יכולנו לפגוש אותן?".
- היו תקופות שערב אחד הלכנו להפגנה של הימין הקיצוני ולמחרת, או אפילו באותו ערב, הלכנו להופעות של שלום חנוך, או כוורת.
"זה אותו מניע בדיוק: הורמונים. לשניהם אתה צריך להתלבש יפה, לא יפה מהודר אלא יפה של דאווין, עם הג'ינס היפים. בשניהם אתה בא בריגוש לפגוש חבר'ה ובנות, ובשניהם יש מוזיקה. כוורת ושלום חנוך היו לגיטימיים, זה היה הקטע של הציונות הדתית: להתחבר. כל מה שהיה קשור לחיבור לישראליות היה לגיטימי וטוב. חוץ מאשר השורה 'אל תלחשו תפילה' ב'שיר לשלום' שאמרו לנו לא לשיר, כי זו כפירה".
- אישית, בהופעות האלה ובשיחות בהפגנות גיליתי שעבדו עלינו. שיש חילוניות מקסימה, עמוקה ותרבותית. עם אידאלים אחרים - אבל אידאלים. ועם סתם שמחת חיים ודבקות אחרת, לא דתית, אבל דבקות. כשגיליתי שיש שמאלנות מקסימה וקטנה של אנשים כמו חיים ברעם וד"ר אמנון רז-קרקוצקין, וכשפתאום הבנו שגם הרב קוק בטח היה מת עליהם, זה בכלל היה משבר. מצד שני, זהות יהודית, אפילו בלי אהבת ארץ ישראל, כנראה שהחילוניות לא יכולה באמת לספק. לפעמים נראה שנותרו שתי אפשרויות: או שהילדים יפגינו נגד תוכנית ההתנתקות, או שהם יפגינו בעד עופר שכטר.
"שניהם בסדר. גם שיהיו סרבני מצפון או בנוער הגבעות זה בסדר. אני זוכר את עצמי פוגש חילונים שאין להם את אהבת ארץ ישראל הזו ומתנשא עליהם. גדלנו בתחושה שיש סביבנו הרבה אנשים ריקנים ולנו יש משמעות ותוכן בחיים, כי אנחנו חלק ממאבק חשוב יותר מהיומיום. הקטע הוא שזה בעצם היה היומיום שלנו, המאבק הזה סידר לנו ריגושים יומיומיים, אבל תכל'ס למאבק לא תרמנו כלום".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סידר. צילום: קובי קלמנוביץ'
|
|
|
|
|
|
|
נון קונפורמיזם
|
|
|
|
|
|
|
- למה ? אני חושב ששנים לא החמצנו כמעט שום הפגנה למען ארץ ישראל. אפילו לקבלות הפנים לאסירי ציון אידה נודל ואנטולי שרנסקי הלכנו.
"ואתה חושב שזה הועיל שהיינו שם? ששרנו 'הו הא מה קרה צסק"א אכלה אותה' וכעסו עלינו? את הסיפוקים מהקטעים הלאומיים והדתיים באמת אי אפשר להחליף בכלום. הישראלי המצוי מכיר את זה מהצבא, מיום העצמאות, ולמי שגדל אז בבני עקיבא, כל יום היה סיפוק כזה. קתרזיס אדיר כל יום".
אחרי הצבא היתה תקופה שהיית דוס חזק.
"זה לא היה חיפוש, אבל זו היתה הדרך שלי להיות עקרוני בפעם הראשונה בחיי. פאזה חיונית בחיים שבה כן לקחתי משהו ברצינות. הייתי דוס דוס, קבעתי עתים לתורה, התפללתי שלוש פעמים ביום, לבשתי ציצית, היה לי זקן, שמרתי על 'דיני ייחוד', זוכר?".
- אפשר לשכוח? אי אפשר היה אפשר להשאיר אותך בדירה שלנו עם בת, כי היית פותח את הדלת בשיא החורף כדי שלא יהיה "ייחוד" ותעבור על האיסור של להיות עם אישה לבד בבית סגור.
"עם ההתחזקות הדתית הזאת באה גם התחזקות פוליטית ימנית. חיפשתי דירה ברובע המוסלמי באותה תקופה".
- ואחר כך עברת לגור שנתיים בהתנחלות דולב.
"וואי. אתה יודע משהו, זה לא היה ציני. חזרתי מלימודי קולנוע בניו יורק, דוס. גם שם התחזק לי הצורך להתבדל ולכן הייתי מקפיד. בתקופה שלא הייתי בארץ המצב ביישובים נהיה רע והרגשתי שזה חשוב לחזק את ארץ ישראל".
- אז מה קרה? רובנו כבר התרחקנו מעל אדמתנו, אבל דווקא אתה עדיין מתעקש להגדיר את עצמך ציוני-דתי. איפה הציונות הדתית המאוהבת בארץ ישראל איבדה אותך?
"מה, להתחיל לתת טיעונים למה אני שמאלני? זה לא מעניין. בוא נסתפק בזה ששמתי לב שיש פה גם ערבים. אבל רגע, לא רק אותי היא איבדה. גם אותך היא איבדה. גיבורי התרבות שלך היום הם כבר לא רבנים ציונים-דתיים כמו הרב קוק, וכבר לא ז'בוטינסקי ויאיר שטרן מפקד הלח"י, אלא רבנים חרדים גלותיים, שאיתם אתה מתעסק כל היום. ומה זה השיער הארוך שלך והטבעות? זה גם כי אתה לא רוצה להיראות דומה להם. תענה לי אתה מה קרה".
- ואחרי כל זה, אחרי כל הסיפורים על מרדנות הנעורים של פעם בשבט, איך אתה מתמודד עם הביקורת שטוענת ש"מדורת השבט" הוא בעצם סרט קונפורמיסטי?
"אוף, שאלה מצוינת. המבקרים לא מבינים, הוא לא קונפורמיסטי".
- למה לא? הוא נורא קונפורמיסטי. הוא נעשה מתוך התייחסות לעמדות הערכיות ששולטות בציבוריות הישראלית, שהן העמדות של השמאל הליברלי ההומניסטי. הסרט נעשה על פי הקודים שלהם. בעצם אימצת את העולם שלהם והחלפת אורתודוקסיה דתית-לאומית באורתודוקסיה חילונית-שמאלנית. אימצת עולם ערכי חלופי והלכת איתו. עם הכיפה, אבל איתו. עשית סרט שישראל הראשונה והרשמית תאהב. והיא אהבה אותו ואפילו נתנה לך אוסקר.
"זה מייסר אותי. ברמה הכנה אתה צודק. אבל מה, קשה לבוא אלי בטענות, כי זה בדיוק מה שהתחנכתי עליו בציונות הדתית: להשתלב. יענו, בן המגזר שהולך לגלי צה"ל או מצליח להיכנס לתוך מעוז ישראלי שהיה סגור לדתיים, המגזר מעודד אותו וסולח לו שהוא מעגל פינות. כי ההשתלבות היא המטרה הסופית של הציונות הדתית".
- בטקס, כשזכית, רשף לוי אמר שבגוש קטיף חוגגים עכשיו. בהפוך על הפוך, הוא בעצם צדק? "כשאמרתי 'ה' עימכם' על הבמה, לדעתי יצרתי סלחנות מסוימת בגוש קטיף. כי להגיד 'ה' עימכם' בפריים טיים של ערוץ 2 זה בכל זאת קטע".
ובסוף, אחרי הכל, החינוך הדתי שקיבלנו היה טוב או רע?
"לא הייתי מחליף אותו בשום דבר. ההורים שלי עודדו אותי להרפתקנות הזאת, גם כי סמכו עלי שאני לא חוצה גבולות, וגם כי לא רצו שהילדות שלי תעבור בלי ריגושים. היום מהות חיי היא לשחזר את מה שההורים שלי נתנו לי. תחשוב, ילד דתי יכול להפסיד את הילדות שלו, המסגרות הדתיות נמצאות כדי לגרום לילדים לפספס את הילדות. אבל להורים יש אחריות ומחויבות שלילדים שלהם כן תהיה ילדות, וההתמודדות הכי קשה שלי היום היא איך ממשיכים חינוך שיהיה בו שימור של כל כך הרבה סתירות פנימית. איך אני נותן לילדים שלי את האיסורים ועדיין את החופש להפר אותם".
- בימים האלה, כשהנוער הדתי של היום הולך לקראת מאבק מסעיר ומכאיב נגד תוכנית ההתנתקות, אתה בעצם מקנא בהם?
"מאוד. הם אולי לא ימנעו את הנסיגה, אבל מצפה להם חוויית נעורים מדהימה. אף אחד בישראל לא יכול להציע לבני נוער משהו שמתקרב אליה בכלל. רק שלא ייפגעו לי פיזית. ושלא יאבדו את הקריצה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
